יום ראשון, 1 בנובמבר 1998. קארל בושבי, חייל בריטי משוחרר בן 29, עומד בפונטה ארנס שבדרום צ׳ילה ומתחיל ללכת צפונה. היעד שלו ברור: להגיע הביתה – לעיר הולדתו האל, שבבריטניה. רק שבניגוד לכל אדם אחר, הוא מתכוון לעשות את זה ברגל. בלי כלי רכב, בלי קיצורי דרך ובלי עזרה ממנוע כלשהו. באותו יום הוא מתחיל מסע שנשמע כמעט מופרך – לצעוד מהקצה הדרומי של אמריקה עד לצפון אירופה. המסע הזה נמשך עד היום, וצפוי – אם הכול יתקדם לפי התכנון – להסתיים מתישהו במהלך קיץ 2026.
המסע, שבושבי מכנה בשם "משלחת גוליית" (The Goliath Expedition), נולד כרעיון כמעט בלתי אפשרי: להפוך לאדם הראשון בהיסטוריה שמקיף את העולם בהליכה רציפה אחת, בלי לקפוץ ולו קילומטר אחד. הוא תכנן לסיים אותו תוך שמונה שנים בלבד, אך עד מהרה הבין שהדרך תהיה ארוכה בהרבה – כ-58 אלף קילומטרים של מדבריות, יערות, ערים, גבולות ומדינות. מה שהתחיל כאתגר פיזי הפך למסע חיים של ממש, שמתנהל לפי כלל אחד בלבד: אין מטוס, אין רכב, אין הפלגה – רק הליכה רציפה על פני האדמה.
פתאום קם אדם ועוזב הכול, גם את הילד
"כי אפשר" – זו התשובה שבושבי נותן כבר כמעט שלושה עשורים, בכל פעם שמישהו שואל אותו למה הוא יצא לטיול המטורף הזה. כשהוא יצא לדרך, העולם היה מקום אחר לגמרי: סוף שנות ה-90, האינטרנט עוד היה בשנים הראשונות שלו. המושגים לייקים, צפיות, תגובות ושיתופים בכלל לא היו בראש של אף אחד ולכן בושבי לא תכנן להפוך לדמות מוכרת או להרפתקן על, לא חיפש באזז ולא חיפש חשיפה.
זו הייתה החלטה אישית של בן אדם שפשוט רצה לנסות לעשות משהו משוגע. גם היום, אגב, בושבי לא מתחזק חשבונות מדיה חברתית פעילים. הפוסט האחרון שלו באינסטגרם היה בשנת 2017. בושבי מתחזק אתר אינטרנט פעיל בו הוא מדווח על התקדמות המסע, ומלבד זאת, הוא פשוט מתמקד בשלו, מדי פעם מעניק ראיונות לתקשורת אבל חוץ מזה - נשאר מתחת לרדאר.
"הייתי ספוג מים במשך שבועות. כל לילה ישנתי בתוך שק רטוב, עם חרקים, עם רעש של גשם בלי סוף. איבדתי את תחושת הזמן. הגוף שלי נרקב מהלחות, המוח מתמלא קולות. לפעמים שמעתי יריות מרחוק – ולא ידעתי אם אני מתקרב אליהן או מתרחק"
בדרך, בושבי עבר כמעט את כל מה שהעולם עבר בשלושת העשורים האחרונים. הוא צעד דרך אזורים של מתיחות ביטחונית, התמודד עם משברים כלכליים, עיכובים ממושכים בוויזות ומחסור במשאבים. בשנת 2020, כשנגיף הקורונה עצר את העולם, גם הוא נאלץ לעצור. גבולות נסגרו, תוכניות השתבשו, וההליכה הבלתי פוסקת שלו הוחלפה בהמתנה ארוכה. חודשים אחר כך, כשהעולם נפתח מחדש, הוא חזר בדיוק לאותה נקודה שבה הפסיק – והמשיך לצעוד צפונה, כאילו דבר לא קרה.
