אני עוצר. נושם. מנסה שוב. עוד צעד. ושוב. כלום. התחושה היא כמו סוללה שנשארו בה בדיוק שלושה אחוזים. אתה לוחץ על הכפתור, ושום דבר לא קורה. עוד ניסיון. ועוד אחד. המערכת פשוט ריקה.
הפעם ההר ניצח
הפעם ההר ניצח
הפעם ההר ניצח
(צילום: גיא קלומק)
ספורטאים קוראים לזה "הקיר" – הרגע שבו הגוף מסרב להמשיך למרות שהראש עדיין רוצה. דמיינתי בדיוק את המשבר הזה עשרות פעמים באימונים, אבל שום הכנה מנטלית לא מכינה אותך לרגע שבו הוא מגיע, כשאתה תלוי על קרח כחול בשיפוע של 50 מעלות. נשארו בערך חמישים מטרים לסיום החלק המטפס, אבל הרגליים מפסיקות למשוך.
הסתכלתי על מד, המדריכה האמריקאית שלנו. ידעתי מה אני הולך להגיד לה, וידעתי שברגע שהמילים האלו ייצאו לי מהפה, יגיע הסוף למסע המטורף הזה. אבל כדי להבין איך הגעתי לקצה גבול היכולת האנושית, צריך לחזור אחורה, אל ההר הקשוח ביותר בעולם.
ההר דנאלי (מקינלי), המתנשא לגובה 6,190 מטר באלסקה, הוא הגבוה ביותר ביבשת צפון אמריקה. למרות שגובהו נמוך משל האוורסט, רבים בעולם הטיפוס רואים בו אתגר קשה יותר. הסיבה פשוטה: הכול עליך. אין כאן שרפות, יאקים או סבלים שיעשו את העבודה השחורה. אתה סוחב בעצמך תרמיל של 24 ק"ג ומזחלת של 30 ק"ג. תוסיפו לזה את העובדה שבשל מיקומו הצפוני, זמינות החמצן בדנאלי מרגישה כמו בגובה 7,500 מטר, ומזג האוויר הוא מהאכזריים על פני כדור הארץ. סיכויי ההצלחה עומדים על 52% בלבד (מתוך 25 ישראלים שטיפסו עליו מ-2005, רק 10 הגיעו לפסגה).

רגעים של יופי בלתי נתפס
רגעים של יופי בלתי נתפס
רגעים של יופי בלתי נתפס
(צילום: שי לחוביצר)
חצי שנה התאמנתי באופן ממוקד למשלחת הזו. בניתי בסיס אירובי ופיתחתי יכולת לשאת משקלים כבדים. קשה לשכוח את המבטים של האנשים בחוף הים כשראו אותי גורר צמיג עם משקולות. באחד האימונים הקשים ביותר, טיפסתי את 70 הקומות של מגדל משה אביב ברמת גן. שלוש פעמים ברצף, עם 23 ק"ג על הגב. קשוח.
אבל כל המדרגות ברמת גן וכל ההכנות המנטליות במחנה האימונים בשאמוני, לא יכלו להכין אותי לרגע שבו המטוס הקל השאיר אותנו לבד על הקרחון.
קשה באימונים - וגם על ההר
קשה באימונים - וגם על ההר
קשה באימונים - וגם על ההר
(צילום: שי לחוביצר)
המסע האמיתי התחיל כשהגענו לטלקיטנה, עיירת גבול אמיתית באלסקה של רחוב אחד, שהיא שער הכניסה לדנאלי. מכאן עלינו על מטוס קל עם טייסים מנוסים שגולשים בעדינות אל מסלול הנחיתה הלבן של קרחון קהילטנה.
המטוס נוחת. פורקים ציוד, ואחרי דקות ספורות המטוס ממריא בחזרה. ברגע שהרעש נעלם, השקט האינסופי משתלט. אנחנו חמישה במשלחת – קלודיה מפולין, אוסטין מניו יורק, ריק מהפיליפינים, ג'ימל, ישראלי ובוגר הקומנדו הימי, ואני – לצד שלושה מדריכים של חברת AMS הוותיקה.
