בזמן שבמזרח התיכון נשמעים קולות מלחמה – ירי טילים, תקיפות של מטוסי קרב וכטב"מים – בקצה השני של העולם נשמר השקט הלבן של אנטארקטיקה. על רקע הניגוד הזה קפצה בשבת מדריכת השחייה שני גולדנטל (38) למים בטמפרטורה של פחות ממעלה אחת מעל האפס, ושחתה 750 מטר בין קרחונים ופינגווינים באזור הקוטב הדרומי.
(צילום: שלי גולדנטל)
מאחורי החוויה הקיצונית עומדים חודשים של אימונים, מערך בטיחות מורכב וגם לא מעט כסף: השיט והשחייה במסגרת המשלחת עולים כ-12 אלף דולר. במהלך השנה השתתפה גולדנטל גם במחנות אימונים באוסטריה שנמשכו בסך הכול כשלושה שבועות, ואף גייסה מימון לפרויקט באמצעות קמפיין הדסטארט.
"שחיתי בקרח", היא מספרת בגאווה בשיחת טלפון עם ynet מסיפון האונייה שעוגנת באנטרקטיקה. "בעולם השחייה בקרח מגדירים מים בטמפרטורה של עד 5 מעלות כמי קרח. אבל הטמפרטורה שבה שחיתי הייתה 0.9 מעלות בלבד".
היעד המקורי והשאפתני של גולדנטל היה לשחות קילומטר שלם. "בפועל הצלחתי לשחות 750 מטר", היא אומרת. "אבל גם המרחק הזה הוא הישג גדול בתנאים כאלה. זה היה רגע מטורף מבחינתי – הגשמת חלום". לדברי ספורטאית האקסטרים, מדובר גם בהישג אישי וגם בהישג לאומי. "אני הישראלית הראשונה ששוחה באנטרקטיקה", היא טוענת. "זה משהו שאמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות – להגיע לקצה העולם ולשחות שם".
מתברר כי שחיית האקסטרים במים הקפואים של אנטארקטיקה אינה מתחילה מיד במרחקים ארוכים. לדברי גולדנטל, לפני השחייה של המרחק המלא צריך לבצע שחיית בדיקה קצרה. "הפעם הראשונה במי הקרח הייתה שחיית טסט של 250 מטר. הרעיון הוא לבדוק שאנחנו מוכנים – שהגוף מגיב טוב לקור ושאנחנו יכולים להתמודד עם התנאים". רק אחרי הבדיקה מגיע הרגע האמיתי. "אחרי שחיית הטסט, כשמזג האוויר מאפשר, נותנים אישור לשחייה הארוכה", היא אומרת. "אבל באנטארקטיקה התנאים משתנים כל הזמן".
השחייה במי הקרח אינה מתבצעת פשוט מהספינה. "אי אפשר לקפוץ למים מהספינה ולשחות", היא מסבירה. "זה לא בטיחותי וגם לא אפשרי בגלל המבנה של הספינה והמערכות שלה". במקום זאת, השחיינים מועברים למים באמצעות סירות מנוע קטנות. "אנחנו יוצאים עם זודיאקים לנקודה שמוגדרת בטוחה", היא מסבירה. "שם מודדים את המרחק בצורה מדויקת ומסמנים את המסלול".
מערך הבטיחות סביב השחייה מרשים במיוחד. "יש תמיד כמה סירות סביב השחיין – שתי סירות בצדדים, אחת בכוננות ועוד אחת בקצה המרחק שאנחנו שוחים. המרחק הוא בערך 250 מטר הלוך-חזור, וככה השחיינים עושים כמה לופים כדי להגיע למרחק שהם רוצים".
אבל מעבר לאתגר הספורטיבי הרדיקלי, גולדנטל מתארת גם חוויה של טבע פראי ויוצא דופן. "יש כאן הכול", היא מתפעלת. "קרחונים מתנפצים, מפרצים מטורפים, כמויות שלג אדירות. ראינו גם פינגווינים, כלבי ים, אריות ים, לווייתנים ואורקות, זה פשוט מקום מטורף מבחינת טבע".
