יש מקומות בעולם שמספיק לבקר בהם פעם אחת והלב כבר מוצא את הדרך חזרה. אצל קרן רום (26), סטודנטית לרפואת שיניים שנה חמישית מהרצליה וגולשת גלים מגיל 12, האי הקסום שירגאו שבפיליפינים הוא בדיוק כזה: אי טרופי פראי ומפנק, שבו כל גל מרגיש כמו מתנה. "זאת פיסת גן עדן שאף אחד לא נגע בה", היא מספרת בשיחה עם ynet, וצוללת לסיפור מסע רטוב שכולל גלים ענקיים, התרעות צונאמי, מפגש מפחיד עם גולשים מקומיים ורגעים של אושר טהור באמצע האוקיינוס.
הסיפור של קרן מתחיל בלי תכנון, בדיוק כמו הגלים שהיא אוהבת: "האמת שזאת הפעם השנייה שלי בשירגאו. נסעתי לפני שלוש שנים עם שתי החברות הכי טובות שלי שגם גולשות, והיה כיף בצורה מטורפת. עכשיו לא היה לי עם מי לנסוע, אז נסעתי פשוט לבד. סגרתי טיסה יום לפני, ותוך 12 שעות כבר הייתי על המטוס ופשוט זרמתי".
"שירגאו הוא אי שמסודר לפי הקצב של הגלים", היא אומרת, ומשתפת בלוח זמנים של יום טיפוסי באי הגולשים: "קמה בשמונה בבוקר. דבר ראשון שותה קוקוס ענק – פותחת אותו ואוכלת את כל הפנים – כי לא כיף לבוא לסשן גלישה על בטן ריקה. ואז מתחיל סשן בוקר: לוקחים סירת טקסי לגלים, יוצאים אל הים ומחפשים בין הספוטים (אתרי הגלישה – א"ק) מה עובד, מה כיף, מה טוב – ושעתיים גלישה.
"כשאני חוזרת מהים, אני אוכלת המבורגר גדול ושווה, נחה שעה ויוצאת לסשן ערב. במים יש גולשים פיליפינים מקומיים והרבה גולשים ישראלים. האמת שהכמות של הישראלים גדלה פי שלוש מהפעם האחרונה שהייתי שם וזה היה קצת מבאס".
כמו כל מקום יפה בעולם, כשמגיעים אליו יותר מדי ישראלים, משהו בתמונה משתנה. וקרן אומרת זאת בצורה הכי פשוטה: "אני מאוד מקווה ששירגאו לא יהפוך לקופנגן החדש. יש שם קסם בין תיירים למקומיים, וזה באמת מקום מושלם. חבל לי שכולם מגלים אותו. חשוב לכבד את התרבות שלהם, וזה ממש לא תאילנד, יש להם את החוקים שלהם".
וכאן מגיע אחד האירועים הדרמטיים בטיול הגלישה שלה: "מישהו כתב בקבוצת הוואטסאפ של הישראלים בשירגאו שהיכו אותו בחוף, שגולשים מקומיים אנטישמיים הרביצו לו בגלל שהוא ישראלי ובגלל המלחמה. זה הרגיש לי מוזר. הלכתי לחברים שלי הגולשים הפיליפינים, שאלתי אותם: 'מה קרה אתמול? למה מישהו קיבל מכות?' הם אמרו: 'Because he’s rude', והסבירו שהוא לא שמר על החוקים של הים ולא התנהג בכבוד למקומיים".
עבור גולשים ישראלים חסרי ניסיון שעלולים לעבור על החוקים ולחטוף מכות, קרן מסבירה את הבסיס להתנהלות במים: "יש חוקים מאוד ברורים, ואי אפשר להיכנס לים בלי לדעת אותם. החוק אומר שמי שהגל שלו יותר ארוך – זוכה בו. ואם אתה במיקום פחות טוב, אתה לא יכול להיכנס לגל, כי זה אומר שאתה מפריע למישהו".
והאזהרה שלה חדה: "לא כדאי לעשות את זה בארץ ובטח שלא בשירגאו. וגם אם מקומי לוקח לך גל, אין מה לריב. זה המקום שלהם. זה אחד הדברים היחידים שיש להם שם. אם יש משהו שהוא שלהם – זה הגלים האלה".
כשהיא מדברת על הגלים של שירגאו, העיניים של קרן נדלקות: "גל חלום. כשיש יום שעובד, זה הגל הכי טוב שגלשתי עליו בחיים, וגלשתי במלדיביים, בקוסטה ריקה ובפורטוגל. זה פשוט הגל הכי טוב שיש. מזג אוויר מושלם, תמיד חם, תמיד נעים. גל קלאסי כחול שלא נגמר".
יצא לך לגנוב גלים?
