מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? עבורי, לעשות משהו בפעם הראשונה בחיים זו התרגשות גדולה. הסקרנות שלי עולה על גדותיה, ואני מגיע לאירוע כזה סקרן כמו ילד בן חמש שרוצה לטרוף את העולם. בתחושות האלה עליתי על טיסה לתאילנד, להפלגה של שבוע בין איים מהיפים ביותר בעולם.
שיט איים בתאילנד
(צילום: אריק רוזנטל)
בשיווק ההפלגה הזו נכתב שמדובר בהפלגה במחוז קו צ'אנג, בין איים פחות מוכרים ומאוד אותנטיים. ההפלגה מאורגנת על ידי מחלקת חו"ל של "דרך הים", סוכנות לטיולים והרפתקאות ימיות בהרצליה. במפגש הכנה והיכרות של כל חברי הקבוצה, שהתקיים בישראל כחודש לפני ההפלגה, אמר דודי סימון, מבעלי החברה, כי "אנחנו כמעט ולא נפגוש תיירים, ומרבית הזמן, כשנרד לטייל באיים, נהיה רק בין מקומיים". לדבריו, נהיה כמעט לבד, כי מדובר באזור שתיירים פחות מגיעים אליו, למרות שהוא נחשב לאחד היפים והמיוחדים בתאילנד.
למען האמת, הייתי מעט סקפטי. נער הייתי וגם בגרתי, ויש לי קילומטראז' מכובד מאוד בתאילנד. גרתי בתאילנד כמעט שלוש שנים – לפני הקורונה, במהלכה ולאחריה – וטיילתי בה המון. אם יש משהו שמאפיין את תאילנד, הוא שהיא עמוסה בתיירים, בדגש על ישראלים.
למעשה, בכל שנותיי בתאילנד כמעט ולא יצא לי להגיע למקום שלא שמעתי בו עברית. לכן, כשדודי סימון אמר שלא נפגוש ישראלים או נשמע עברית, היה ברור לי שהוא מגזים – שהוא פשוט יודע ללחוץ על הנקודה הרגישה שלנו כשאנחנו יוצאים לחופשה ורוצים להרגיש באמת בחו"ל.
את היאכטה קיבלנו ביום ראשון בשעות הצהריים. היינו כ-30 איש בסך הכול, מחולקים לחמש יאכטות מסוג קטמארן בגדלים שונים. בכל יאכטה יש 4 קבינות (חדרים קטנים) עם מזרן זוגי וארון קטן לאחסון חפצים. בארבע מתוך חמש הסירות שובצו אנשים שבאו לבדם או בזוג, והכירו זה את זה רק כשעלו לסירה. באחת הסירות היו שלושה דורות של משפחה אחת: סבא וסבתא, שני ילדיהם עם בנות זוגן, ושני תינוקות – אחד בן שנתיים ואחד בן שלושה חודשים. בחלק מהיאכטות היו שמונה אנשים. ביאכטה שלי היינו ארבעה – כל אחד עם קבינה פרטית.
אין בהפלגה סקיפר מקומי/תאילנדי על הסירה. זה אומר שאחד המשתתפים בכל סירה צריך להיות סקיפר עם רישיון בינלאומי להשיט יאכטה, וכל השאר יכולים להיות חסרי ניסיון. להפלגה מצטרפים מדריך ועוזר מדריך מטעם "דרך הים". הפעם היו אלה דודי סימון, מבעלי החברה, שמוביל את ההפלגה הזו בכל שנה, ולצידו יפתח בן-דוד, מוותיקי המדריכים של הסוכנות. בכל יום הם יצטרפו ליאכטה אחרת, כך שכולנו נזכה גם לחוויית למידה מאנשי המקצוע הטובים ביותר בתחומם.
לפני שקיבלנו את היאכטה, הצוותים של כל סירה נפגשו בבוקר ב"מאקרו", הסופרמרקט הגדול באי. אנחנו מצטיידים במים, אוכל ועוד דברים שישמשו אותנו במשך שבוע שלם. ארבעה אנשים עם צרכים שונים למשך שבוע שלם ממלאים עגלה בקלות. החשבון עמד על 6,000 באט, שהם כ-600 שקל – 150 שקל לאדם לשבוע, שכוללת גם כמות מוגזמת של בירות, שימורי טונה, נייר טואלט, כלים חד־פעמיים, אבטיחים, קוקוסים ועוד. החיים טובים יותר כשהם זולים.
