עם מוצ'ילה על הגב ובלי לדעת מה מחכה לו בצד השני, עידו שמריז (28) חצה לבדו את הגבול למקסיקו – בלי כסף מקומי, בלי תוכנית ברורה ועם לא מעט דימויים מלחיצים מהסרטים. כך נכנס התרמילאי למדינה עצומה ומסקרנת, וגילה שבקצה שלה, בין האוקיינוס למדבר, מחכה חוויה שמעכלת פחדים ומרכיבה מחדש את תחושת החופש. מה שהתחיל כמהלך מהוסס הפך למסע עמוק אל אחת המדינות היפות שפגש – מהקצה של באחה קליפורניה ועד המפגש הישיר עם תרבות, טבע והיסטוריה של המאיה.
מקסיקו מחוץ לשביל החומוס
(צילום: עידו שמריז)
"הגעתי בשקיעה לעיירת גבול בין מדינת בליז למקסיקו", הוא מספר בשיחה עם ynet. "אתה יוצא ממעבר הגבול ולא ברור לך מה קורה. אין לך כסף מקומי, אתה לא יודע מה יהיה עם הנהג שיבוא לקחת אותך, וכל הראש מלא בסרטים כאלה מפחידים של נרקוס במקסיקו".
הפחד לא נבע רק מהסיפורים על מקסיקו, אלא גם מהבדידות. "אתה מרגיש לבד. אתה ישראלי יחיד. אין קבוצה ואין גב". ועדיין, הסקרנות ניצחה. "מקסיקו תמיד הייתה הגביע הקדוש בשבילי", הוא אומר. "לא קראתי עליה יותר מדי, אבל משהו בתרבות, בסרטים, במוזיקה, באוכל ובגודל העצום שלה, עם שלושה אזורי זמן שונים – סקרן אותי".
אחד האזורים שהותירו עליו את הרושם העמוק ביותר היה באחה קליפורניה – חצי אי ארוך ומנותק יחסית, בקצה המערבי של המדינה. "זה חצי אי שנמצא מתחת לקליפורניה", הוא מסביר. "זה ממש הסוף של הסוף של מקסיקו. במערב – האוקיינוס השקט, ובמזרח – ים קורטז. אתה ממש מרגיש שאתה בקצה העולם".
אבל זה לא רק המיקום. "הנוף שם הוא מהחריגים שראיתי בחיים", הוא נזכר בהתלהבות. "זה לא רק חופים יפים. אלה שילובים לא טבעיים – אבני גרניט בצורות מטורפות וקקטוסים שמגיעים עד האוקיינוס".
אחד האזורים המרכזיים בבאחה קליפורניה הוא קאבו סן לוקאס. "יש שם קשת מפורסמת", הוא מספר, "ובאזור החופים – אתה ממש רואה את סוף היבשה". ויש תצפית אחת במיוחד שנחרטה לו בזיכרון. "יש חוף כזה, לפני השפיץ, שצד אחד שלו באוקיינוס השקט והצד השני בים, ואתה רואה הבדלי צבעים וסלעים".
מתברר שהגישה אליו דורשת מאמץ. "יש הר גרניט שחוסם את המעבר היבשתי, אז לוקחים סירה מהחוף ועוברים מתחת לקשת המפורסמת של קאבו סן לוקאס. יש שם נקודת תצפית למעלה – אתה ממש מרגיש שאתה רואה את המפה מלמעלה, ואת הסוף של מקסיקו".
גם הצלילות בקאבו סן לוקאס היו חלק בלתי נפרד מהחוויה. "ראיתי נחיל של מנטות קטנות – שוחות ביחד, וזה הרגיש כמו נחיל של ציפורים בתוך המים. יש שם המון כלבי ים. אתה צולל ויש עשרות – חגים סביבך ומשחקים איתך, כמו כלב בתוך המים".
