צפו בסרטון שצילם סמוראי באיי סוקורו שבמקסיקו
(צילום ועריכה: בועז סמוראי)
בימים כתיקונם, כלומר לא כאלה שנגועים בנגיף הקורונה, הצלם התת-ימי בועז סמוראי (41), נשוי ואב לשלושה (בגילאי 7,5 ושנתיים) היה נמצא כעת עמוק-עמוק מתחת לים, משוחח עם כרישים, לווייתנים ומנטות בשפה מיוחדת שאינה כוללת מילים - ומתעד אותם באמצעות עדשת מצלמתו.
מסע הצלילה של ענבל בלייכר במקסיקו
(צילום: בועז סמוראי)
בשנים האחרונות, לכוכבים הראשיים שמככבים בצילומיו המרהיבים, הצטרפו דמויות משנה אנושיות, כלומר צוללים שאינם חוששים להצטלם לצד כריש עצום בעל שיניים חדות. "אין בעלי חיים רעים, או כאלה שמנסים לפגוע בנו במכוון, וכל עוד מקפידים לשמור על כללים ברורים - אפשר לשהות במחיצתם ללא כל חשש", הוא מסביר.
"ברגע שהמגפה תיעלם - בני האדם יחזרו לפגוע בטבע"
מלבד צילום תת-קרקעי, סמוראי הוא גם מדריך צלילה במדינות שונות בעולם, בפרט באלה שבים שלהן מסתתרות החיות הכי פחות שגרתיות שאתם יכולים להעלות בדעתכם. החל מאי הקוקוס ששוכן באיי גלאפגוס שבאוקיינוס השקט, דרך האיים המאלדיביים, הקאריביים, טונגה וגם אזור הים הצפוני בנורבגיה בשיא החורף, כשהטמפרטורה בחוץ היא הרבה מתחת לאפס.
"בשנים האחרונות ביקרתי בלא מעט יעדים שמתאפיינים בטבע פראי ובתופעות טבע ייחודיות", הוא מספר. "אני רואה את צילום הטבע כסוג של שליחות, באמצעותו אני יכול לקרב אנשים לטבע. אנחנו חיים בתקופה מאוד מבלבלת; מצד אחד, הרבה יותר קל היום, לכולנו, להיחשף לתופעות טבע נדירות, אך מהצד שני, ההרס שהאנושות גורמת לטבע - בשם איכות החיים של בני האדם - היא בלתי נתפסת", מוסיף סמוראי.
אתה מאלה שמאמינים שיש צדדים חיוביים לכך שרוב אזרחי העולם נמצאים בסוג של סגר כעת?
"בגדול, התשובה היא כן. כדור הארץ הלך והפך למקום עמוס וצפוף, וזה בא על חשבון הטבע והחיות שאיתם אנו חולקים את הכדור הזה. הגענו למצב שבו כל המערכת האקולוגית מתערערת, וכתוצאה מכך בשנים האחרונות אנחנו חווים שינויי מזג אוויר ואסונות טבע, הכחדה של מינים רבים, שרפות ענק, שיטפונות והצפות, ועכשיו - מגיפה אפידמית שמשתקת מדינות ויוצרת משבר כלכלי בקנה מידה עצום שלא חווינו עדיין".
אז אולי הנגיף יגרום לנו להבין שכדאי לשמור על העולם - ונצליח להציל אותו, לא?
"לצערי אני לא מאמין שזה יקרה. אני בטוח שברגע שיתאפשר, כל חברות הענק יחזרו לעבוד בדיוק באותו אופן נצלני בו פעלו עד שהמגפה הגיעה ושיתקה אותן. זו מחשבה מייאשת מאוד, אבל עד שבני האדם לא יפנימו שלכל פעולה שנעשית על הכדור הזה יש השלכות עליו, שכולנו שותפים לאחריות לשמירה עליו ושאם לא נשמור עליו, נסבלו מהתוצאות כפי שקורה עכשיו - דברים לא ישתנו כאן.
"אני הולך ברחוב, מוריד את המבט למטה ורואה כפפות חד-פעמיות משומשות זרוקות על הרצפה, בחוף הים יש ערימה של גחלים וזבל ממנגל של מישהו שהעביר שם את הלילה, ובאמצע טיול במדבר, מתחת לעץ שיטה, אני מגלה ערימות אשפה שהשאירו אחריהם מטיילים. חבל שלא מלמדים את הספר העץ הנדיב בבית הספר שוב, ושוב ושוב, במקום אזרחות או היסטוריה".
"ברור לי שבהתחלה לאנשים לא יהיה כסף לנסוע לטייל"
הוא נולד באילת לאב שאהב לדוג ולצלול. את מרבית ילדותו הוא העביר בחוף הים, בגיל שנה כבר ידע לשחות ובגיל חמש צלל לצד אביו. בבגרותו החל לעסוק גם בגלישת רוח, ואת רוב הזמנו העביר בתוך המים - בימים עם רוח חזקה הוא היה גולש, וכשהים היה שקט יותר הוא היה צולל, מלווה תמיד במצלמה התת-ימית שלו.