השאלה המתבקשת היא – למה להתענות, לסכן את החיים ולהיכנס למים בטמפרטורה קיצונית כזו? גולדנטל רואה בכך מסע אישי. "שחייה בקרח היא עולם שלם", היא מדגישה בגאווה. "זה עולם של לדחות את הגבולות של עצמך ולהכיר את עצמך במצבי קיצון".
החלום הזה נולד בשנה שעברה, היא מספרת, "ותוך שנה כבר הגעתי לפה ועשיתי אותו". הסיבה, לדבריה, קשורה גם למציאות בישראל. "אני חושבת שהמלחמה גרמה לי להבין עד כמה החיים שבריריים", היא אומרת. "חברים שלי נהרגים, חצי מהאנשים סביבי במילואים. אין לך את הפריבילגיה לחכות".
ואיך הרגישה שחיינית הקרח לאחר שסיימה את המשחה ויצאה מהמים? "הייתה הרגשה נפלאה", היא צוחקת. "שחיתי עם פינגווינים בקצה העולם. מה יכולתי לבקש יותר טוב מזה".
על אף הקור הקיצוני, השחיינים אינם משתמשים בציוד מיוחד – ללא חליפה תרמית וללא שכבת בידוד, הגוף מתמודד עם המים ללא הגנה מהכפור. "בשחייה בקרח, לפי התקנון הרשמי, מותר רק בגד ים, משקפת וכובע".
אחת התובנות החשובות של גולדנטל מחוויית השחייה במי קרח קשורה דווקא לצד הנפשי. "זה 90 אחוז מנטלי ורק 10 אחוז פיזי", היא אומרת. "הגעתי לשחייה עם מלא מחשבות חיוביות, התכוננתי לזה הכי טוב שרק יכולתי, ובגלל שיש לי ניסיון בשחייה בקרח ידעתי איך להגיע לזה".
אבל מאחורי החוויה המדהימה מסתתר גם סיכון ממשי. הסכנה המרכזית בשחייה במים קפואים היא היפותרמיה – מצב מסכן חיים שבו טמפרטורת הגוף צונחת במהירות בגלל אובדן חום קיצוני. במים קרים הגוף מאבד חום מהר מאוד, מה שעלול לגרום לרעידות בלתי נשלטות, בלבול, אובדן שליטה בשרירים ובהמשך גם לאובדן הכרה ואף למוות.
"אחרי שאתה יוצא מהמים אתה לא יכול לעשות שום דבר לבד. יש כמה אנשים שמיד מטפלים בך כדי שהגוף לא ייכנס להיפותרמיה"
שני מדגישה כי מיד אחרי השחייה מתחיל שלב ההתאוששות המורכב. "אחרי שאתה יוצא מהמים אתה לא יכול לעשות שום דבר לבד", היא מסבירה. "יש כמה אנשים שמיד מטפלים בך כדי שהגוף לא ייכנס להיפותרמיה". לדבריה, מדובר במצב שבו הגוף נכנס למעין מצב חירום. "הגוף צריך להתאושש, ולכן יש סביבך אנשים שכל התפקיד שלהם הוא לשמור עליך".
על הספינה התאספה קבוצה קטנה של שחייני קרח מכל העולם – מארצות הברית, איטליה, בולגריה, שווייץ, נמיביה, דרום אפריקה, פולין ומדינות נוספות. למרות הרקע השונה, גולדנטל מספרת כי האווירה על הסיפון פשוטה וחברית: השיחות עוסקות בעיקר בשחייה, במזג האוויר ובאתגר הכניסה למים הקפואים – ולא בפוליטיקה או במלחמות בעולם.
"אנחנו מאוד מנותקים כאן", היא אומרת, ומסבירה למה דווקא המלחמה גרמה לה להחליט להגשים את החלום במהירות. "הרגשתי שאין לי זמן לחכות, אתה לא יודע מתי תהיה מלחמה או מתי יקרה משהו".
