הפעם השלישית שנכנסנו לאלסקה מיוקון הייתה דרך הפארק הלאומי קלואן (kluane NP) אשר בקנדה, משם ליישוב שנקרא "צומת היינס", וממנו כל הדרך מערבה למעבר הגבול לעיירה היינס. העיירה הזו, הנמצאת במעבר הפנימי, קרובה יחסית, במעבר ימי בלבד, לעיירה סקאגווי. עצרנו בלילה לאחר נסיעה ארוכה ללינה עם הקרוואן במפרץ חנייה רחב, התעוררנו בבוקר על הכביש לצומת היינס לנוף של הרים מושלגים וצבעי סתיו מרהיבים. בפארק הלאומי קלואן אגמים רבים וכמובן דובי גריזלי, לעיתים במרחק נגיעה בצד הכביש. בערב הגענו להיינס, לצד נהר הצ'ילקוט צפינו בשני דובי גריזלי גדולים ושלושה עיטי דגים. הפעם הרווחנו שעה כאשר הזזנו שעה אחורה לשעון אלסקה.
בפרקים הקודמים:
חיפשנו זהב, מצאנו דובים: המסע המשפחתי נמשך
"ללא קליטה סלולרית": הטיול המופלא בהרי הרוקי
כמה עולה לטייל בקרוואן עם 3 ילדים?
לכל הכתבות מהמסע של משפחת ברזני - הקליקו
זה היה מעבר הגבול הפשוט ביותר. שבע פעמים חצינו מקנדה לארה"ב, ושלוש פעמים לאלסקה. בחלק ממעברי הגבול שאלו אותנו עשרות שאלות, חלק מפקידי הגבול אף נכנסו פנימה לקרוואן לחפש במקרר פירות, ירקות וביצים שאסור להעביר בין המדינות.
היינס היא עיירה קטנה עם אנשים נפלאים. היא מזכירה לי את העיירה הפיקטיבית סיסלי מתוכנית הטלוויזיה "חשיפה לצפון" ששודרה בשנות ה-90. "חשיפה לצפון" עסקה בסיפורו של רופא יהודי בשם ג'ואל פליישמן שסיים את לימודי הרפואה שלו באנקורג' שבאלסקה על חשבון המדינה. בתמורה היה עליו לשמש כרופא בבית החולים בעיר הגדולה למשך ארבע שנים. בפועל הוא נשלח לעיירה קטנה (פיקטיבית) בשם סיסלי המרוחקת 100 ק"מ מכל יישוב אחר. החום האנושי בעיירה הקטנה כאנטיתזה לצבעי החורף הקרים באלסקה, הוא זה שקנה את עולמי באותה עת.
מוקפים בדובים
מקור השם אלסקה הוא במילה האלואטית Alyeska, שמשמעותה האדמה הגדולה של המערב. שטחה גדול כמעט פי 80 משטח ישראל, והיא מהווה כחמישית משטחה של שאר ארה"ב. היא הפכה ב-1959 למדינה ה-49 של ארה"ב. יש בה 100 אלף קרחונים, 3,000 נהרות, שלושה מיליון אגמים והרבה פחות תושבים (כ-700 אלף).
בהיינס יצאנו לערוץ נחל מפורסם סמוך למקום שבו סופרים את דגי הסלמון העוברים. זהו אחד המקומות היחידים באלסקה שבו ניתן לצפות בדובים צדים דגים במים, בחינם. למקומות נוספים באלסקה יש להגיע בשיט או בטיסה, וזה עולה המון, בטח למשפחה. כחובבי דובים בילינו המון במחיצתם וצפינו בהם צדים במעלה הזרם.