מנחת על הקרח. מחנה הבסיס בדנאלי
מנחת על הקרח. מחנה הבסיס בדנאלי
מנחת על הקרח. מחנה הבסיס בדנאלי
(צילום: שי לחוביצר)
כן, ארזתי לבד
כן, ארזתי לבד
כן, ארזתי לבד
(צילום: גיא קלומק)
ברוב ההרים שטיפסתי עליהם בעשור האחרון, מתחילים על שבילי עפר, עוברים דרך יערות, ורק לקראת הפסגה פוגשים שלג. בדנאלי זה אחרת. מהרגע שנוחתים ועד שממריאים בחזרה – לא רואים אדמה. 360 מעלות של קור, קרח ופסגות. התחלנו לצעוד כשנעלי השלג נראות כמו מחבטי טניס ענקיים, המזחלת מושכת לאחור והתרמיל דוחף מלמעלה. נכנסנו לשגרה שוחקת של בניית מחנות, אבל עד מהרה התברר שהאתגר האמיתי של המחנה לא טמון בטיפוס, אלא בפעולה הפשוטה ביותר של קיום אנושי.
בכל פעם שמקימים מחנה, מתחילה העבודה הסיזיפית של המסת השלג. נדרשים עשרה ליטרים של שלג כדי לקבל ליטר אחד של מים. בלי מים אין שתייה, אין בישול ואין התאוששות. אבל יש עוד משהו שגוזל אנרגיה ולא מרבים לדבר עליו – השירותים.

בדנאלי לא משאירים שום דבר על ההר. שום דבר. ל"מספר 1" יש אזור ייעודי או בקבוקים אישיים באוהל, אבל "מספר 2" הוא הסיפור האמיתי. אנחנו סוחבים איתנו לאורך כל המסע עשרה "שירותים ניידים" – דליים אטומים שאליהם נאספים הצרכים. אחרי כל שימוש דופקים על הדלי כדי לדחוס את התכולה, מטמינים בשלג, וכשמתקדמים למחנה הבא – מוציאים וסוחבים אותם איתנו. למרות אלף מטפסים בעונה, ההר נשאר נקי בזכות הפרוצדורה הזו.
השגרה הזו נמשכת עד שבסביבות שמונה בערב השמש מתחילה לשקוע והקור האמיתי, זה שיכול להגיע למינוס 25 מעלות, מתחיל לצרוב. ואז, בתוך האוהל, מתחיל הקרב הגדול מכולם. הקרב על הזמן. נרדמים, מתעוררים, בטוחים שעבר חצי לילה. אתה מציץ בשעון ומגלה שהשעה 23:00. עברו בקושי שעתיים. בחוץ עדיין אור, אבל בתוך האוהל הזמן זז לאט בצורה בלתי נסבלת. וכשמגיע הזמן לצאת ליום טיפוס נוסף, ההר כבר מכין לך מבחנים פיזיים שאי אפשר לדמיין.
קשוח לא פחות מהאוורסט
קשוח לא פחות מהאוורסט
קשוח לא פחות מהאוורסט
(צילום: שי לחוביצר)
האוהל נקבר לאחר סופת שלגים
האוהל נקבר לאחר סופת שלגים
האוהל נקבר לאחר סופת שלגים
(צילום: שי לחוביצר)
פאנל סולארי מטעין את הטלפונים והציוד כמעט 24 שעות ביממה
פאנל סולארי מטעין את הטלפונים והציוד כמעט 24 שעות ביממה
פאנל סולארי מטעין את הטלפונים והציוד כמעט 24 שעות ביממה
(צילום: באדיבות שי לחוביצר)
הטיפוס מתבצע בשיטת "סחוב גבוה, תישן נמוך". עולים עם ציוד, מטמינים אותו, יורדים לישון, ולמחרת עולים שוב. בלי קיצורי דרך. האתגר המשמעותי הראשון במסלול הוא Motorcycle Hill. כ-245 מטרים אנכיים של מאבק נגד כוח המשיכה והמזחלת שמושכת למטה.