נקודת המפגש היא איפשהו בדרום-מזרח קו צ'אנג, נסיעה של קרוב לשעה מהסופרמרקט. זה האי השני בגודלו בתאילנד, אחרי פוקט, אך אינו מפותח כמוהו. הוא נמצא כ־300 ק"מ מזרחית לבנגקוק, בסמוך לגבול עם קמבודיה.
המונית מורידה אותנו בנקודה שנראית כמו תמונה מבינה מלאכותית – מישהו הגזים שם בענק. מסעדה תאילנדית על המים, רשתות דיג שבתוכן סוגים שונים של דגים מייצרות פסיפס מיוחד על פני המים. היאכטות שלנו עוגנות ברציף רעוע, שספק אם ישרוד בזמן סערה.
צבע טורקיז מתערבב עם גוונים נוספים של כחול. באופק איים ציוריים אחרים. הים שטוח ובוהק, כמו רוצה לומר לנו: "נו... למה אתם מחכים?".
קבלת היאכטה לידינו הייתה מרגשת מאוד עבורי. יש שם מישהו חסר אחריות בתאילנד, שבאמת הסכים להפקיד בידיי את הכלי הסקסי המטורף הזה, ששוקל כמה טונות ועולה מעל מיליון שקל, וסומך עליי שאני, עם רישיון סקיפר ומעט מאוד ניסיון, אשיט אותו ברחבי תאילנד, למרות שלא עשיתי דבר כזה מעולם. זה היה רגע של התרוממות רוח אדירה וגם אחריות גדולה.
אני נכנס ליאכטה ומגלה עולם. זו לא ספינת תענוגות של כמה קומות, בריכות ומסעדות – זו בסך הכול סירת מפרש, לא גדולה במיוחד, אבל כזו שכל אחד מפנטז שתהיה לו פעם, אולי כשייצא לפנסיה ויוכל להפליג איתה בכל העולם. היאכטות האלה תמיד לבנות, וזה נותן להן נופך חגיגי של כלה ביום חתונתה, שרק מחכה לי, החתן, שאעיר אותה מתרדמתה. המים הכחולים-טורקיז הם תפאורה מושלמת לאירוע שאוטוטו יגיע לנקודת רתיחה, ותחת חופת השמיים ננדור את נדרינו והמנועים יתחילו להשמיע את מנגינת הקסם שלהם.
אני עולה על היאכטה, מקפיד על רגל ימין מובילה, כי מי יודע – אולי מתחילה כאן ידידות מופלאה. כמו ילד קטן אני סוקר את הסירה שלי. החלל הפנימי כולל מטבחון עם כיור, כיריים, תנור וציוד מטבח רב. יש כאן שולחן אוכל, ספות ישיבה קטנות ומדרגות משני הצדדים שמובילות לחדרים. בסירה שני חדרי רחצה קטנים עם אסלה ומקלחון. אם תהיתם – כל מה שנכנס לתוך האסלה ממשיך ישירות למעמקי הים.
בחוץ יש גם אזור ישיבה, שולחן וספות, ובחלק הקדמי אזור רביצה עם רשת הפרושה מעל המים. כשירד הערב אגלה את הקסם האמיתי של הרשת הזו: שכיבה על הגב בעלטה מוחלטת בלב ים תחשוף בפניי מיליוני כוכבים מנצנצים, כמו רוצים לומר לי, "אריק, הפעם שיחקת אותה על מלא. הגעת לפסגה".
אנחנו מתחלקים לחדרים ופורקים מזוודות. הסירה מתנדנדת מעט על המים, ומחלון החדר שלי אני רואה רק כחול וטורקיז של ים. עוד רגע נשחרר חבלים, נרים מפרשים וניתן לרוח להתוות לנו את הדרך. אני מחסיר פעימה.
