אי שם בשנות ה-90. הילה יובל יושבת מול הטלוויזיה וצופה בערוץ הילדים בתוכנית על משפחה שמטיילת בעולם. היא מרותקת לשידור ומתאהבת ברעיון. אין לה מושג שבעוד שלושה עשורים - היא בעצמה בעצמה תהיה בתסריט הזה כשחקנית ראשית: מטיילת בעולם עם בעלה ועם ארבעת הילדים שלהם. את השם של התוכנית יובל תשכח - אבל התוכן שלה יחקק עמוק בתודעה שלה. כמה שנים לאחר מכן, כשהיא נערה בת 17 היא פוגשת את ליאור – שיהיה בעלה לעתיד – ואומרת לו: בגיל 40 נטייל בעולם עם הילדים שלנו.
האובדן, המלחמה והרגע שהבינו: "לא מחכים יותר"
השנים עוברות, הילה וליאור מפתחים קריירות, נולדים להם ילדים, והחיים מתקדמים במסלול הרגיל – כשברקע תמיד אותו חלום, שלא לגמרי ברור מתי יתגשם. ואז מגיעים הטריגרים שמזיזים את הכול: בתוך ארבע שנים הילה מאבדת את שני הוריה, רגע שמחדד עד כמה החיים קצרים ושבריריים. בדיוק כשנדמה שהגיע הזמן לעשות את הצעד ולהוציא את התוכנית לפועל, פורצת המלחמה ועוצרת אותם שוב, משאירה את החלום מושהה על קו הזינוק. רק שנה לאחר מכן, אחרי שהפחד הראשוני שוכך וההבנה מתחדדת, הם מחליטים שלא לדחות יותר, ועולים על מטוס למסע של חייהם, שאת כולו הם מתעדים בחשבון האינסטגרם המשפחתי.
"הייתי ילדה וצפיתי בתוכנית טלוויזיה בערוץ הילדים על משפחה שטיילה בעולם", נזכרת יובל. "מאז ידעתי שזה החלום שלי. כל החיים כיוונתי לזה ודיברתי עליו. כשהכרתי את ליאור בגיל 17 סיפרתי לו שהחלום שלי הוא לטוס בגיל 40 עם בעלי והילדים לטיול בעולם, וזה הפך להיות החזון המשותף שלנו. לא עשינו טיול אחרי הצבא, אלא הקמנו משפחה, ותמיד ידענו שאת ה׳טיול הגדול׳ נעשה עם הילדים".
"יש הבדל גדול בין לדבר על לטייל בעולם לבין לעזוב הכול ולעלות על מטוס עם ארבעה ילדים. אני לא בטוחה שכולם האמינו שנעשה את זה באמת. אפילו בריאיון עבודה אמרתי למנהלת שלי שזו התוכנית שלי עד גיל 40. אני בטוחה שגם היא לא חשבה שזה יקרה בפועל"
"איבדתי את אבא שלי ב-2018, וארבע שנים אחר כך, ב-2022, איבדתי את אמא שלי. פתאום הבנו שהחיים חולפים מהר מדי וצריך לחיות כאילו אין מחר. זו לא קלישאה מבחינתנו – זו דרך חיים. החלטנו להתחיל להוציא את הרעיון לפועל, ואז פרצה המלחמה שעצרה הכול. לקח לנו שנה לאסוף שוב את האומץ, וברגע שהרגשנו מוכנים עלינו על המטוס. זו הייתה ההחלטה הכי דרמטית שלקחנו אי פעם".
"המלחמה פרצה בדיוק כשהיינו צעד לפני הגשמת התוכנית. היא עיכבה אותנו כי חששנו מאוד - האם זה הזמן הנכון לצאת להרפתקה כשכאן הכול בוער ולא יציב? היו לנו ספקות גדולים. אבל אחרי שהפחד הראשוני חלף, הבנו שוב את המסר שקיבלנו עם מות הוריי: החיים לא מחכים. הרגע המושלם לא יגיע, וצריך ליצור אותו. לקח לנו שנה לאסוף את האומץ, וברגע שהרגשנו מסוגלים החלטנו שזה הזמן שלנו להמשיך לחלום ולצאת", היא מספרת.
איך הילדים הגיבו?