"כשהייתי בחטיבת הביניים, קיבלנו משימה להכין מחקר על נושא שקשור לטבע. כמובן שבחרתי בים, והתחננתי בפני ההורים שלי שיקנו לי מצלמה תת-ימית. התחנונים עזרו בסוף, וכך למעשה יצא מצב שבו מגיל 14 אני מצלם מתחת למים".
כשבגר, התחביב הפך למקצוע, ולמזלו הוא הוא מצליח גם להתפרנס ממנו. הוא עבר קורס מדריכי צלילה וטס לעבוד בחו"ל, שם עסק בדייג, הפקות צילום תת ימיות, מועדוני צלילה והעברת ספינות בין מדינות. כעבור חמש שנים הוא חזר לעיר הולדתו, הצטרף לחברה לטיולי צלילה בשם "וויילד דייב", והחל לעבוד כמדריך צלילה ובליווי של קבוצות צוללים הרפתקניים ברחבי העולם, שגם אותם הוא מתעד מתחת למים.
"מאחורי כל מסע כזה עומד תהליך ארוך של תכנון הכולל למידת היעד עד לפרט הקטן ביותר", מספר סמוראי. "ברור שבכל נסיעה אנחנו נתונים לחסדי הטבע, ולפעמים צריך לדעת איך לאלתר. אבל זה גם חלק מהתרגשות - לראות איך הטבע מפרגן לנו, ואיך דברים מסתדרים בסוף", הוא מוסיף.
על מה הוא מפרגן?
"קודם כל, על זה שאנחנו מכבדים את הים ואת בעלי החיים שמתגוררים בו, ומתנהגים כמו אורחים ולא כמו בעלי הבית. ושנית, אנחנו מקפידים לאסוף כל לכלוך שאנחנו נתקלים בו במהלך הצלילה. בעבר, הפלגתי למקומות נידחים רבים בעולם, במהלכן פגשתי שני סוגי אנשים - סוג אחד הם אלו שמבקשים ליהנות מיופיו של הטבע, והסוג השני הם אלו שמבקשים לנצל ו'לקצור' אותו לטובת הרווח האישי שלהם.
"יש לא מעט מקומות בעולם שלא נהנים מתיירות מסודרת ומשומרי טבע שדואגים לשמור עליהם, והם סובלים מדייגים לא חוקיים שיוצרים הרס רב לים ופוגעים בבעלי החיים הימיים. אני מנסה להישאר בקשר עם האנשים המקומיים שגרים במקומות האלו ולהציף בפניהם את הבעיות השונות, חלקם כל כך מנותקים עד שאין להם מושג שההרס הזה מתרחש מתחת לאף שלהם. חוץ מזה, אני גם מתנדב בפעילויות הסברה ושמירה על הסביבה בבתי ספר בארץ, ושותף לפרויקט מצולם לשמירה על הים".
בימים אלו, כמו כל מי שעוסקים בתיירות, מצא עצמו סמוראי ללא נסיעות צפויות באופק, ללא צילומים תת-ימיים חדשים, ללא פרנסה וגם ללא אפשרות להגיע למה שמשמש כבית שני עבורו עוד מילדות - לים.
כל הפעילות שלך נעצרה, איך מתמודדים עם זה?
"מסתכלים על הדברים החיוביים. בשגרה, אני נעדר מהבית לעתים קרובות ולמשך זמן ארוך, שכן כל מסע שאני מוציא נמשך בערך בין 30-10 ימים, ופתאום עכשיו אני נמצא בבית 100 אחוז מהזמן ויש לי פתאום המון זמן למשפחה. הזמן היקר הזה ביחד, שלמעשה מעולם לא היה לנו, קירב בין כולנו מאוד.
"ובערב, אחרי שהילדים הולכים לישון, השותפים שלי להדרכה ואני נפגשים לישיבת זום ועובדים על ייצור של תכנים וירטואליים כמו הרצאות, כתבות וצילומים ממקומות שהיינו בהם, ומעלים אותן לרשתות החברתיות. בנוסף, אנחנו עובדים גם על שיפור התכניות המקצועיות ל'יום שאחרי'".
ומה הדבר הראשון שתעשה כשיגיע אותו "יום שאחרי"?
אין לי ספק שברגע שיתאפשר לי, אחזור לעשות בדיוק מה שעשיתי קודם - להדריך טיול צלילה באחד מהיעדים האהובים עליי, השאלה היא רק מתי זה יקרה ולאן אפשר יהיה לטוס. אני משער שבהתחלה לא יהיה לאנשים כסף פנוי להוציא על תרבות, פנאי ותחביבים, אבל מאמין שבסוף כולנו נצא מהמשבר הזה חכמים וחזקים יותר, ועל הדרך גם נלמד שיעור חשוב - אף פעם לא לדחות את החלומות שלנו, כי אנחנו לא יודעים אף פעם מה יוליד יום".