בור ההטמנה לציד
בור ההטמנה לציד
בור ההטמנה לציד
(צילום: באדיבות שי לחוביצר)
לאחר הטמנה בקרח, דגל לזיהוי עם שם ופרטי המשלחת
לאחר הטמנה בקרח, דגל לזיהוי עם שם ופרטי המשלחת
לאחר הטמנה בקרח, דגל לזיהוי עם שם ופרטי המשלחת
(צילום: באדיבות שי לחוביצר)
אחרי שעה וחצי של מאמץ מפרך, מגיעים למעלה מותשים והגוף רטוב מזיעה. כאן נכנס אחד המשפטים המפורסמים בעולם הטיפוס: "If you sweat, you die". ברגע שעוצרים, הזיעה מתקררת במהירות והגוף מאבד חום בקצב מסוכן. הפעולה הראשונה היא ללבוש מיד מעיל פוך, ורק אחר כך לנסות לשתות את המים הקפואים.
אם זה לא הספיק, הגיע קטע ה-Windy Corner בגובה 4,050 מטר. שיפועי צד ארוכים ורוחות עזות של 60 מייל לשעה שמנסות להעיף אותך ואת התרמיל הכבד למטה, תוך סכנה מיידית לכוויות קור בפנים. נאבקנו, שרדנו והגענו למחנה 3. אבל דנאלי החליט שהשבוע הזה הוא לא ייקח שבויים, והמציאות עמדה לטפוח לנו על הפנים בצורה האכזרית ביותר.
הקרינה והקור חדרו את כל ההגנות
הקרינה והקור חדרו את כל ההגנות
הקרינה והקור חדרו את כל ההגנות
(צילום: שי לחוביצר)

השבוע שבו ההר גבה חמישה קורבנות

העונה שבה הגענו הייתה אחת הקשות בשנים האחרונות. בתוך שבוע אחד בלבד נהרגו על ההר חמישה אנשים, ומטפס נוסף ניצל בנס לאחר שאיבד את דרכו בלילה של חושך וקור. שלושה מטפסים שהיו מחוברים לאותו חבל נפלו יחד לקרוואס עמוק ולא הצליחו להיחלץ במינוס 35 מעלות. מטפס נוסף לקה בדום לב, וגולשת מהסקי-פטרול נהרגה בנפילה במהלך גלישה בקטע שנחשב בטוח.
עד לאותו רגע הכרתי את הנתונים האלה רק מהסטטיסטיקה (ממוצע של שלושה הרוגים בשנה). אבל אז ראיתי את זה בעיניים. באחד הימים ראינו מסוק חילוץ מוריד מההר את גופתו של אחד המטפסים, כשהיא משתלשלת מתחתיו על כבל. מאוחר יותר, חבריו אספו את הציוד שלו והורידו אותו במזחלת. מראה עצוב וכואב שהבהיר לנו בצורה מצמררת – הפסטורליה פה משקרת. טעות אחת קטנה, ואתה לא חוזר. עם הפחד הזה, יצאנו להתמודד עם הקיר ששבר אותי.
המעבר ממחנה 3 למחנה 4 היה שיא הקושי. לפנינו 1.2 קילומטרים של טיפוס, מתוכם 300 המטרים האחרונים בשיפוע של 50 מעלות על חבל קבוע. זה לא היה רק הטיפוס – זו הייתה הידיעה שהאוויר הופך דליל בכל מטר, ושכל טעות קטנה על הקרח הכחול תגרור נפילה בלתי נשלטת.