מעבר לנופים ולתהליך ההתבגרות וההתפתחות האישית שעבר בדרכים המאובקות, מקסיקו נחרטה אצל עידו גם דרך התרבות. "זו מדינה ענקית המחולקת למדינות רבות. כל אחת התפתחה אחרת, וזה אחד הדברים היפים במקסיקו". לדבריו, באחה קליפורניה שונה במיוחד. "היא מנותקת מהיבשת, ומבחינה קולינרית מנות הדגים שם מאוד מיוחדות – גם בפורמט וגם בסוג".
גם העיר עצמה מציעה ניגודים. "קאבו נתפסת קצת כמקום תיירותי אמריקני, ויש אזור מאוד ספציפי לחיי לילה. אבל כשאתה רוצה שקט – תמצא אותו".
"פגשתי רק ישראלי אחד", הוא אומר בגאווה, והסיבה לדעתו ברורה: "זה מאוד רחוק. זה ממש בצד השני של מקסיקו. צריך במיוחד להגיע בטיסה ממקסיקו סיטי, או במעבורת, או בטיסה מארה"ב. יש הפרש של תשע שעות בזמנים בין עיר הבירה לכאן".
ואיך זה מרגיש להיות ישראלי בודד בקצה העולם?
"מצד אחד, זה מאפשר לך להיחשף לעומקי התרבות דרך המקומיים. אני ידעתי ספרדית, וזה מאוד חיבר אותי. ולפעמים אתה מרגיש לבד – רחוק מההוויה הישראלית. תמיד יש תנועה כזאת בין געגוע לבין הרצון להיות במקום אחר, ואני אוהב לבחור את הישראליות שלי. לא אוהב שהיא נכפית עליי".
מה לגבי ביטחון אישי?
"אנחנו נוטים לשמוע על מקרים קיצוניים, אבל האנשים שפגשתי הם הכי חמים והכי טובים בעולם". ויש לו דוגמה טובה: "טבע לי הטלפון בשלולית באמצע מקסיקו, ומיד עצרתי אנשים ברחוב שיסייעו לי. היה נהג אוטובוס עם 30 נוסעים שפשוט עצר את האוטובוס לעשר דקות כדי לעזור לי להבין איך אני מגיע לקניון ואיך אני משיג טלפון חדש. הראייה שלהם אותך כבן אדם – היא ברמות הגבוהות ביותר".
אבל לא צריך להיות נאיבי, הוא מדגיש. "צריך להיות אחראי ולשמור על הדברים שלך. קורים דברים, אבל הסכנות הן לא הרוב המוחלט".
אם יש מקום אחד שמטיילים נוטים לדלג עליו, זו בירת מקסיקו. עידו טוען שזה פספוס גדול. לדבריו, היא מיקרוקוסמוס של כל המדינה. "יש בה הכול: היסטוריה, תרבות, ארכיטקטורה, קולינריה ואנרגיה שפשוט לא נגמרת". הוא הגיע אליה בתקופה מיוחדת במיוחד. "הייתי שם ביום המתים – וכל העיר פשוט התהפכה, עם תצוגות ענק של שלדים וגולגולות, סוכות לכבוד המתים והכול מקושט ברמות". אבל השיא מגיע בתהלוכה: "החל משנת 2016 סוגרים את הרחוב הראשי במקסיקו סיטי לתהלוכה ענקית. זה נראה כמו העדלאידע בישראל – רק פי כמה רמות".
אלא שהחוויה הכי חזקה שלו הייתה דווקא מחוץ למרכז. "יצאתי לבית קברות שנקרא מיסקיק, בערך שלוש שעות נסיעה ממרכז העיר. אנשים יושבים ליד הקברים של האהובים שלהם. יש פרחים כתומים, קינוחים ולהקות שמנגנות מוזיקה שמחה. אנשים צוחקים, שמחים, מחופשים לשלדים – בתוך בתי הקברות. זו חוויה שהשאירה אותי בלי מילים".
עוד חוויה שקשה להסביר עד שרואים – היא ההיאבקות, הרסלינג המקומי. "לוצ’ה ליברה זה הספורט הלאומי במקסיקו. לדעתי אפילו לפני כדורגל". התרמילאי הצעיר צפה באירוע בשכונת רומא, אזור צעיר ותוסס. "זה אולם ענק – ברמה של אולמות כדורסל. סוגרים זירה באמצע, אורות, עשן, צבעים. המנחה עולה, המיקרופון נופל, הכול דרמטי. כל מתאבק נכנס עם תחפושת אחרת – בגדים עבים, נוצצים, גרנדיוזיים".