(תיאור המסע של בושבי. מתוך YouTube)
אך מאחורי הדרך האינסופית של בושבי יש גם חיים שנשארו מאחור. כשהחל את המסע היה אב טרי לילד בן 8 בשם אדם, שלימים סיפר כי "גדל בלי אבא". במשך שנים לא ראו זה את זה, עד שב-2014 הגיע אדם להצטרף אליו לשבועיים של הליכה – הפעם הראשונה שבה, כפי שבושבי תיאר, "באמת הכרנו זה את זה כאנשים". באותו זמן כבר עמד אדם להפוך בעצמו לאב, והמפגש הזה סימן עבור שניהם ניסיון לסגור מעגל שנפתח עשרות אלפי קילומטרים קודם. "איבדתי הרבה בדרך הזו", הודה בושבי, "אבל לפחות לא איבדתי את הסיכוי לתקן".
גם את אימו, שחיה עדיין בבית הצנוע שבעיר הולדתו האל, ראה בושבי רק פעמים ספורות מאז שיצא לדרך. פעם אחת, בשנת 2004, כשהיא ובנו הגיעו לבקר אותו באלסקה – מפגש קצר שהיה האחרון שלהם פנים אל פנים. מאז היא תומכת בו מרחוק, בעיקר בשיחות טלפון ובהעברת כספים כשיכלה. "היא לא מבינה למה אני עושה את זה", אמר פעם, "אבל היא מבינה שזה אני", כשהוא מדבר על היום שבו יחזור, הוא לא מדמיין את העיר או את הים שמול הבית, אלא את הרגע שבו יראה שוב את פניה.בינתיים, אנחנו תופסים לשיחה את בושבי, כשהוא באירופה במעברים בין מדינות.
זה קצת לא נורמלי לבקש לבחור חוויה אחת מתוך שלושה עשורים, אבל בכל זאת – מה הרגע מה-27 שנים האחרונות שיחרט בזיכרון שלך לעולם?
״אתה צודק, זה כמעט בלתי אפשרי לבחור רגע אחד. יש את הברורים מאליהם – להתאהב, לחצות בהצלחה את המקומות הבלתי אפשריים כמו הדריין גאפ, מצר ברינג, הים הכספי. ובין אלה יש עשרות שנים של סיפורים וחוויות, שכל אחד מהם תופס מקום מיוחד משלו״.
אתה כבר רואה את הסוף, זה עניין של חודשים בודדים. אתה מצליח לעכל את זה? חשבת מה תעשה כשסוף־סוף תגיע הביתה?
״זה יהיה מערבולת של טירוף לזמן מה. יש כמה פרויקטים שכבר נמצאים בעבודה – כולל סרט דוקומנטרי שאני עדיין לא יכול לדבר עליו. אחר כך יהיו הרצאות, ראיונות ופודקאסטים – זה בטח יהיה תקופה עמוסה מאוד. אחר כך, אני מניח, אצטרך למצוא קצת שקט״.
מה היה החלק הקשה ביותר להתמודד איתו – הבדידות, חוסר הוודאות, המאמץ הפיזי או הריחוק מהמשפחה?
״החלק הכי טוב היה להתאהב – כמו אצל כולם. אבל הכי קשה היה לאבד את הקשרים האלה. כל דבר אחר מתגמד לעומת זה. הבדידות היא בעיה אמיתית, והיא משפיעה עליך לאורך זמן. בני אדם לא נועדו לחיות ככה. תמיד חיינו בקבוצות, בתוך משפחות, במגע עם אנשים אחרים. הקשרים האישיים הם עדיין הדבר הכי משמעותי בחיים שלנו״.
התחלת את המסע שלך לפני עידן הרשתות החברתיות, ה-GPS והטלפונים החכמים. איך זה מרגיש לראות את העולם משתנה לגמרי בזמן שאתה פשוט ממשיך ללכת?