"האמת היא שהילדים שלנו נולדו לתוך ההחלטה הזו. כבר בתחילת המסע הזוגי שלנו ידענו שנעשה את הטיול הגדול איתם, עוד לפני שהם נולדו. לאורך כל השנים זה היה שיח קבוע בבית, והם גדלו עם החלום הזה. לא היה רגע דרמטי שבו ׳הודענו׳ להם - הם פשוט חיכו בקוצר רוח לרגע שנעלה על המטוס. הם השותפים הכי נלהבים שלנו למסע".
ומה אמרו החברים והמשפחה המורחבת?
"התגובות היו מעורבות, אבל בעיקר תומכות מאוד, כי זו הייתה תוכנית ידועה. כל מי שמכיר אותנו ידע שזה החלום שלנו. מצד שני, אנשים היו סקפטיים - יש הבדל גדול בין לדבר על לטייל בעולם לבין לעזוב הכול ולעלות על מטוס עם ארבעה ילדים. אני לא בטוחה שכולם האמינו שנעשה את זה באמת. אפילו בריאיון עבודה אמרתי למנהלת שלי שזו התוכנית שלי עד גיל 40. אני בטוחה שגם היא לא חשבה שזה יקרה בפועל. אבל כשעשינו את הבלתי ייאמן, כולם - גם הסקפטיים - הפכו לגל תמיכה מדהים. אנשים ראו את החלום מתגשם והגיבו באהבה ובהתרגשות".
"איבדתי את אבא שלי ב-2018, וארבע שנים אחר כך, ב-2022, איבדתי את אמא שלי. פתאום הבנו שהחיים חולפים מהר מדי וצריך לחיות כאילו אין מחר. זו לא קלישאה מבחינתנו - זו דרך חיים"
ה-29 בנובמבר 2024 הוא כנראה היום המשמעותי ביותר בחייה של משפחת יובל. זה היום בוא הם עזבו הכל, ארזו חפצים, ויצאו לדרך. נכון לעכשיו - דצמבר 2025 - הם כבר הספיקו לבקר בהודו, וייטנאם, תאילנד, קמבודיה, לאוס, ניו זילנד, פיג׳י, ארצות הברית, גואטמלה, פרו וארגנטינה - משם ימשיכו לברזיל.
"בהתחלה חשבנו שנהיה רק במזרח ותכננו להגיע גם ליפן, ואז הכול השתנה. כשהיינו בלאוס פגשנו משפחה שחזרה מניו זילנד וסיפרה לנו סיפורים מדהימים. תמיד חשבנו שניו זילנד יקרה מדי למשפחה של שישה ולא אפשרית עבורנו, אבל הם עזרו לנו לתכנן, ומצאנו טיסה בפחות מ-1,000 שקל לאדם. ברגע אחד המסלול השתנה, ומצאנו את עצמנו במקום שלא תכננו להגיע אליו. עכשיו אנחנו בארגנטינה - המשפחה הגיעה לבקר אותנו כאן, וחברים טובים יגיעו בעוד שבוע. אחר כך נטוס לברזיל״.
יש לכם מושג מתי תחזרו - או שלא חושבים על זה בכלל?
"כשהתחלנו, הייתה לנו תוכנית ברורה של שנה אחת - זה היה הריאלי מבחינת התקציב והתכנון. אבל כשהתיאבון נפתח קשה לעצור. ככל שאנחנו מטיילים אנחנו רואים שזה אפשרי, וכל יום במסע הוא הגשמת חלום. למדנו שאם מתכננים נכון וחיים בגמישות, אפשר להאריך את החופש. לכן הארכנו את המסע בעוד כמה חודשים. אין לנו תאריך חזרה סופי - נחזור כשנרגיש שהגענו למיצוי. עד אז אנחנו חיים את ההווה ומתגלגלים בין יבשות כל עוד אנחנו נהנים".
"המלחמה פרצה בדיוק כשהיינו צעד לפני הגשמת התוכנית. היא עיכבה אותנו כי חששנו מאוד — האם זה הזמן הנכון לצאת להרפתקה כשכאן הכול בוער ולא יציב? היו לנו ספקות גדולים. אבל אחרי שהפחד הראשוני חלף, הבנו שוב את המסר שקיבלנו עם מות הוריי: החיים לא מחכים"
איך נראה יום שגרתי בטיול - יש לו"ז מתוכנן מראש?
