מבנים נטושים ומחוררים שנראים כאילו המלחמה הסתיימה רק אתמול, מחסומים צבאיים, קולות פיצוצים מעטה חשאיות, ומוקשים שעדיין פזורים באדמה – זה הנוף שקיבל את פניו של אבי רוזנפלד, בן 19, כשהצטרף לטיול המאורגן של ממשלת אזרבייג׳ן לנגורנו־קרבאך. אחרי שנים של קרבות עקובים מדם, האזור סגור כמעט לחלוטין בפני זרים – והוא נמנה עם המעטים שהצליחו לראות מקרוב את מה שמוגדר כאחד המקומות המסוכנים בעולם.
רוזנפלד אינו מטייל שגרתי. בגיל 16 בלבד עזב את הישיבה ואת העולם החרדי שבו גדל, ומאז הוא במסע מתמשך שמטרתו להגיע לכל 193 המדינות בעולם. ברשותו דרכונים בריטי ושווייצרי, הוא מתעד את מסעותיו באינסטגרם, ומספיק לחצות גבולות ולצבור חוויות בקצב מסחרר: יותר מ־50 מדינות עד כה – מסעודיה, שם נאלץ להימלט מהמון עוין, ועד סרי לנקה, שבה שהה דווקא כשהוכרזה אזהרת מסע חמורה. עכשיו, נגורנו־קרבאך מצטרפת לרשימה ההולכת ומתארכת - אבל הביקור שם לא דומה לאף טיול שעשה עד עכשיו.
״נסענו בג׳יפים על שבילי עפר בצוקים, בידיעה שאם אנחנו סוטים מהמסלול אפילו לשנייה אחת – אנחנו עלולים לעלות על מוקש ולהתפוצץ״
נגורנו־קרבאך הוא חבל הררי בקווקז הדרומי, המצוי בתוך גבולותיה המוכרים בינלאומית של אזרבייג׳ן. כבר בתקופת ברית המועצות נוצרה מחלוקת סביבו: אף שהאוכלוסייה המקומית הייתה ברובה ארמנית, השלטון הסובייטי העניק את האזור לאזרבייג׳ן. עם קריסת ברית המועצות, בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90, התפרצה מלחמה עקובה מדם שבמהלכה השתלטו כוחות ארמניים על נגורנו־קרבאך והקימו ישות בדלנית בשם "רפובליקת ארצאך" – שלא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית.
במשך שלושה עשורים נמשך קיפאון מדיני, אך באוקטובר 2020 פתחה אזרבייג׳ן במתקפה רחבת היקף שבסיומה חזרו לשליטתה מרבית השטחים שסבבו את החבל עצמו. בספטמבר 2023 יצאה למבצע צבאי קצר שהחזיר לידיה את השליטה המלאה גם בנגורנו־קרבאך עצמו, והוביל לפירוק המוסדות הארמניים ולהגירה המונית של רוב האוכלוסייה הארמנית.
מאז, האזור מוגדר כשטח סגור בשליטת אזרבייג׳ן, שרק קומץ מבקרים זרים מורשים להיכנס אליו. לצד ההרס הפיזי שנותר מהקרבות, מהווים מוקשים ותחמושת שלא התפוצצה סכנה ממשית, והערכת הגורמים הבינלאומיים היא שיידרשו עשרות שנים כדי לטהר את השטח.
״היה רגע שעברנו ממש ליד גבול איראן. ראיתי עמדות איראניות ואת הדגל האיראני מתנוסס, ופתאום קלטתי כמה אני קרוב למדינה שרוצה בהשמדה שלנו – האויבת הגדולה ביותר שלנו. אבל אפילו יותר מטורף היה כשפוצצו מוקשים מטרים ספורים מהמקום שבו עמדנו״
לאחרונה, בצעד חריג, אפשרו הרשויות באזרבייג׳ן לקבוצה מצומצמת של מטיילים זרים לסייר בנגורנו־קרבאך. אחד מהם היה רוזנפלד.
בוא נתחיל מהסוף – לא פחדת לצאת לטיול הזה?
״מודה שבהתחלה ממש חששתי. קראתי הרבה על האזור הזה וראיתי שמדובר באחד המקומות עם הכי הרבה מוקשים בעולם. אבל ברגע שהבנתי שאנחנו נהיה שיירה עם ליווי צבאי ומשטרתי – הוקל לי מאוד. מעבר לזה, אני חי על הרפתקאות ודברים מהסוג הזה נותנים לי אנדרנלין, אז החלטתי ללכת על זה, השתכעתי שזה שווה את הסיכון ואת החוויה״.
החשש של רוזנפלד היה מוצדק בהחלט. מדינות רבות במערב מזהירות מפני נסיעה לנגורנו־קרבאך בשל הסכנות הביטחוניות במקום. משרד החוץ האמריקאי, למשל, קובע כי האזור – ובעיקר הגבול עם ארמניה – מוגדר כיעד שאין להגיע אליו, בשל ריבוי מוקשים והמצב הביטחוני המתוח. גם משרד החוץ הבריטי קורא להימנע לחלוטין מנסיעה לשטחי נגורנו־קרבאך ולמחוזות הסמוכים בדרום־מערב אזרבייג׳ן, שבהם פזורים מוקשים ונמצאות שיירות צבאיות. אזהרות המסע הללו ממחישות עד כמה ייחודית החוויה של רוזנפלד – אחד הבודדים שהצליחו להיכנס לאזור שמוגדר מסוכן במיוחד בעיני הקהילה הבינלאומית.