בערב אנחנו נפגשים לתדריך אחרון לפני יציאה לדרך. דודי, המדריך הראשי, מוציא מפות, פותח אפליקציות ומסמן לנו את המסלול שיתחיל בבוקר למחרת. הוא מציג לנו את המכשולים הצפויים בדרך ומסביר לנו כיצד לעקוף אותם, מציג את מהירות הרוח וכיוונה, כמו גם את גובה הגלים, מסמן ושולח לנו לאחר מכן בווטסאפ את נקודת העגינה הראשונה. "כל סירה תפליג בקצב שלה", הסביר סימון. "אם יש בעיות, תעלו מולי בקשר ואני אגיע במהירות עם הדינגי שלי".
דינגי היא סירת המנוע הקטנה הצמודה לכל יאכטה. במהלך השבוע הזה הדינגי תעבוד שעות נוספות, כי מלבד הבאתנו לחוף, אנחנו פשוט נהנה לשוט איתה בלב ים, להיכנס לנחלים צרים ולעבור מחוף לחוף כדי לחפש את המסעדות הכי טובות עם הנוף המצויר המושלם.
השעה שמונה בבוקר. הטלפון הנייד רוטט – הודעת ווטסאפ מדודי סימון עם מיקום מדויק של מקום העגינה הראשון. אנחנו מרימים עוגן – לא כביטוי, ממש מרימים עוגן שקבור עמוק בקרקעית הים. אני עומד על קצה הסירה עם השלט החשמלי של העוגן, ידיי מונפות לצדדים, לצלילים הדמיוניים שמתחילים להתנגן בראשי מתוך הסרט טיטאניק.
שעתיים הפלגה בלבד, ללא מנועים – רק הרוח שנושבת במפרשים תיקח אותנו אל מחוז חפצנו. הרוח מגיעה מלפנים, מהחלק הקדמי של היאכטה, ואנחנו שטים לנו ברוגע על פני המים הצלולים. להפליג כשהרוח מגיעה נגד כיוון התנועה – זה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה עובד, וכל פעם זה מחדש מרתק אותי.
תחנה ראשונה – האי קו-נגאם (Koh Ngam)
אנחנו מגיעים לפארק לאומי שנמצא באמצע שום מקום: שני הרים נמוכים המחוברים באמצעות רצועת חוף קטנה ודו-צדדית. זו רצועה שיש לה למעשה שני חופים צמודים – אחד הפונה לצפון, ובמרחק של עשרה צעדים חוף נוסף הפונה לדרום. מצליחים לדמיין את זה? 200 באט כניסה לאדם + 150 לעגינה של הדינגי על הרציף. יש במקום גם מסלול טיול רגלי לחובבי הטרקים ודוכן קטן שמוכר שתייה וחטיפים. בשבילי זו הייתה הזדמנות לעשות וי על הקוקוס הראשון שלי בהפלגה. בינתיים הצדק עם דודי – אין כאן אפילו רמז לישראלים. למעשה, אין כאן כמעט אף אחד מלבדנו. מעניין אם כך זה יהיה בהמשך.
אנחנו חוזרים לדינגי, שתיקח אותנו ליאכטה שלנו. שוב מרימים עוגן ומתניעים מנועים, מסתכלים על פני הים ועל הדגלים המתנופפים על תורן היאכטה, ומחליטים להרים מפרשים. זה הרגע שאני הכי אוהב בהפלגה. עבודת צוות מהירה, ושני המפרשים שלנו כבר פתוחים ועובדים. לא משנה מהיכן מגיעה הרוח – אפשר להשיט את היאכטה לכל כיוון. קסם שמתחדש בכל פעם. מידת המקצוענות שלנו בכיוון המפרשים תקבע את המהירות שלנו. במהלך השבוע הקרוב, כל מה שאייחל לו הוא רוח טובה ונעימה – כזו שתהיה מספיק חזקה כדי לאפשר ליאכטה לצבור מהירות בלי מנועים, אבל לא חזקה מדי, כי אנחנו לא ממהרים לשום מקום.