"אנחנו שואפים לשמור על שגרה, אבל היום שלנו משתנה בהתאם ליעד. אנחנו מטיילים, אבל גם דואגים ללמידה ולהתפתחות של הילדים. יש יעדים שבהם הכנסנו אותם למסגרות מקומיות קצרות - כמו בניו זילנד, הודו וגואטמלה - שם הלו״ז קפדני יותר והמטרה היא ללמוד את השפה ולחוות תרבות. יש ימים שבהם הלו"ז נוקשה כדי להספיק אתרים מרכזיים, ויש גם ימים של מנוחה מוחלטת, שבהם אנחנו מתמקדים בלמידה עצמית, משחקי חברה ולימודים. למדנו שצריך לדעת מתי פשוט להיות יחד, ולא רק לטייל".
"התלהבו שאנחנו ישראלים, אפילו השוטרים בגבולות"
המסע של משפחת יובל הוא לא רק גיאוגרפי, הוא גם כלכלי, חברתי וחינוכי. מעבר לחוויית הטיול עצמו, הם נדרשו ללמוד איך לממן חיים מתגלגלים בין יבשות, איך להתמודד עם תגובות מצד אנשים שהם פוגשים בדרך, ואיך להעניק לילדים מסגרת חברתית ולימודית.
איך מממנים דבר כזה?
"אנחנו משכירים את הבית בארץ, וחסכנו למסע. אני עדיין עובדת כ-30% משרה. למדנו לטייל בצורה חסכונית, מה שמאפשר לנו לטייל לאורך זמן. אנחנו מתארחים אצל משפחות נוצריות שמארחות ישראלים בחינם ברחבי העולם - זה חוסך עלויות לינה ומהווה חוויה תרבותית מיוחדת. אנחנו קונים בסופר ומבשלים בעצמנו, ואוכלים במסעדות מקומיות. אנחנו רוכשים טיסות זולות בזכות הגמישות שלנו, ומוזילים אטרקציות באמצעות קופונים ודילים ברשת. תמיד בודקים את האופציה הזולה ביותר להתניידות. למשל, בניו זילנד רכשנו רכב ומכרנו אותו בסוף השהות באותו מחיר, כך שהעלות הייתה רק הדלק והביטוח".
וכשאתם אומרים לאנשים שאתם מישראל - מה התגובות?
"זו הייתה נקודה רגישה שהעסיקה אותנו, במיוחד כשיצאנו בעיצומה של המלחמה. בהתחלה חששנו לומר שאנחנו מישראל ולא ידענו איזו תגובה נקבל. לשמחתנו, הניסיון שלנו היה בעיקר חיובי ומחמם לב. במקרים רבים אנשים פשוט לא מכירים את ישראל - עבורם זו עוד מדינה. זו אדישות נעימה שמאפשרת לנו להתחבר אליהם כמשפחה מטיילת ללא פוליטיקה. במקומות אחרים התגובות היו אוהדות מאוד. בפיג׳י, למשל, אנשים התלהבו לראות ישראלים. אפילו פקידי גבולות, כמו הפקיד שפגשנו בארצות הברית, הביעו שמחה לראות משפחה ישראלית מטיילת. התובנה שלנו היא שבעולם הגדול רוב האנשים פשוט רואים בנו משפחה עם ארבעה ילדים שיוצאת למסע - ולא נציגים של קונפליקט. זה עזר להפחית חששות ולהיות גלויים".
"המסע לימד אותנו על מינימליזם: החיים במזוודה מאלצים אותנו לא להעמיס. הבנו שלא צריך בית גדול, הרבה בגדים או צעצועים חדשים כדי להיות מאושרים"
איך נראים החיים החברתיים של הילדים? הם רוכשים חברים מקומיים? ומה קורה כשצריכים להיפרד ולעבור ליעד הבא?