כמו סרט טבע לנגד עינינו, במהלך היום מגיעות משפחות עם גורים. כיוון שהזכר לא מגדל את הצאצאים, מדובר בנקבות עם גורים. אנו צפינו במספר משפחות, כולם היו דובי גריזלי. הדובות יורדות מהיער עם הגורים, חוצות את הכביש, נכנסות לנהר, וצדות דגים במיומנות ובזריזות. אחרי יום או יומיים כבר זיהינו כל משפחה, ואף את האופי של כל דובה וגור. כמה גורים לכל דובה, מי הציידת המיומנת יותר, אילו דובים חוצפנים, אילו מעיזים להיכנס למים, אילו יעדיפו לאכול על סלע או לצד היער או מי אוהב לריב עם אחיו. זיהינו גם את האמיצים, השחיינים, הקופצים בין הסלעים, את המשפחות המתגוררות ביער מימין לגדת הנהר ואת אלה שמשמאל. המקום גם מלא בעיטי דגים יפיפיים, כמו גם שחפים ועורבים המחפשים הזדמנות לאכול דגים.
צפינו בסיטואציות מעניינות רבות, אינטראקציות בין הדובות לגורים, גורים שאיבדו את אימם, רצים וצורחים, גורים שוחים במים, נעמדים, מתגרדים על גבי גזעי עצים, חוצים את הכביש מטרים ספורים מאיתנו. דובות בוגרות נוהמות אחת על השנייה, כאשר מתקרבות יתר על המידה לטריטוריה. כמובן דובות תופסות דגים במים, כל כמה דקות נתפס דג, זה רק נראה קל. באחד הערבים אימא וגורים עברו את הכביש כשאני, מיתר ומנור היינו במרחק של שני מטרים מהם. הרמנו ידיים להיראות גבוהים, ודיברנו עם הדובה. היא המשיכה לכיוון הקרוואן וירדה לנהר.
ולנו יש פלאפל
לא רק דובים - מתברר שיש גם פלאפל בעיירה הקטנה היינס. נתקלנו בדוכן עם מוכרת מקסימה שסיפרה לנו רבות על חייה בעיירה, היא הסבירה שהיא מכינה בעצמה את כדורי הפלאפל, ומכניסה אותם לתוך לאפה, מתברר שלא שמעו על פיתות בהיינס. גם אין לה טחינה, היא מכינה את המנה עם רוטב צזיקי יווני. כשסיפרנו לה שאנחנו מישראל היא ממש התרגשה, במיוחד כשאמרנו שאצלנו בכל פינת רחוב מוכרים פלאפל, וזה ממש מאכל לאומי.
בדרך צפונה חזרנו לצומת היינס, ומשם למעבר גבול נוסף לאלסקה, הפעם למרכז אלסקה דרך ביבר קריק. בשעות הערב הדר זיהתה דוב גריזלי ענק ובלונדיני שהסתווה היטב בצמחיה הצהבהבה ממש לצד הכביש. הגריזלי נעמד על שתי רגליו האחוריות, סביבו צבעי סתיו ומעל ראשו הר מושלג, תמונה מדהימה המייצגת היטב את החוויה בדרכים.
בדיעבד התברר לי ש"חשיפה לצפון" כלל לא צולמה באלסקה. התוכנית צולמה במדינת וושינגטון, שבה התחלנו את המסע שלנו, והמקומיים באלסקה היו מאוד ביקורתיים כלפיה, שכן היו בה לא מעט טעויות בתסריט, אך החום והמרקם האנושי שפגשנו בהיינס הרגיש ללא ספק אמיתי, בדיוק כפי שדמיינתי את המקום בתחילת שנות 90 אל מול מסך הטלוויזיה.
(הפתיח של "חשיפה לצפון")
עסקת הביש
בשנת 1867 יזם מזכיר המדינה של ארה"ב וויליאם סווארד את רכישת אלסקה מרוסיה בסכום פעוט יחסית של 7.2 מיליון דולר. המהלך לא זכה לתמיכת הציבור ובמשך תקופה ארוכה כונה "עסקת הביש של סווארד". לימים התהפכה הקערה על פיה ועסקה זו נחשבת לאחת המוצלחות בהיסטוריה, שכן באלסקה נמצאו מרבצי זהב, גז טבעי, פחם ונפט וההכנסות מתיירות גדלות משנה לשנה.