"היה מקרה לא נעים אחד", היא משתפת. "עליתי בחזרה אחרי גל, ואחת המקומיות רצתה לרדת גל והייתי בדרך שלה. היא ממש התעצבנה: 'את לא יודעת מי אני ומה אני יכולה לעשות לך', היא צרחה עליי. ניסיתי להסביר, אבל זה לא עבד, אז נתתי לה להירגע, ואחרי חמש דקות באתי ואמרתי לה: 'ממש מצטערת, לא התכוונתי להפריע. אני מכבדת אתכם'. ובסוף היא נרגעה ואמרה – 'הכול טוב'".
מתברר שהגלים בשירגאו עובדים אחרת לגמרי מהגלים בישראל: "בארץ זה ביץ’ ברייק – הגל נשבר על החוף. באי זה פוינט – הגל נשבר על ריף באמצע הים. אתה צריך לקחת סירה לפוינט הזה. ולפי הרוח, הסוואל והתחזית מחפשים את המקום המדויק".
כאן מגיע רגע השיא של הטיול. תחזיקו חזק: "יצאנו לסשן בוקר. פתאום האיש של הסירה מתחיל לצרוח: "צונאמי! צונאמי!", ושצריך לחזור. המשטרה הימית הגיעה להוציא את כולם מהמים. הייתה רעידת אדמה של 7.6. לא ידענו אם לקחת את זה ברצינות – לברוח למקום גבוה? להישאר? התייעצנו בצ’אט ובסוף עלינו למקום גבוה וחיכינו שעתיים, ושום צונאמי לא הגיע".
ואז אירעה עוד רעידת אדמה. "בהתרעת הצונאמי השנייה פשוט לקחנו את הגלשנים ונכנסנו לים לסשן ערב, והיה הגל הכי טוב שהיה בכל החופשה. שני מטר עם לפטים מושלמים, ולקחנו גלים ענקיים. היה חצי חושך והיינו שם לבד. אמרתי לעצמי שאני נשארת בים – עכשיו יהיו הגלים הכי טובים. אם אמות – לפחות אקח גל מטורף לפני שהוא מוחק אותי".
מה אומרים ההורים?
קרן צוחקת: "אמא ואבא שלי רגועים. אין להם בעיה שאני רוצה לגלוש בצונאמי".
מה אוכלים בשירגאו?
"אין איזה מאכל פיליפיני ספציפי כמו בתאילנד שיש את הפאד-תאי. אוכלים הרבה דגים ויש הרבה אוכל מערבי כמו פסטות ופיצות. הרבה אוכלים עוף, והם מכינים אחלה אוכל. יש שם מסעדות ממש טובות שאתה אומר: וואלה, זאת יכולה להיות מסעדה בתל אביב, ואתה משלם שישים שקלים לראש".
ומה לגבי ביטחון אישי?
"הייתי לבד ובטוח שם בטירוף. הדבר הכי מסוכן שראיתי שם זה פיליפיני שיכור. זהו".
עבור מי שמתכנן חופשת גלישה בשירגאו, קרן מדגישה שהעיתוי עושה את כל ההבדל: "העונה הטובה היא ספטמבר עד נובמבר – ואז יש גלים טובים באמת", היא אומרת. גם מי שמגיע בלי הרבה ניסיון יכול להרגיש בטוח במים, משום ש"יש בשירגאו מדריכי גלישה שמחכים על הכביש ומציעים שיעורים בכל שעה ביום. שיעור גלישה עולה 100 שקל לשעתיים. בארץ 40 דקות עולים 250 שקל.
"גם לגולשים עם ניסיון אני ממליצה לקחת מדריך מקומי. זה נותן לך את הפריוריטי על הגל. ברגע שמדריך פיליפיני מקומי צועק 'גו גו!' – זה נגמר. הגל שלך. לא משנה מי רוצה לקחת אותו. פיליפיני, תאילנדי, ישראלי – אתה חייב לתת את הגל, כי שם זה הפרנסה שלהם".
אבל שירגאו הוא לא רק מקום של גלישה. "עשינו טיול יום לצפון האי עם טוקטוק. וואו, איזה מקום מהמם. פתאום הנוף שונה ויש יותר צוקים כאלה וים ממש כחול. יש מלונות שיושבים על צוק מעל הים, ואתה יכול לאכול שם ארוחת צהריים, לשבת בבריכה ולהיות בנוף מטורף".
איך מגיעים?
"טיסה לדובאי, לילה במנילה, טיסת פנים לאי – וזהו. הכול עשיתי לבד. חייבים קונקשן כי אין טיסות ישירות מישראל לפיליפינים. במנילה עשיתי לילה במלון הילטון, שהוא קצת יקר – 500 שקל ללילה. הטיסה למנילה עלתה כ-650 דולר, וטיסת פנים לשירגאו עלתה 500 שקל. שלושה שבועות מפנקים עלו לי 18 אלף שקל".
ולסיום, יש לקרן בקשה אישית מהישראלים: "אל תהפכו את שירגאו לקופנגן. חשוב ממש לשמור על המקום הזה. כשבאים – לכבד את התרבות שלהם. לא לעשות מזה תאילנד שתיים".