ואז, 50 מטרים לפני הסוף, נכביתי. זה לא היה רק עייפות, זו הייתה תחושת ריקנות מוחלטת. הרגליים פשוט סירבו להישמע לפקודות שלי. ניסיתי לקחת עוד צעד, להיאחז בציוד, אבל הראש שלי כבר הבין את מה שהגוף ניסה לצעוק לי כל הדרך למעלה: נגמר הדלק
שעתיים של נשימה, צעד, צעד, נשימה. בכל רגע הרגשתי איך הכוחות שלי נזלים מהגוף. השרירים ברגליים החלו לרעוד באופן בלתי נשלט, קצב הנשימה שלי הפך למהיר מדי, והבנתי שאני כבר לא מטפס – אני נלחם על כל סנטימטר. המחנה שממנו יצאנו נראה עכשיו כמו צעצוע לגו רחוק במרחב הלבן.
ואז, 50 מטרים לפני הסוף, נכביתי. זה לא היה רק עייפות, זו הייתה תחושת ריקנות מוחלטת. הרגליים פשוט סירבו להישמע לפקודות שלי. ניסיתי לקחת עוד צעד, להיאחז בציוד, אבל הראש שלי כבר הבין את מה שהגוף ניסה לצעוק לי כל הדרך למעלה: נגמר הדלק.
עצרתי, תלוי שם על הקרח, והבטתי במד, המדריכה שלנו. ידעתי שאם אני ממשיך לנסות לדחוף, אני עלול לסכן לא רק את עצמי אלא את כל הקבוצה שתקועה מאחוריי.
עדכנתי אותה: "אני מסתובב".
הטבע במלוא תפארתו
הטבע במלוא תפארתו
לא רציתי לסכן את עצמי ואת הקבוצה
(צילום: שי לחוביצר)
לא כי רציתי, כי הייתי חייב. בגובה כזה, אין מקום להילחם במציאות. עברנו את התהליך המורכב של היפוך כיוון על החבל והתחלנו לרדת. בדרך למטה המדריכים ביקשו להעביר אליהם את הציוד הכבד כדי להקל עליי, הפעם לא כהמלצה אלא כהנחיה. הסברתי להם באנגלית שזו "שארית הכבוד שלי" – לרדת בכוחות עצמי, עם הציוד עליי. ירדתי עם אכזבה גדולה, ועם השלמה.
כשאתה חולק אוהל, קור, עייפות ופחד במשך 16 ימים, אתה מגלה מי באמת עומד מולך. ג'ימל, איש ענק, לוחם קומנדו ימי לשעבר שעדיין משרת במילואים, לא ויתר. הוא היה חזק, רגוע ונחוש, והמשיך עד לפסגה. הישג מרשים שאני גאה בו כאילו עמדתי שם בעצמי. היה לי כבוד עצום לחלוק איתו את החוויה הקיצונית הזו.
לא פעם שואלים אותי למה להסתכן ולסבול בקור. מי שהיה שם – מבין. ההתמודדות, היכולת לקום כל בוקר מחדש, ולצלוח אתגרים כשנדמה שאין יותר כוח. עבורי, פסגה היא עדיין התכלית
לא הגעתי לפסגה. מבחינתי זו תחושת החמצה. קצת כמו לזכות בכבוד – בלי הניצחון. אבל בגיל 62 עמדתי מול אחד האתגרים הקשים בעולם. לא פעם שואלים אותי למה להסתכן ולסבול בקור. מי שהיה שם – מבין. ההתמודדות, היכולת לקום כל בוקר מחדש, ולצלוח אתגרים כשנדמה שאין יותר כוח. עבורי, פסגה היא עדיין התכלית. היא רגע השיא של טיפוס הרים. אבל עם הזמן אני מבין שיש עוד משהו. יש את הדרך.
לפני שנפרדנו, מד אמרה לי את אחד המשפטים המוכרים בעולם הטיפוס: "The mountain will always be there" - "ההר תמיד יהיה כאן. תחזור". חייכתי, חיבקתי אותה ואמרתי: "לא יקרה. אבל אם יש עולם הבא – אחזור בחיים הבאים". דנאלי, הפעם ניצחת, אבל את החוויות, אף אחד לא ייקח ממני.