אנחנו מתחלפים על ההגה, כל אחד בתורו. לא צריך להיות סקיפר בשביל להחזיק הגה של יאכטה – העיקר שיש סקיפר אחראי בסירה. אם כולם עסוקים בחיפוש דולפינים, קריאת ספר או בהייה אינסופית באופק הכחול, אפשר להפעיל הגה אוטומטי ולתת ליאכטה לתקשר עם הלוויינים ולהוביל אותנו עד היעד הבא.
שעתיים של הפלגת זיג-זג על מפרשים – זה רק אנחנו, הרוח והים. אנחנו מגיעים לאי קו מאק (Koh Mak), נקודת העגינה הבאה שלנו. כאן נעשה את הלילה. כל יאכטה מגיעה בקצב שלה, מתמקמת מול החוף שנראה מרחוק ריק מאנשים. אנחנו מורידים עוגן בלב ים, הכי קרוב שאפשר לחוף, מבלי להיתקע בסלעים או באדמה, כדי שהדרך עם הדינגי תהיה הקצרה והמהירה ביותר.
ארבעתנו בהתרגשות גדולה לקראת הגילוי של האי החדש שאליו הגענו, אחד מאלה שדודי אמר שלא נראה בו בכלל ישראלים. אם הוא חושב ששכחתי – הוא טועה. זו הסיבה העיקרית שבחרתי להצטרף להפלגה הזו: להכיר תאילנד אחרת. על אף שהיאכטה עמוסה באוכל, אנחנו מסכימים, מבלי לדבר, שאת ארוחת הערב נעשה במסעדה מקומית על החוף. למעשה, את רוב הארוחות בשבוע הזה אכלנו במסעדות באיים שאליהם הגענו. אנחנו מורידים את הדינגי למים, נכנסים לתוכה בזהירות, ותוך שתיים־שלוש דקות אנחנו על החוף.
האי די קטן. נראה שאין כאן יותר מדי מלבד רצועת חוף יפהפייה. אנחנו בשיא העונה, אבל אין כאן כמעט אנשים. אני מזהה מעט אירופאים וכמה מקומיים – על ישראלים אין בכלל מה לדבר. אני מתחיל לחשוב שאולי דודי לא בילף.
הטלפונים של כולנו מצפצפים פתאום. הודעה בווטסאפ מדודי: "תדריך לקראת מחר, הערב בשעה 21:00 במיסטיקל". המיסטיקל הוא שמה של אחת היאכטות. לכל יאכטה יש שם שנתנו לה בעליה. בכל ערב יתקיים התדריך ביאכטה אחרת.
במהלך השבוע אנחנו נפליג כ-3–6 שעות בכל יום. בזמן הזה נכיר אחד את השני לעומק. סיפורים שלא סופרו כבר שנים יצופו וירגשו את כולנו. בכל יום מישהו אחר יתפוס יוזמה וירים לנו ארוחת צהריים מושקעת. לכל אחד מאיתנו יהיה הרבה זמן לעצמו על הסירה – לקריאת ספר, למחשבות, לנמנום וסתם לשעמום בריא. אלוהים, כמה שהייתי זקוק לזמן השעמום הזה עם עצמי.
מהר מאוד נגלה שדודי דייק. הגענו לאיים אקזוטיים שלמרות יופיים לא נכבשו עדיין על ידי תיירות – לא מערבית ולא תאילנדית. בזמן שהישראלים ושאר תיירי העולם עומדים בפקקים עמוסים באיים המפורסמים כמו פוקט, קוסמוי וקופנגן, האיים שבהם ביקרנו – קו קוד (Koh Kood), קו וואי (Koh Wai) ואחרים – נשארו אותנטיים מאוד, עם מעט מאוד תיירים, על אף שזו עונת השיא.
אחד מבעלי המסעדות שבהן ישבנו הסביר לנו שזה לא מקרי: "אנחנו לא רוצים שהצביון של הבית שלנו ישתנה כמו שקרה במקומות אחרים. טוב לנו עם כמות התיירים שמגיעה לכאן. אנחנו מסתדרים מצוין". תופעת לוואי ישירה של כמות התיירים הנמוכה באיים האלה היא המחירים – הכול כאן זול יותר. המסעדות ומקומות הלינה, למי שאין קבינה ביאכטה, זולים באופן משמעותי ביחס לכוכבי התיירות של תאילנד.