סיפרת להורים? לחברים? איך הם הגיבו – ניסו לשכנע אותך לרדת מזה?
״סיפרתי לחברים קרובים ולמשפחה. בהתחלה הם מאוד חששו – בכל זאת מדובר באזור חיץ, מקום שספג מלחמות מאז שנות ה־90. אבל אחרי ששכנעתי אותם שהכול יהיה בסדר, ושאנחנו נהיה בליווי משטרתי וצבאי, הם נרגעו והשתכנעו לתת לי אור ירוק״.
נגורנו־קרבאך הוא כאמור שטח צבאי סגור תחת שליטה אזרית. כאן נכנסת לתמונה קהילת נומדמניה – רשת בינלאומית של מטיילים כבדים ויוצרי תוכן, שחבריה משתפים מידע, קשרים והזדמנויות נדירות להגיע ליעדים סגורים או כמעט בלתי אפשריים לביקור. בזכות החיבור הזה, הצליח רוזנפלד להצטרף למסע.
זה לא טיול בעיר, זה לא טיול בשמורת טבע – זה שטח אש. מה משך אותך להצטרף?
״האנדרנלין. ועצם זה שהוזמנתי להצטרף לקבוצה הזו – זה דחף אותי עוד יותר. היינו קבוצה של כ־30 מטיילים עם ניסיון בטיולים במקומות נידחים, וזה גרם לי להרגיש שאני חייב להיות חלק מזה״.
אם אני רוצה עכשיו גם לטייל שם אני יכול לסגור טיסה וזהו?
״ממש לא, אי אפשר פשוט להיכנס לשטח הזה. זהו שטח צבאי סגור ונדרשים אישורים מיוחדים כדי להגיע אליו. אבל אני מחובר כבר תקופה לקהילת נומדמניה, ולחברים שם יש קשרים שסידרו את כל הביורוקרטיה. כמובן שלקחו ממני פרטים אישיים וצילומי דרכון כדי לקבל את ההיתרים״.
ההיתרים הללו לא ניתנים סתם. אזרבייג׳ן מנסה להציג את נגורנו־קרבאך כיעד תיירותי מתחדש. כלי תקשורת ממשלתיים מדגישים כי ביקורים של קבוצות זרות מסייעים "לקדם את השטחים המשוחררים" ולחזק את הנוכחות האזרית בהם. לצד זאת, הממשלה משקיעה בהקמת מלונות חדשים, אכסניות ותשתיות תיירות אחרות במטרה למשוך מבקרים ולבנות מציאות חדשה בשטח. עם זאת, אזהרות מסע חריפות ממשיכות להגיע ממדינות מערביות.
כמה אנשים הייתם? אמרת שאתה ישראלי?
״היינו קבוצה של כ־30 איש – הקבוצה הגדולה ביותר עד כה שנכנסה לשטח הזה עם אישורים מיוחדים. רוב המשתתפים היו מטיילים עולמיים ויוצרי תוכן עם עשרות אלפי עוקבים, וכ־8 מהם כבר טיילו בכל מדינות העולם. אני הייתי הישראלי היחיד בקבוצה״.
אז הגעת לשם, ומה ראית?
״בהתחלה הכול נראה די פשוט, אבל מהר מאוד שמתי לב שהכבישים הסלולים כמעט ריקים מכלי רכב. במקום זה ראינו שיירות בלתי־פוסקות של משאיות צבאיות, טנקים ורכבים משוריינים. בכבישים הלא־סלולים לא הייתה נפש חיה – רק בסיסים צבאיים פה ושם. פגשנו נציגי ממשל, חיילים ושוטרים. הנציגים היו האנשים הכי נחמדים שפגשתי – הם דיברו אנגלית שוטפת וענו בסבלנות על כל שאלה. החיילים והשוטרים בקושי ידעו אנגלית, אבל תמיד חייכו אלינו והיו מאוד ידידותיים״.
מה היה הרגע הכי מטורף?
״הכי מטורף היה כשעברנו ממש ליד גבול איראן. ראיתי עמדות איראניות ואת הדגל האיראני מתנוסס, ופתאום קלטתי כמה אני קרוב למדינה שרוצה בהשמדה שלנו – האויבת הגדולה ביותר שלנו. אבל אפילו יותר מטורף היה כשפוצצו מוקשים מטרים ספורים מהמקום שבו עמדנו״.
למרות כל האדרנלין, אמצעי הבטיחות והליווי – היה רגע שבאמת פחדת?
״כן. כשהגענו לשבילי עפר על צוקים, נסענו בג׳יפים בידיעה שאם אנחנו סוטים מהמסלול אפילו לשנייה אחת – אנחנו עלולים לעלות על מוקש ולהתפוצץ. הזהירו אותנו שמותר לדרוך אך ורק על שבילים מסומנים, בגלל הכמות העצומה של מוקשים שפזורים בשטח״.
היית ממליץ לנסוע לשם?
״לצערי כרגע זה בלתי אפשרי – השטח מוגדר כשטח צבאי סגור ואין כניסה אליו. אני מקווה שבעתיד יפתחו אותו, כי הטבע שם באמת עוצר נשימה״.
אז מה היעד הבא שלך? ועל כמה מדינות אתה כבר עומד?
״אני כבר על 62 מדינות. לאחרונה ביקרתי בבחריין – המדינה היחידה במפרץ שיש בה קהילה יהודית בת מאות שנים, עם בית כנסת ובית קברות פעיל. לגבי היעד הבא, עוד לא החלטתי, אבל אני מאוד רוצה להשלים את שש המדינות שעוד נותרו לי באירופה״.
