אחרי אינספור טיפוסים רגילים על הר הקילימנג'רו, החליט דניאל קרן להפוך את המסע לפסגת ההר הגבוה באפריקה לאתגר קיצוני – ולרוץ, לבדו, עד לפסגה. ההרפתקן הישראלי שילב בין שתי האהבות הגדולות שלו – טיפוס הרים וריצה, וההר המפורסם, שמתנשא לגובה של 5,895 מטרים, שימש תפאורה מושלמת למסע.
ריאיון אולפן דניאל קרן
(צילום: שמוליק דודפור)
איך נולד הרעיון של לנסות לרוץ לפסגה?
"העפלתי להרבה פסגות, כולל פסגת האוורסט, ואל פסגת הקילימנג'רו טיפסתי עשרות פעמים, מפני שאני מדריך טיפוס הרים ומוציא לשם משלחות. במשלחת לפני האחרונה אמרתי לעצמי שזאת יכולה להיות חוויה שונה, לעלות לבד במקום לעלות עם משלחת, לאתגר את עצמי במשהו אחר, חדש, יוצא דופן, ופשוט לרוץ למעלה, ככה נולד הרעיון שבא לידי מימוש לפני כחודש".
קרן יצא למשימה לאחר תקופת אימונים ארוכה. "זה אתגר שיש בו שלושה אספקטים", הסביר, "אחד, אתה עולה או רץ מגובה של 1,500 מטר לגובה של כמעט 6,000 מטר. שזה אומר הרבה מאוד עלייה. כדי לעלות 4,500 מטר, צריך לעלות באימון בחדר כושר 1,200 קומות, זה נשמע קצת לא שפוי, אבל כן, 1,200 קומות.
"האספקט השני זה דלילות החמצן, ובשביל זה נעזרתי במכון וינגייט, יש שם חדר שנקרא חדר היפוקסי, ובחדר ההיפוקסי הזה עושים סימולציה כאשר מורידים את דלילות האוויר, כאילו אתה נמצא בהרים. שם התאמנתי במשך כמה ימים ברציפות כאילו אני נמצא בגובה של 4,500 מטר. הדבר השלישי, שהוא אתגר לא פחות מורכב מזה, זה העובדה שאתה עולה ממזג אוויר טרופי, מיער טרופי, לגובה של כ-6,000 מטר ולמינוס 20 מעלות".
"המסלול שיצאתי אליו אסור וסגור למטיילים. חלקו העליון הוא קרחון תלול וחלק, ומפולות אבנים גבו את חייהם של אנשים שבחרו בו לפני שנאסר לטיפוס. סדרת חתימות על טפסי ויתור, הסרת אחריות, הטסת גופה וכל מיני הפחדות אחרות היו הדבר האחרון שעמד ביני ובין המסלול העולה בדרך הישרה והתלולה ביותר לפסגה. ההתחלה ביער הגשם בגובה 1,600 מטר הייתה מצוינת. שיפוע יחסית מתון וכמות חמצן סבירה אפשרה לי התקדמות מהירה"
ואז אתה מגיע לרגע האמת, וכל הסימולציות נשארות מאחור, קח אותנו לרגעים האלה שיוצאים לדרך.
"עוד לפני היציאה לדרך הייתי צריך לחתום על כל מיני מסמכים של רשות הפארק בטנזניה, כי בחרתי לעלות בדרך מאוד לא שגרתית שהיא אסורה למטיילים ובעצם סגורה לטיפוס, למעט אם מבקשים אישור מיוחד. זו עלייה מאוד תלולה ומאוד ישירה לפסגת ההר. נתקלתי במזג אוויר מאוד קשה לקראת הפסגה. האלף מטרים האחרונים הם בעצם קרחון עם מזג אוויר קיצוני שהצריך ממני ליישם את הכישורים שלי כמטפס הרים, הלכתי עם קרמפונים (מתקן חודים מפלדה המורכב על נעלי טיפוס הרים - א"ל) ועם מקלות הליכה. מזג האוויר מצד אחד האט אותי קצת, אבל מצד שני עשה את האתגר ליוצא דופן. טיפסתי על ההר הזה עשרות פעמים, והנה הפעם עליתי מכיוון אחר שאף פעם לא טיפסתי ממנו ובעצם מעט מאוד אנשים עלו בדרך הזו".
6 צפייה בגלריה
"בכל שלב הכרחי לנטר את הגוף והסביבה. לוודא שרמות החמצן לא צונחות באופן מסוכן, שהלחץ הברומטרי לא מעיד על סערה מתקרבת, שקצב ההתקדמות כמתוכנן, שאני על הנתיב הנכון, שהגיע הזמן למנת האנרגיה והשתייה הבאה"
"מעל גובה 4,000 מטרים הנוף הסגור של היער נפתח, ואלמלא הערפל הכבד, היו מתגלים בפניי מורדות ההר שראיתי כבר כל כך הרבה פעמים. גשם מהול בברד היה קצת מטריד, לא בגלל הקור או הרטיבות, אלא בגלל החשש שלי למזג אוויר קשוח יותר גבוה על ההר"
היו רגעים שהיית קרוב לשבירה?
לא, זה קצר מדי כדי להישבר, זה בסך הכול נגמר אחרי כמה שעות. היו רגעים שבהם הייתי צריך לגייס את כל הכוחות שלי, כי באמת מעל 5,000 מטר אין חמצן, ולא משנה כמה אתה נחוש וכמה אתה רוצה להגיע וכמה אתה בכושר, בסופו של דבר אחרי כל המאמצים האלה, הגוף עוצר אותך, חוסר החמצן עוצר אותך, אבל לזה צריך את מה שצריך גם בגובה פני הים וקוראים לזה סבלנות".
"בלי עצירות, בלי מנוחה, בהתקדמות רצופה הגעתי לחלק המאתגר באמת: העלייה מ-5,000 מטרים לפסגה. על ריצה אין מה לדבר ובכלל, וגם אם רוצים לדבר - אי אפשר. החמצן במשורה והגוף דורש כל מולקולה אפשרית שנכנסת לריאות. הסוד הוא הקצב האחיד. כל סטייה ממנו גורמת להתנשמות מהירה, לעליית הדופק ולעמידה במקום – לא משנה כמה נחוש אני. לאט ובהדרגה, זה הסוד להר וגם לחיים"
ריצות במעלה הרים זה דבר נפוץ?
"יש ז'אנר של רצים שהם בדרך כלל גם מטפסי הרים שבוחרים לעשות את זה. אני לא הראשון שמטפס על הקילימנג'רו במה שנקרא ריצה. גם רצתי באוורסט אולטרה מרתון, זה סוג של אי שפיות".