ומה שקורה בזירה אינו קרב אמיתי, אלא תיאטרון מוחלט. "זה שואו לגמרי. טריקים, פליק-פלאקים, התעמלות. זה נראה כמו קרב אמיתי".
מופע לוצ'ה ליברה במקסיקו סיטי
(צילום: עידו שמריז)
והקהל?
"המקסיקנים בראבק. צועקים, מעודדים, שותים. אתה יודע שזה מבוים – אבל אתה בסופר-מתח. יש שמחה ואנרגיות מטורפות".
בדרום מקסיקו סיטי מחכה חוויה אחרת לגמרי. "יש תעלות שנקראות סוצ’ימילקו – הן נבנו על פני האגם האצטקי", הוא מספר. "השיט מתבצע בסירות צבעוניות, סירות ענק עם שלושים אנשים, והמון קישוטים". גם כאן עידו בחר בדרך לא שגרתית לטייל. "המחיר הוא פר סירה, אז ניגשתי למשפחה מקסיקנית ושאלתי אם אני יכול להצטרף – אמרו לי בכיף. דיברנו על החיים ועל המצב במקסיקו, על ישראל ועל פוליטיקה. אחר כך אפילו הזמינו אותי להתארח אצלם".
פואבלה וצ'ולולה: הערים שכל הישראלים מדלגים עליהן
בין מקסיקו סיטי לדרום המדינה נמצאות פואבלה וצ’ולולה – שתי ערים שוות שרוב המטיילים הישראלים חולפים לידן. עידו טוען שזה פספוס, ופואבלה הרשימה אותו במיוחד. "פיוז’ן מוזר של אירופה הקלאסית עם מקסיקו העממית. מאוד קולוניאלית וצבעונית, עם מופעי רחוב, שווקים ודוכני אומנות. העיר פשוט חיה. זאת עיר אוניברסיטאית – צעירים, אנרגיה ומסיבות".
וגם כאן – כמעט בלי תיירים, מה שהוביל לחיבור אישי. "היה לי דייט אחד בצ'ולולה", הוא מחייך. "פגשתי מישהי במסיבה. חיכינו למונית וניסיתי לחסוך. אמרתי שנחלוק – ואנשים מתחברים". 20 דקות נסיעה בלילה הפכו להרפתקה רומנטית ואותנטית, כזו שהופכת את חיי הלילה של פואבלה וצ’ולולה למומלצים במיוחד.
אם יש נקודה אחת במקסיקו שעידו חוזר אליה שוב ושוב – זו אואחאקה. לא כאטרקציה או כעצירה הכרחית בדרך לים, אלא כמהות. "זאת עיר גדולה", הוא אומר, "אבל מבחינתי היא הליבה של מקסיקו. השורש והלב של התרבות המקסיקנית. מי שרוצה תרבות מקסיקנית – חייב להגיע לאואחאקה. אין משהו דומה לזה. זה בא לידי ביטוי במסורות, בצבעים, באומנות ובקולינריה. יש שם מנות ספציפיות של אואחאקה".
והוא נעצר על גבינה אחת. "יש גבינה שנקראת רצ’יז. היא מוצקה כזאת, לא בדיוק מוצרלה – אבל גם לא צהובה. משהו באמצע, והיא מאוד טעימה".
כדי להבין את אואחאקה באמת, עידו בחר להיכנס למטבח. "אני מאוד ממליץ לעשות שם שיעור בישול. למדתי להכין מולֶה נֶגרו. זה רוטב לחגים ואירועים, והוא מורכב. היו שם פלפלים שגדלים רק באזור, והמנחה אמרה לי: אל תיגע בפנים! – וכמובן שנגעתי בטעות, וזה שרף לי".
