הכול התחיל בנעוריי, כשנפלתי במקרה על כתבה ישנה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". תמונה אחת – גבר תלוי על סולם חבלים מול מצוק עצום, עטוף בענן דבורים – התיישבה לי עמוק בנפש. ידעתי שיום אחד, כשאגדל, אגיע לשם בעצמי.
כמדריכת טיולים וצילום, ארגנתי לפני ארבע שנים את המסע הראשון בעקבות ציידי הדבש. זה הרגיש כמו לבנות מגדל בבל: לא היה להם אינטרנט, לא טלפונים, לא אנגלית – רק אנחנו, ג'ונגל, מצוקים, והתקווה שהכול יתחבר איכשהו. שם, בין העצים, הבוץ והשתיקות הארוכות, הבנתי שהמפגש הזה גדול ממני בהרבה.
מעל 2,000 שנה גברי שבטי הגורונג והמגאר בנפאל משתלשלים על סולמות חבלים מבמבוק אל מצוקי ההימלאיה, כדי לרדות את אחד התוצרים הנדירים והמסוכנים בעולם – "הדבש המשוגע". אני, שהייתי בדרכי לטיסה עם בגדים מחויטים ונעלי עקב, מצאתי את עצמי פתאום בתוך ג'ונגל בוצי, מבוססת בשלוליות, חסרת נשימה ומכוסה עלוקות, בדרך להתבונן מקרוב במלאכה העתיקה הזו.
צייד הדבש בפעולה
(צילום: לימור צדוק)
הדבש של ההימלאיה: עונג, כאב ומסורת נכחדת
דבורי הדבש ההימלאיות – הדבורים הגדולות בעולם – מגיעות לגודל של אגודל. העקיצה שלהן חדה וצורבת. פעמיים בשנה בלבד, במאי ובנובמבר, יוצאים גברי השבט למסע מפרך במצוקים שגובהם מאות מטרים. בתוך ענני הדבורים הם כורתים חלות ענקיות התלויות על הסלע כמו "פטריות מדף" ענקיות.
הצטרפנו לנאוק, בן 75, רודה דבש ותיק שעוסק בכך חמישים שנה. "הצעירים כבר לא באים", הוא הסביר לנו. "כולם רוצים עבודה קלה בערים. המסורת הולכת ונעלמת".
נאוק נשא על גבו סל קש וסולם באורך 70 מטר ויצא להכין את המצוק הבא. אנחנו ניסינו לעמוד בקצב: הדופק עלה, הנעליים החליקו, ועלוקות טיפסו על הרגליים. הטיול שהתחיל כנסיעת ג'יפים רגועה הפך לאתגר הישרדות.
טקס קדום בין המצוקים
בלב הג'ונגל, רגע לפני ההכנות לרדייה, פגשנו בשמאן הכפר. הוא הדליק קטורת ונרות, השקה את העצים בחלב, ערך מנחות של אורז, פרחים ועלי תה – והגיש אותם אל אלוהי המצוק, היער והדבורים. בלי תופים, בלי הצגות – רק שקט שנשמע עד שהיער עצמו עצר לנשום. עבור אנשי השבט זו הבטחה. שיחה בין אדם להר, בין צייד לנשמה קדומה.
"אנחנו לא גנבים. אנחנו באים בענווה לבקש פרנסה. אנא פייסו אותנו ושמרו עלינו, כדי שחלת הדבש תיפול בשלום ושאיש מאיתנו לא ייפגע"
הוא לחש בקול כמעט בלתי שמע: "אנחנו לא גנבים. אנחנו באים בענווה לבקש פרנסה. אנא פייסו אותנו ושמרו עלינו, כדי שחלת הדבש תיפול בשלום ושאיש מאיתנו לא ייפגע".
רודי הדבש הקימו קיר תמך מעץ על דרגש הסלע, שאליו חוברו מספר סולמות חבלים שהגיעו סך הכל לאורך של כשלוש מאות מטרים. העבודה נעשתה בידיים מיומנות וללא מילה מיותרת. כמו תמיד – הכל תלוי ברוח, במזל ובחסדיהן של הדבורים.
כשסיימו, חיכתה לנו עלייה תלולה באור של דמדומים. הגענו לג'יפים באור אחרון ויצאנו בדרך בוצית ומאתגרת לעבר הגסט האוס. אבל הדרך נסגרה לפתע – גזע עץ עצום נפל וחסם את שביל הג’יפים היחיד אל הכפר. לא נותרה ברירה: ירד הלילה, והיינו חייבים לעלות ברגל, בבוץ ובחושך. הטלפונים הפכו לפנסים.
המזוודות נשלחו אחרינו על גב פרידות. כשהגיעו למעלה וניסינו לגשת אליהן, הפרידות – שנבהלו מקולות לא מוכרים – זינקו ונסו אל תוך החושך. נותרנו עומדים בבוץ, עם פנסים על טלפונים שכמעט התרוקנו, מנסים להבין אם לצחוק או להיכנס לפאניקה. רק בגסטהאוס, לאור מנורה שהביאה אליה המוני חרקים, גילינו עשרות עלוקות שנדבקו לרגליים שלנו והתפוצצו צחוקים ואימה יחד.
מאז, להדרכות הבאות, כבר ידעתי לבקש מהמטיילים מקלות הליכה, פנסים, חותלות נגד עלוקות, צמר גפן וחומץ.
