(צילום: אורי שטיינפלד)
המילפורד הוא מהטרקים המפורסמים בניו זילנד ובעולם כולו. מדובר על ארבעה ימי הליכה בנופים מרהיבים בלב שמורת Fiordland הנידחת, שממוקמת בחלקו הדרום-מערבי של האי הדרומי. האזור ידוע בכמות המשקעים הגדולה שפוקדת אותו גם בחודשי הקיץ הספורים. מספר המטיילים העצמאיים הרשאים לצאת לטרק מדי יום מוגבל ל-40 בלבד, ונדרשת הרשמה מראש שכן הלינה מותרת בבקתות בלבד. עוד כמה עשרות מטיילים ייכנסו לשמורה תמורת תשלום הולם שנע בין 2,200 ל-3,500 דולר למבוגר - בעבור סכום זה הם ילונו בלודג'ים מפנקים עם ארוחות שף, מקלחות חמות ומזרנים אורתופדיים.
שמונה שנים חלפו מאז שהגעתי עם משפחתי לניו זילנד, ולמרות הטיולים הרבים שחווינו בשני האיים הקסומים, ההרשמה לאחד מעשרת ה-Great Walks, ולמילפורד בפרט, תמיד הייתה אתגר אל מול שטף התרמילאים והתיירים הזרים. תקופת הקורונה הנגישה למעשה מחדש את המסלולים הפופולריים לניו-זילנדים עצמם, ובתחילת מרץ השנה יצאתי עם חברי הטוב להגשים את החלום.
אורכו של המסלול 53.5 קילומטרים, ותחילתו ב-Glade Wharf. משם מתחילים בצעידה לאורכו של Clinton River במשך יומיים, וביום השלישי והמאתגר ביותר בטרק מעפילים לאוכף ההרים McKinnon Pass על נופיו המדהימים, ויורדים מעברו השני לצידו של Arthur River, עד לנקודת הסיום עם השם המרתיע Sandfly Point.
היום הראשון
לנקודת היציאה מגיעים בשיט מהעיירה הציורית Te Anau, על פני האגם השני בגודלו בניו זילנד הנושא את אותו השם. השיט היפה שארך כ-45 דקות הכניס בנו תחושת נידחות וחיבור לטבע שעוטף מכל עבר. ירדנו מהסירה ב-Glade Wharf, חיטאנו את סוליות הנעליים בנוזל מיוחד בכניסה לשמורה והתחלנו לצעוד. יום ההליכה הראשון אל Clinton Hut קצר מאוד, ואורך קצת יותר משעה. שפע המים, הצמחייה וציוץ הציפורים מכל עבר. יש לא מעט מסלולי צד קצרים ומגוונים לאורך הדרך, ובסופו של דבר מגיעים לבקתת קלינטון, שם נעשה את הלילה.
עם ההגעה לבקתה, הריטואל ייעשה קבוע מדי ערב: פריקת ציוד והתמקמות בחדרים לפי חדר למשפחות עם ילדים, חדר לאלו הנוחרים וכל השאר בחדרים הנותרים. הבקתות במסלול בנויות מעץ, בדרך כלל לצד נהר, ומאובזרות בחשמל ובאור בחלל המטבח המשותף, בכיריים עם גז, באח עם עצים להסקה, בשירותים נקיים, במים זורמים ובמזרנים לא רעים בכלל על מיטות קומתיים מעץ. אין פחי אשפה לאורך הטרק כולו (כל מה שהכנסת לשמורה יוצא איתך). הניקיון והשמירה על הטבע לאורכו מופתיים. לכל בקתה ישנו הריינג'ר שלה, שדואג לתחזוקה של הבקתה ולמקטע מהמסלול הסמוך. מדי ערב יערוך הריינג'ר שיחה שתכלול תחזית מזג אוויר, הוראות בטיחות וסיפורים כיד דמיונו הטוב. הריינג'רית של הקלינטון הפליאה בחיקוי קריאות החיזור של ציפור הקיווי.
היום השני
בבוקר היום השני גילינו בחדר האוכל כמה מטיילים שהורחקו במהלך הלילה, גם מחדר הנוחרים, כשהם צפונים בשקי השינה שלהם. קפה, ארוחת בוקר קלה והמשכנו בהליכה בבוש לאורך נהר הקלינטון, כשמדי פעם טיולי צד חשפו בפנינו אגמים נסתרים, שהם תוצאה של מפולות סלע ומפלי מים. ההליכה עצמה ממושכת וכרוכה בטיפוס מתון. התרמיל מכביד על השכמות, בעיקר בתחילת הטרק, אבל הירוק שעוטף ורעש הנהר מדיטטיביים. בנהר הקלינטון מתקיים פרויקט מעניין של שיקום אוכלוסיית הברווז הכחול האנדמית (במאורית Whio).