״זה היה מעניין מאוד לראות איך הטכנולוגיה מתפתחת תוך כדי המסע. עוד לא פגשתי רכב אוטונומי על הכביש, ואני מקווה שגם הם ילמדו להימנע ממני כמו נהגים אנושיים״, הוא צוחק. ״לטכנולוגיה היו יתרונות אדירים – בעיקר בתחום התקשורת. היכולת להישאר בקשר עוזרת להתמודד עם הבדידות. גם ניווט, מצלמות, סוללות שמחזיקות זמן רב יותר – אפילו האפשרות להאיר את האוהל בלילה. הדברים הקטנים האלה מורגשים מאוד לאורך הדרך״.
הישרדות במקום המסוכן ביותר בעולם
זה כנראה בלתי אפשרי לתאר בכתב את כל החוויות שבושבי עבר ב-27 השנים האלה. אבל אחת מהן זכורה במיוחד מבחינתו. בשנת 2001 הוא הגיע לגבול שבין קולומביה לפנמה, אל אחת הנקודות הידועות לשמצה במסלולו – ג׳ונגל הדריין גאפ. מדובר ברצועת יער סבוכה באורך של כ-160 קילומטרים, שבה אין כבישים, אין סימון שבילים, ולעיתים גם אין שלטון. "כולם אמרו לי לא להתקרב לשם", סיפר בושבי בראיון לסוכנות הידיעות Anadolu. "אמרו שזה המקום שבו אנשים נעלמים. אבל לא הייתה לי ברירה – אם אני באמת הולך ברגל, אני חייב לעבור גם כאן".
6 צפייה בגלריה
גם שם הוא הלך. דריאן גאפ - מהאזורים המסוכנים ביותר בעולם
(צילום: ijulpsb / shutterstock)
הוא תיאר את החוויה כ"שבועות של בוץ, פחד ושתיקה. יש ימים שבהם אתה הולך עשרה קילומטרים, ויש ימים שאתה זוחל שלושה. כל גרב שאתה מחליף נקרעת, כל נעל מתפרקת. הייתי ספוג מים במשך שבועות. כל לילה ישנתי בתוך שק רטוב, עם חרקים, עם רעש של גשם בלי סוף. אתה מאבד תחושת זמן. הגוף נרקב מהלחות, המוח מתמלא קולות. לפעמים שמעתי יריות מרחוק – ולא ידעתי אם אני מתקרב אליהן או מתרחק".
"אחרי כל השנים האלה, אני כבר לא יודע לחיות אחרת", מספר בושבי על סיום המסע שמתקרב. "המחשבה על הסוף מפחידה אותי לא פחות מהדרך עצמה. להגיע לבית זה מוזר. פתאום המטרה שנותנת לי משמעות תיעצר בבת אחת"
בושבי אמר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הבין מה באמת פירוש המילה בדידות. "לא היה לי קשר לעולם", סיפר בריאיון ל-Backpacker Magazine. "לא טלפון, לא GPS, לא מפה מדויקת. הייתי רק אני, הג׳ונגל והאינטואיציה. למדתי לזהות ריחות של מים עומדים, לדעת מתי לשכב כשאני שומע רחפן או ירי. זה היה בית ספר להישרדות. אתה לומד לפחד נכון – לא לברוח, אלא להקשיב לפחד שלך".
(תיעוד החצייה של הים הכספי)
כשיצא לבסוף מהיער, מותש אך בחיים, הוא אמר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש באמת חי. "כל המסעות עד אז היו כמו טיול רגלי ארוך", אמר. "הדריין גאפ שבר אותי, אבל גם בנה אותי מחדש. אחרי זה, שום דבר כבר לא הפחיד אותי".
לעבור בין אמריקה לאסיה - ברגל
במרץ 2006 הגיע בושבי לנקודת מבחן היסטורית במסעו – חציית מצר ברינג, בין אלסקה לרוסיה, יחד עם שותפו למסע דימיטרי קיפר. במשך שבועות הם התקדמו על קרח דק ומסוכן, כשהם גוררים את ציודם במזחלות ומנווטים בתנאי קור קיצוניים, טמפרטורות של מינוס 40 מעלות ורוחות שחודרות לעצמות. לעיתים הם נאלצו לזחול, ולעיתים ממש לשחות בין גושי קרח שנסדקו סביבם. "היו רגעים שבהם פשוט הפסקנו לדבר". סיפר. "אתה הולך על ים שקפוא רק לכאורה. כל צעד עלול להיות האחרון שלך. זה לא הליכה – זה הימור מתמשך מול הטבע".