"החיים החברתיים של הילדים דינמיים כמו המסע כולו. הם הפכו לגמישים חברתית ומצליחים ליצור קשרים כמעט בכל יעד. זה קורה דרך מסגרות מקומיות שאליהן אנחנו מכניסים אותם או באופן ספונטני - בחוף, בפארק או בגינת שעשועים. הם לומדים להתשלב במהירות ולתקשר גם בלי שפה משותפת. חלק משמעותי מהחוויה הוא קשרים עמוקים עם משפחות מטיילות אחרות. למשל, משפחה ישראלית פנתה אלינו דרך קבוצת ׳עולם ומלואו׳ בפייסבוק והציעה שניפגש בפרו כי הילדים באותו גיל. החיבור היה מיידי", מספרת יובל. "טיילנו יחד לאורך כל פרו ובהמשך גם בארגנטינה. הפרידות תמיד קשות, אבל הן חלק מהמסע. אנחנו מסבירים לילדים שחלק מהיופי במסע הוא לפגוש אנשים מדהימים, להחליף חוויות ולהמשיך הלאה - והם כבר מתרגשים מהחברים הבאים שיפגשו".
הילדים בעצם עזבו את בית הספר, את הגנים, אז מה התחליף לזה?
"בכל יעד אנחנו לומדים על התרבות וההיסטוריה המקומית: בארצות הברית על האינדיאנים, בגואטמלה על בני המאיה, בפרו על תרבות האינקה. למדנו על מלחמת האזרחים בקמבודיה ועל איך נוצר הר געש כשעמדנו מול אחד פעיל. בנוסף אנחנו מכניסים את הילדים למסגרות מקומיות לרכישת שפה - הם למדו אנגלית וספרדית. חשבון הם לומדים מהחוברות שהבאנו מהארץ, וכמובן מקפידים לקרוא ספרים בעברית".
"המסר שלנו ברור: תעזו לחלום, נרמלו את ההחלטה"
אחרי יותר משנה על הכביש ואלפי קילומטרים בין יבשות, משפחת יובל כבר לא דומה למשפחה שיצאה מהבית בישראל. הדרך הארוכה, החיים במזוודה והמפגשים הבלתי-פוסקים עם אנשים ותרבויות - כולם השאירו עליהם סימנים ברורים.
כמה הטיול משנה אתכם - אתם מצליחים לראות סימנים?
"אם היינו צריכים לסכם את השינוי בשתי מילים - מינימליזם ושחרור. המסע לימד אותנו על מינימליזם: החיים במזוודה מאלצים אותנו לא להעמיס. הבנו שלא צריך בית גדול, הרבה בגדים או צעצועים חדשים כדי להיות מאושרים. למדנו לשחרר את הצורך בחומריות ולהתמקד בחוויות ובזמן משותף. וגם למדנו לשחרר בכלל - לא להילחץ מדברים שקורים, כי דברים תמיד מסתדרים בסוף. הפסקנו לנסות לשלוט בכל דבר".
אחרי שנה בדרכים - מהו הדבר הכי בנאלי או מובן מאליו שאתם מתגעגעים אליו?
"אנחנו מתגעגעים למשפחה, לחברים ובעיקר לאווירה של סופי השבוע שבהם היינו מארחים את כולם בבית".
מה היה הרגע הכי מיוחד עד עכשיו בטיול?
"המסע היה מלא רגעים מדהימים - ממראה של הר געש פעיל ועד מפגשים עם תרבויות רחוקות - אבל הרגע הכי מרגש ומשמעותי היה המפגש עם ההורים בארגנטינה. אחרי שנה שלא נפגשנו, כשראינו אותם זה היה שיא של התרגשות וגעגוע. טיילנו יחד שבועיים בבואנוס איירס ובקורדובה, וביקרנו משפחה שלא פגשנו מעולם. זה היה מדהים - וזה רגע השיא במסע".
11 צפייה בגלריה
אחרי חודשים בדרכים, המפגש המרגש עם סבא וסבתא. קורדובה, ארגנטינה
(צילום: באדיבות המשפחה)
ואם משפחה בישראל מתלבטת על צעד כזה - מה הייתם אומרים לה?
"המסר שלנו ברור: תעזו לחלום ותעשו מה שצריך כדי להגשים אותו. נרמלו את ההחלטה - תבחרו את התכנים שאתם צורכים ברשתות ותעקבו אחרי משפחות שעשו את זה. זה הופך את הרעיון המטורף למשהו נורמלי ואפשרי. אל תפחדו להגשים את החלום - תפחדו לא לנסות להגשים אותו. הזמן עובר והחיים חולפים. אין דבר כזה זמן ׳נכון׳. אם התשוקה שם - תצאו לדרך".