הברווז הכחול הוא זן נכחד אף יותר מעוף הקיווי. הוא קיים רק בניו זילנד, וחי בזכות כישורי השחייה שלו רק בנהרות נקיים, ללא משקע רב ועם זרימה חזקה, שאותה הוא מנצל להגנה מטורפים. למעשה, קיומו בנהר מסוים הוא אינדיקציה לצלילותם ולניקיונם של מי הנהר. הברווזים הכחולים חיים בזוגות, ומאז החל הפרויקט בעשרה מנהרות פיורדלנד לפני כעשור עלה מספר זוגות הברווזים שנצפו מ-298 ל-863.
כך נראה עמק הקלינטון כפי שצולם מנקודת תצפית במראה דרמטי, כשהחל גשם זלעפות בסיומו של יום ההליכה השני ורגע לפני שהגענו ל-New Mintaro Hut, שם העברנו את הלילה השני.
41 צפייה בגלריה
ההליכה בבוש לאורך נהר קלינטון נמשכת, ומדי פעם יש אגמים נסתרים שהם תוצאה של מפולות סלע ומפלים
(צילום: ד"ר אורי שטיינפלד)
41 צפייה בגלריה
ההליכה בתוך הבוש עצמו ממושכת וכרוכה בטיפוס מתון, אבל הירוק שעוטף ורעש הנהר הסמוך מדיטטיביים
(צילום: ד"ר אורי שטיינפלד)
הבקתה, שסמוכה לעלייה למעבר ההרים, חדשה ומפוארת יחסית. בקרבתה בור שחייה בנהר, ובתוכה חדרים מאובזרים ועמדות הטענה לניידים (במסלול כולו אין קליטה סלולרית).
היום השלישי
הבוקר מתחיל בטיפוס של כ-500 מטר ל-McKinnon Pass. הנוף שמעבר לאוכף ההרים, מדף המונח מעל צוק תלול בגובה של כאלף מטר, הוא גולת הכותרת של הטרק כולו. מזג האוויר שישרור בנקודת התצפית הזו יקבע אם תחווו טרק יפה או נפלא. במקום גלעד לזכרו של Quintin McKinnon, ההרפתקן הסקוטי שגילה את מעבר ההרים המוביל ל-Milford Sound, וכן מחסה אלפיני למטיילים.
מזג האוויר האיר לנו פנים כשהגענו לאוכף ההרים. הנופים (וההעפלה) היו עוצרי נשימה. הורדנו את התרמילים, הצטלמנו והתחלנו לכרסם פירות יבשים, ואז שמענו צווחות חדות, ומשום מקום הופיעו שלושה תוכוני Kea אלפיניים. גם ה-Kea אנדמיים לניו זילנד, ומוגדרים כזן בסכנת הכחדה. מעריכים כי נותרו אלפים בודדים של פרטים. ה-Kea חכמים מאוד וחיים בחבורות עד לתקופת החיזור הראשונה, שאחריה יחיו בזוגות את שארית חייהם. הירידה מהמעבר תלולה ולעיתים קרובות חלקה, אך שכרה בצידה עם סיומה - טיול צד קצר מוביל ל-Southerland Falls, המפלים הגבוהים בניו-זילנד. 580 מטר גובהם, ומוצאם באגם האלפיני והפוטוגני Lake Quill.
מספרים שניתן להכנס אל מתחת למפל מצידו השמאלי. הניסיון האישי שלי כשל, והסתיים בצורה עלובה ורטובה למדי. בסופו של היום המתיש הגענו ל-Dumpling Hut ללילה השלישי והאחרון. עם ההגעה הלכנו לטבול ב-Arthur River הסמוך. שכנעתי את עצמי שמימיו הקפואים יעזרו לגוף להשתקם באדיבות טיילים שלימדו טכניקות נשימה, שאותן ביצעתי באופן מושלם בעיקר כשהגיעו המים לקו גובה מסוים.
היום הרביעי
היום האחרון כולל כ-20 קילומטרים של הליכה מתונה, עם המון פניני טבע יפהפיות וגשרים תלויים. אט-אט חשים בריחו של האוקיינוס המלוח החודר אל פנים היבשה ביוצרו את נופי ה-Sound, עד לנקודת הסיום Sandfly Point, הידועה לשמצה במספר הגדול של זבובי החול העוקצניים שבה. אלו הפתיעו אותנו בקבלת פנים מתונה למדי. בנקודת הסיום שוב ממתינים לאיסוף בסירה שהובילה אותנו בשיט קצר ל-Milford Sound, ומשם בחרנו באופציה של טיסת נוף מדהימה ומטלטלת במטוס קל, כל הטרק לאחור וממעוף הציפור, בחזרה ל-Queenstown. היה כיף.