19 צפייה בגלריה
לטבול בקצה העולם: בריכות האינסוף הטבעיות של היירווה אל אגואה (Hierve el Agua) משקיפות אל נופי הפרא של הרי אואחאקה
(צילום: עידו שמריז)
יש מקומות במקסיקו שרוב המטיילים הישראלים פשוט מדלגים עליהם – לא כי אין מה לראות, אלא כי הם מחוץ לשביל החומוס הישראלי. פלנקה היא בדיוק מקום כזה. "פלנקה נמצאת בין הצד הקריבי לסן קריסטובל בצ’יאפס", מסביר עידו. "הרבה אנשים פשוט עוברים לשם במטוס, ויש שם את אתר העתיקות המרשים ביותר במקסיקו – תרבות המאיה המסתורית, עם קומפלקס של פירמידות ועיר שלמה שנקברה מתחת לג'ונגל, וחילצו אותה מתוך ההריסות".
החוויה מחולקת לשניים. "מצד אחד – פירמידות ענקיות, שמורות במצב מאוד טוב, בגובה של כמה קומות, ויש אזור שלם שבחרו לא לחשוף. אתה הולך בתוך הג’ונגל, בין עצים, ורואה בתים, קברים ופירמידות קטנות. ממש שרידים של עיר עתיקה שמסתתרת בג'ונגל. שומעים קופים ברקע ורואים את הצמחייה הטרופית. אתה עולה על הפירמידות, ובגובה אתה רואה מה הם ראו לפני אלפי שנים. כאן, ביום הכי ארוך בשנה, השמש פוגעת בדיוק בסימן. תרבות המאיה נוכחת בכל פינה. הם סגדו לאלים מסוימים, והיו שם קורבנות אדם".
פלנקה היא גם נקודת יציאה לטבע שמסביב. "יש שם מספר מפלים מפורסמים". האהוב על עידו הוא דווקא הפחות מוכר. "רוברטו בריוס הוא מפל תחת מפל, עם מים בצבע טורקיז ובריכות קטנות שנחצבו בתוך הסלע".
כדי להתמודד עם מה שעבר עליו במסע, עידו מצא כלי פשוט. "התחלתי לכתוב לעצמי", הוא משחזר. עם הזמן, הכתיבה הפכה להרבה יותר מתיעוד. "ההתמודדות עם שאלות עמוקות על לבדיוּת, זוגיות, משפחה, מוות, כסף ובעיקר זהות אישית, הובילה אותי להבין עד כמה טיול לבד יכול להיות כלי עוצמתי לריפוי ולצמיחה אישית – הרבה מעבר ל'טיול הגדול' בתפיסה הישראלית הנפוצה".
את כל החוויות האלו אסף וכתב במשך שנתיים וחצי בספר הביכורים שלו, "לבד במקסיקו – ריפוי בנוודות סולו". לדבריו, זה לא מדריך טיולים ולא יומן מסע סטנדרטי. "זה ספר עלילתי לחלוטין, חשוף, כנה, ומגולל את האירועים האמיתיים שהתרחשו במסע שלי. הוא מציג דינמיקה בין עולם חיצוני סוער והרפתקני של טיול לבד בקורונה במדינות זרות במשך המון זמן, לבין עולם פנימי סוער לא פחות בתוכו, ומתמקד בהתמודדות רגשית ונפשית בתוך האירוע המורכב הזה".
האיזון בין העולמות, הוא אומר, פתח עבורו נקודת מבט חדשה. "הוא מראה איך האיזון הזה יכול לפתוח חלון הסתכלות פנימה, שמאפשר להבין לעומק מי אני ומה באמת חשוב לי". בעיניו, זו זווית שחסרה בשיח הישראלי. "זו נקודת מבט שלא נכתב עליה מספיק בארץ, ויחד עם התפיסה הנפוצה בארץ שטיול ארוך אחרי צבא עושים בעיקר בחבורות ורואים ברשתות חברתיות שהוא כיף טהור – חשוב לספר גם על הצדדים הפחות מוכרים והפחות מדוברים של החוויה הזו. הספר נוגע בדיוק בנקודה הזו, ולכן אני מאמין שיש כאן ערך משמעותי לקוראים".