היום הגדול: עננים של דבורים
לפנות בוקר יצאנו למצוק. אנשי השבט הציתו מדורה מעשנת מעלי במבוק כדי להבריח את הדבורים מהחלות. חלות בגודל מטר-שניים, שחורות ממאות אלפי דבורים, התרוקנו באחת והפכו לצהובות מדבש. הדבורים, מבולבלות מהעשן, נחתו עלינו ומילאו את האוויר בצפיפות רועשת.
למרות הכובעים המרושתים, חלקנו נעקצנו – שיעור קצר בכאב. בפעמים הבאות כבר דאגתי לפרוס מסתור רשת שאליו נכנסנו ברגע שהעשן מתחיל לטפס לאורך המצוק.
ואז זה התחיל באמת: נאוק, תלוי על הסולם בין שמיים לארץ, אחז במגל מחובר למקל במבוק. כל חלה גדולה כשני מטר. הוא הכה שוב ושוב עד שחלת הדבש השתחררה והתגלשה מטה לסל הענק.
אנחנו עמדנו למרגלות המצוק, מוקפים בדבורים ענקיות. הכובע המרושת שלי הציל אותי מהתקפה מרוכזת במיוחד – הדבורים נמשכו דווקא לשיער הבלונדיני המתולתל שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהציוד הנכון יכול להיות עניין של חיים.
הדבש שניגר מהחלות היה צהבהב וסמיך – "הדבש המשוגע", בעל השפעה פסיכואקטיבית מפרחי הרודודנדרון הרעילים. חצי כפית מביאה תחושת ציפה וסחרור; כף שלמה עלולה להוביל לשיתוק ואף למוות
הדבש שניגר מהחלות היה צהבהב וסמיך – "הדבש המשוגע", בעל השפעה פסיכואקטיבית מפרחי הרודודנדרון הרעילים. חצי כפית מביאה תחושת ציפה וסחרור; כף שלמה עלולה להוביל לשיתוק ואף למוות. המקומיים משתמשים בו כתרופה מסורתית, והוא נמכר במחיר גבוה פי כמה מדבש רגיל.
טעמתי חצי כפית. העולם נעשה רך יותר, חמים יותר. אולי הדבש. אולי העייפות. אולי שניהם. במסעות הבאים הגעתי בעונת הרדייה השנייה, בנובמבר. אז מפיקות הדבורים דבש מעצי ורד הבר הפורחים בוורוד – דבש שאיננו רעיל וטעמו מתוק וייחודי.
לב ההר: ביקור בביתו של נאוק
אחרי שעות הרדייה ירד נאוק מהסולם, פניו נפוחות מעקיצות – הפעם "רק" שלוש. הוא סיפר שבפעם הראשונה שרד למעלה מחמישים עקיצות. הוא הזמין אותנו לביתו, לפגוש את אשתו. "היא עצובה", אמר. "הבנים עזבו את הכפר. לא רוצים עבודה מסוכנת. מחפשים כסף קל בקטמנדו".
הבית היה עשוי בוץ, ללא חשמל ומים זורמים. אור חלון אחד, שקים של אורז תלויים מהתקרה, טרסות קטנות, ג'אמוס בבקתה סמוכה, ותה חם עם טיפת דבש אחת – יקרת ערך. על הקיר – לוח שנה שבו רשם נאוק את רשימת המצוקים לעונה. ימים ספורים, עשרות חלות, מאות עקיצות. מסורת שלמה על כתפיים של אדם אחד.
כשרציתי לשוב לכפר כדי למסור לנאוק ולאשתו את התמונות שצילמתי להם, ציפיתי למפגש חוזר: חיוך, תה, אולי עוד טיפת דבש. במקום זאת קיבלתי את הבשורה ששניהם נפטרו. עמדתי מול הבית הריק, מחזיקה תמונות שלא הפכו למזכרת – רק לעד.
בפעמיים הבאות התלוונו לפאסאנג, צייד הדבש בן 62, שעוסק במלאכה מאז גיל 15. המסע הראשון איתו היה כישלון קולוסאלי: חמש מתוך שש חלות הדבש, התפרקו ונעלמו בתהום. שכר חיים של כפר שלם ירד לטמיון. במסע השני כבר הצליח לקצור הכול – יציב, מדויק, כמעט מהופנט.
כשחזרנו לכפר, עם לב מלא ובגדים שעדיין נושאים את ריח העשן והיער, הבנתי שוב למה אני חוזרת לכאן. המסע הזה איננו רק סיפור על דבש. הוא סיפור על בני אדם ששומרים על מסורת עתיקה, על קשר בין אדם להר ועל אומץ לגעת בחיים – במקום הכי גבוה, הכי מסוכן, הכי חי שלהם.
יצאנו מהכפר בתחושת הודיה – על יום אחד רחוק שבו הכול היה בוץ, כאב, פחד, צחוק – ודבש.
תודות לרון אורן, האופרטור של המסעות שלי במזרח, ולעמית אלוני, השותף למסע הראשון שלי.
לימור צדוק היא כתבת "מסע אחר אונליין", צלמת, מדריכת טיולים ואנליטיקאית בגישה פסיכואנליטית. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלה, לעקוב אחריה באינסטגרם ולהתעדכן על טיולי צילום והרצאות בקבוצת הוואטסאפ השקטה שלה.