יוני עד אוגוסט הם חודשי הקיץ באלסקה, ונחשבים לפופולריים ביותר לביקור. אנחנו הגענו בסתיו ומצאנו שזו עונה נפלאה לטיול. אלסקה כמעט וריקה, השלג והקרח עדיין לא ממש הגיעו, הטמפרטורה מעל לאפס. ולנו נותר לטרוף את המדינה. הפעם נכנסנו ממעבר הגבול ביבר קריק לעיירה בשם טוק (Tok). לעיירה הזו קל היה להגיע דרך מעבר הגבול הצפוני אשר מוביל מכביש גג העולם היוצא מדוסון סיטי, אך מעבר זה נסגר ב-5 בספטמבר ולכן אנחנו נכנסנו ממעבר דרומי יותר.
באלסקה טיילנו לפי תחזית מזג האוויר במקומות שבהם זרחה השמש, או שהיה מעונן חלקית ללא גשם. הנסיעה הראשונה דרומה הייתה לעיר הנפלאה ואלדז. כבר בדרך ממש לצד הכביש זיהינו מוס נקבה גדולה לועסת עלים מהעצים עם הגור שלה. הגענו למרכז אלסקה בדיוק כפי שדמיינו אותה בסתיו - עצים צהובים או אדומים, והרים מושלגים סביב. הדרך לוואלדז יפה ומפותלת ועוברת בין הרים נישאים שמהם "נשפכים" קרחונים כחולים וקפואים, ומפלים מהקרח הנמס נשפכים לעבר הכביש.
העיירה ואלדז נקראת "שוויץ של אלסקה", בשל ההרים המושלגים המקיפים אותה, אותם רואים מהנמל הקטן המלא בסירות דייגים. מהנמל יצאנו לשיט בסמוך לקרחון קולומביה. במהלך השיט הוסבר לנו על האסון האקולוגי הגדול ביותר בצפון אמריקה שהתרחש במים האלה. ב-24 במרץ 1989 פגעה המכלית אקסון ואלדז בשונית במפרץ הנסיך וויליאם, בסמוך לעיר ואלדז שבאלסקה. הפגיעה גרמה לקרע בגוף האונייה שהייתה מלאה ב-180 אלף טונות נפט. כ-36 אלף טונות של נפט נשפכו לים במשך כמה ימים, וזיהמו אלפי קילומטרים של חופים. למעלה מ-250 אלף בעלי חיים נפגעו מהאסון. אני זוכר היטב את המראות ששודרו אז בטלוויזיה של קורמורנים מכוסים בנפט. כיום, 33 שנים לאחר האסון, נראה שהטבע שיקם את עצמו. זהו שיט מוצלח שבמהלכו צפינו בכלבי ים, אריות ים, עיטים המחפשים דגים מצמרות העצים, לוטרות, דובים שחורים אוכלים גופת אריה ים ענק, וכמובן את קרחון קולומביה האדיר, לצד קרחונים רבים וכחולים הצפים במים.
דגים ואריות ים
בסמוך לוואלדז ביקרנו במדגרת דגי סלמון. מיליוני דגי סלמון מגיעים בכל שנה לנהרות אלסקה להטיל או להפרות ביצים, בדיוק במקום שבו הם עצמם בקעו מהביצה. בשנים האחרונות מספר הדגים החוזרים הולך וקטן, ובאלסקה הקימו מדגרות לביצים. למדגרה מגיעים דגים בוגרים להטיל ביצים, ושם לאחר בקיעת הביצים מגנים על הדגים, ומשחררים אותם חזרה לנהר בגיל שנה.
בשנה שעברה שיחררו במדגרה בוואלדז 270 מיליון דגיגונים לנהר. למדגרה שנמצאת במעלה הנהר מגיעים דגים בוגרים וגדולים. כאשר הגענו גשרון עץ שמוקם לשם ספירת הדגים קרס, והגיעו למקום יותר מ-50 אריות ים ענקיים לאכול את הדגים. במקום ראינו גם כמה דובים שחורים. היה מאוד מעניין לצפות בהם חוצים את הכביש מהיער, ונעמדים לצד הדייגים שמתעצבנים וצועקים בכל פעם שדוב מתקרב אליהם. לא פשוט להיות דייג באלסקה.
עד כאן להפעם, בכתבה הבאה נספר על חצי האי קינאי, והפארק הלאומי דנאלי.
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עינב ברזני".