כשסוף-סוף הגיעו לצד הרוסי, מותשים ורעבים, הם נעצרו על ידי משמר הגבול המקומי ונלקחו למעצר בכפר קטן בצ'וקוטקה. "ברוסיה זה הפך ל-57 ימי מעצר ולמשבר פוליטי קטן – אבל בסוף איפשרו לנו להמשיך. הם לא ידעו איך לעכל אותנו. שני אנשים שהופיעו פתאום מהקרח, בלי ויזה, בלי דרכון מסודר, רק עם ציוד הליכה. מבחינתם זה נראה כמו ניסיון חדירה".
"ככל שאתה הולך רחוק יותר, אתה מגלה שאתה גם מתרחק מעצמך. אתה מאבד תחושת זמן, תחושת שייכות. החלק הכי קשה זה לא ללכת – אלא להפסיק ללכת. כשאני נאלץ להישאר במקום, אני מרגיש כאילו אני דועך. כשאני בתנועה, אפילו אם זה צעד אחד ביום, אני מרגיש חי"
בושבי תיאר את הימים בכלא כאחת התקופות המשמעותיות ביותר במסע שלו. "ישבתי בתא קטן, שבעה צעדים לכל כיוון. לא ידעתי כמה זמן אשאר שם, אז פשוט התחלתי ללכת – קדימה ואחורה, הלוך ושוב, מאות פעמים ביום. כל מה שהיה לי זה הרגליים שלי. פחדתי שהן ישכחו איך זה מרגיש לצעוד. שם למדתי ענווה. אתה חושב שאתה אדון לדרכך, ואז אתה מגלה שאתה תלוי באיש אחד עם מדים וחותמת. המסע שלי אולי נמשך על פני כדור הארץ, אבל באותם שבועות הבנתי שהגבולות האמיתיים הם בראש".
בסופו של דבר שוחררו השניים והורשו לעזוב את רוסיה, אך נאסר על בושבי לשוב אליה במשך שנים ארוכות. החוויה הזו סימנה את תחילתו של פרק חדש במסע – כזה שבו האתגרים כבר לא היו רק גאוגרפיים, אלא גם פוליטיים, בירוקרטיים ונפשיים.
שני חוקים פשוטים – והמחיר הנפשי
מהיום הראשון שלו בדרום צ׳ילה, בושבי הציב לעצמו שני חוקי ברזל, פשוטים אבל כמעט בלתי אפשריים. האחד – לא להשתמש בשום כלי תחבורה ממונע, בשום מצב. השני – לא לדלג אפילו על מטר אחד של הליכה. אם הוא נאלץ לעצור, הוא חוזר בדיוק לאותה נקודה שבה הפסיק, גם אם זה חודשים או שנים אחר כך. "אם אני עוקף אפילו מטר אחד", אמר בראיון ל-Dave’s Travel Corner, "זה כבר לא המסע שלי. זה רק עוד טיול". בפועל, הכללים האלה הם שהפכו את המסע של בושבי למה שהוא. הם אילצו אותו להתמודד עם כל עיכוב, שינוי מדיני או גיאוגרפי, כאילו היה חלק טבעי מהמסלול. כשהוא לא קיבל ויזה לרוסיה בשנים שלאחר המעצר, הוא פשוט עצר. לא טס מסביב, לא הפליג. הוא חזר לעבוד במקסיקו כדי לממן את המשך הדרך, וחיכה. "זה שיעור בסבלנות. העולם מתנהל בקצב שלו, ואני צריך להתאים את עצמי אליו. אנשים חושבים שאני צועד מהר, אבל האמת היא שאני חי לאט. זו אולי המתנה הכי גדולה שהמסע נתן לי".