"מה עושים בכל יום חוץ מלהפליג?", שאלתי את דודי לפני שהצטרפתי להפלגה. מסתבר שזמן הים וזמן היבשה מתחלקים בצורה די שווה. בכל יום עגנו מול חופיו של אי אחר, ובכל אי היו פעילויות אחרות שהיו חלק מתוכנית ההפלגה השבועית.
במהלך השבוע עשינו טיול למפלים ושחייה באגם, סדנת בישול, סיור בריזורט נטוש במקום הכי יפה שהייתי בו בתאילנד, שנורקלינג בכמה מקומות, שיט בקיאקים וסאפים. בחלק מהאיים שבהם הייתה תשתית של כבישים שכרנו קטנוע ויצאנו לחקור את המקום, לפגוש את המקומיים ולאכול במסעדות הכי פשוטות והכי טעימות שיש למטבח התאילנדי להציע.
רגע השיא שלי היה ביום החמישי להפלגה. דודי שלח לנו נקודת ציון למקום שעל המפה נראה כמו שום מקום – קטע יבשה באמצע הים, מעין אי קטן שלא מסומן בו כלום. כשהתקרבנו לנקודה ראינו מרחוק כמה צריפי עץ רעועים וסירת דיג שקשורה למזח מתנדנד. עצרנו את היאכטות, הורדנו את הדינגי ויצאנו לחקור את המקום. קשרנו את הסירה הקטנה לסירת הדיג שראינו מרחוק ועלינו בסולם שבור לסככה שמבחוץ נראתה ריקה מאדם.
ושם, בנקודה הזו, במקום הכי פשוט בעולם – החסרתי פעימה. מתברר שהגענו לביתה של משפחת דייגים, המציעה חוויה קולינרית יוצאת דופן, אותנטית כמו שלא ראיתי מזמן, מול הנוף הכי יפה שאפשר לדמיין. על ישראלים הם בכלל לא שמעו כאן. דודי בחר כמה דגים עם שמות מוזרים, ביקש מאחד מבני המשפחה לפלט אותם, וחילק לכל סירה קופסה עם שני סוגי דגים. המטבח ביאכטה נכנס לפעולה, והכול חוסל הרבה לפני תדריך הערב.
את השבוע התחלתי עם מעט חששות. להיות תקוע על סירה עם אנשים זרים במשך שבוע שלם זו לא הבחירה הטבעית שלי, אבל היום האחרון היה קצת עצוב. השבוע הזה עבר לי מהר מדי – אני לא יכול לומר שמיציתי. הגענו למקומות עוצרי נשימה שבאמת כמעט אף אחד לא מגיע אליהם, רחוק מאוד ממסלול החומוס של העדר הישראלי-בינלאומי. כמה טוב שלא נכנעתי לחששות שלי, כי זו הייתה, ללא ספק, אחת החוויות הכי מיוחדות וטובות שהיו לי בחו"ל.
כמה זה עולה לזוג?
- טיסות ישראל-בנגקוק-ישראל: כ-2,000 דולר.
- השכרת היאכטה (קבינה פרטית): כ-3,000 אירו.
ביטוח יאכטה: משלמים פיקדון בלבד עבור השתתפות עצמית במקרה של נזק או תאונה. אם לא נגרם נזק – הפיקדון מוחזר במלואו.
הוצאות במהלך השבוע:
- הצטיידות בסופר לשבוע: כ-500 שקל.
- 1–2 ארוחות ביום במסעדות (שבוע): כ-700 שקל.
- השכרת אופנוע: כ-60 שקל ליום (לשני אופנועים).
- שני מסג׳ים לזוג: כ-160 שקל.
- הסעות מבנגקוק לקו צ׳אנג ובחזרה: כ-400 שקל.
- לילה במלון 3 כוכבים לפני ההפלגה: כ־250 שקל.
- דלק ליאכטה: כ-350 שקל.