בושבי אולי צועד לבד, אבל המסע שלו השאיר בו גם משקלים שאי אפשר למדוד בקילומטרים. "ככל שאתה הולך רחוק יותר, אתה מגלה שאתה גם מתרחק. לא רק מאנשים, אלא מעצמך. אתה מאבד תחושת זמן, תחושת שייכות. כל מקום הופך זמני, וכל שיחה חולפת". בשנים שבהן נאלץ לעצור, בעיקר בתקופת הקורונה, הוא הודה שהבדידות הפכה לקשה מהמרחק עצמו. "החלק הכי קשה זה לא ללכת – זה להפסיק ללכת", אמר. "כשאני נאלץ להישאר במקום, אני מרגיש כאילו אני דועך. כשאני בתנועה, אפילו אם זה צעד אחד ביום, אני מרגיש חי".
בושבי לא מסתיר את המחיר הכלכלי והאישי שגובה ממנו הדרך. "אני בן 42, מרושש וחסר בית", אמר בגלוי באחד הראיונות. "ישן על ספות של אחרים, עובד בשביל להאכיל את עצמי – ועדיין ממשיך ללכת. כי אחרי כל השנים האלה, אני כבר לא יודע לחיות אחרת". הוא הודה שלפעמים המחשבה על הסוף מפחידה אותו לא פחות מהדרך עצמה. "להגיע הביתה… זה מוזר. פתאום המטרה שנותנת לי משמעות תיעצר בבת אחת. אני מקווה שאמצא מהר את הדבר הבא – לשמור את הראש, הגוף והנפש בתנועה".
27 שנים אחרי ורגע לפני הסוף: "אולי אבכה"
לאחר ששוחרר מהמעצר ברוסיה ב-2006, נאלץ בושבי להפסיק את המסע לשנים ארוכות. רק ב-2014 קיבל מחדש אישור כניסה והמשיך צפונה דרך סיביר. בשנים 2015 עד 2019 עבר לבדו אלפי קילומטרים של אדמה קפואה – דרך יאקוטיה, קזחסטן, אזרבייג׳ן וגיאורגיה – עד שהגיע לגבול הטורקי.
באביב 2025 הוא חצה את גשר הבוספורוס באיסטנבול – רגע סמלי שבו חזר ליבשת אירופה, כמעט שלושה עשורים אחרי שהחל את המסע. "זה רק קילומטר וחצי של הליכה", אמר בריאיון ל-ExplorersWeb, "אבל זה היה הקילומטר הכי משמעותי בחיים שלי. זה הרגע שבו אתה מבין שהעולם עגול באמת – שאתה חוזר מאותו כיוון שממנו יצאת".
על פי העדכון האחרון שלו מ-1 באוקטובר 2025, אחרי שחצה את טורקיה מצדה המזרחי ועד איסטנבול, המשיך בושבי צפונה דרך בולגריה – מסע של כמעט 800 קילומטרים. כעת הוא עומד על הגבול עם רומניה, במרחק של קצת יותר מ־2,000 קילומטרים בלבד מביתו שבבריטניה. בדרך הוא אף נקנס על כך שצעד לצד כבישי אירופה, אך המשיך למרות הכול. הוא חצה את הרי רילה והבלקן בתנאי תנועה שציין שלא ראה מאז אמריקה המרכזית בתחילת שנות ה־2000. בין לבין עצר לחמישה ימים בבירת בולגריה, סופיה, וערך לראשונה מפגש עם עוקבים מהרשתות החברתיות – בעיקר דרך טיקטוק, שם מצא קהל צעיר וסקרן שביקש לשמוע ממנו על ההרפתקה הארוכה ביותר בעולם.
לפי ההערכות שלו, הוא צפוי להגיע לצרפת באביב הקרוב, ומשם – דרך תעלת למאנש – אל עיר הולדתו האל שבבריטניה, בקיץ 2026. "אני מנסה לדמיין את הרגע הזה", הוא אמר. "אבל האמת היא שאני לא יודע איך ארגיש. אולי אבכה, אולי פשוט אמשיך ללכת".
