יש מקומות שאתה עוזב בידיעה ברורה שתחזור אליהם, אבל לא יודע מתי. לפני כשלוש שנים, ימים ספורים בלבד טרם פרוץ המלחמה, חזרנו מטיול משפחתי בצפון יוון. מה שהתחיל אז כעצירה טכנית ללילה אחד במצובו – רק כדי לקטוע את הדרך ההררית הארוכה – חשף בפנינו עיירה ואזור שלם שראויים לשהות נפרדת וזמן משלהם. המשכנו משם אל כפרי זגורי וצומרקה, פגשנו קצב חיים שונה לחלוטין, וידענו שנשוב: גם למצובו וגם לאנשים שהכרנו בדרך ושחלקם הפכו לחברים יקרים.
ערפל בכפר ויצה
המלחמה הארוכה ושדה התעופה שנפתח ונסגר חליפות עיכבו את החזרה, אך ברצף הימים המורכבים שפקדו אותנו, מיילים חמים שהגיעו מהחברים שם הפיחו תקווה והזכירו את האנושיות ואת החיבור העמוק לישראל. בסוכות האחרון, בעוד הבכורה סוגרת חג בבסיס ובן הזקונים מנצל את החודש האחרון טרם גיוסו לטיול חברים, ארזנו מזוודות ואת המצלמה, שנחה במגירה בחודש החם מנשוא, ונחתנו בסלוניקי במזג אוויר סגרירי ומבשר טובות.
שעתיים וחצי מאוחר יותר הגענו למצובו, אחת העיירות היפות והייחודיות בצפון יוון. מצובו שוכנת בלב הרי הפינדוס, בין יערות עבותים ומדרונות ירוקים. במשך מאות שנים חיו כאן רועי צאן וסוחרים, שנעו עם העדרים בין אזורי המרעה ופיתחו תרבות הררית משלהם. מצובו היא גם ביתם של הוולאכים, או הארומנים – קהילה בלקנית עתיקה של רועי צאן, סוחרים ובעלי מלאכה, שחיה במשך מאות שנים בהרי יוון והבלקן ופיתחה שפה משלה, ארומנית, שמקורה בלטינית. משהו מהעולם הזה עדיין נמצא כאן: בעבודות העץ המגולפות ובשפה שאפשר לשמוע גם היום מפי בני הדור המבוגר.
מתחת לעצי הדולב שבכיכר המרכזית מתכנסות מדי בוקר חבורות של גברים מבוגרים. חלקם אוחזים במקלות עץ מגולפים, שריד לעולם הרועים שממנו צמחה מצובו. הם יושבים, משוחחים, מתבוננים בעוברים ושבים ומעבירים את הבוקר בקצב שלהם. זה ה"פרלמנט" המקומי שזכרנו מהביקור הקודם. גם הפעם הוא שם. רק האנשים סביב השולחנות התחלפו.
הפעם אנחנו כאן עם זוג חברים, שאחד מהם צלם, ועם בני זוג סבלניים, והשבוע הקרוב מותאם לכל מה שאנחנו אוהבים: המון טבע, אוכל מקומי משובח, זריחות ושקיעות.
הנוף ממלון גרנד פורסט מצובו
(צילום: טל-זהרה לביא)
שקיעה מעל הכפר
(צילום: טל-זהרה לביא)
בתום סיור קצר אנחנו מטפסים לגובה 1,350 מטר למלון גרנד פורסט מצובו, שם נבלה את שלושת הימים הבאים. בביקור הקודם שלנו כאן עצרנו במלון ללילה אחד, וקיווינו שעוד נשוב. כשקיבלנו מייל מפתיע ונוגע ללב בעיצומה של המלחמה, שבו שאלו לשלומנו והביעו תקווה לימים טובים יותר, התקווה לשוב הפכה לוודאות.
אחד החששות כשחוזרים למקום שאהבנו הוא שהזיכרון שהשתמר יתגלה כיפה יותר מהמציאות. כאן זה לא קרה. כשנכנסנו אל החלל הרחב והמזמין, חלונות הענק נפתחו אל גגותיה האדומים של מצובו ואל רכס ההרים המשונן. לשמאלנו בערו עצים בקמין. הפעם, בדיוק כפי שהבטחנו לעצמנו, לא הגענו רק כדי לעבור דרכה בדרך ליעד הבא, אלא כדי להישאר. השיבה לכאן הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו בטיול הזה. בימים הקרובים אנחנו מחליטים להתאים את עצמנו לקצב היווני: סיגה סיגה. השכמה נינוחה, תצפית בוקר אל הנוף היפהפה ורק לאחר ארוחת בוקר עשירה – יציאה אל מסלולי הטיול בסביבה.
למחרת אנחנו יוצאים ליום נינוח לכיוון אגם אאוס. אין לנו הפעם יעד שחייבים להספיק, רק כבישים הרריים, עדרי צאן וכל מה שהדרך תחליט להניח לפנינו. התחנה הבאה היא אגם זוריקה, בריכה קטנה של נופרים החבויה בליבו של יער עצי אורן שמסתירים אותה כמעט לחלוטין. בעונה הזו הפרחים הלבנים פתוחים על פני המים, והעצירה הקטנה הזאת מתגלה כאחת הפינות היפות בדרך.
על גדות אגם אאוס
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
אגם זוריקה
(צילום: טל-זהרה לביא)
אחר הצהריים אנחנו יוצאים לכיוון מטאורה לתצפית שקיעה מעל המנזרים התלויים. זו הפעם הרביעית שלנו במטאורה, ובכל פעם מחדש אני ניצבת משתאה מול צוקי הענק המתנשאים לנגד עיניי ולמראה השקיעה הצובעת אותם בגוני אש מרהיבים. ויש גם אירוניה: הנזירים שביקשו להתרחק מן העולם הפכו את המקום שאליו נמלטו לאחד מאתרי התיירות המפורסמים ביוון.
הנופים באזור מטאורה
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
למחרת נפרדנו מהמלון ויצאנו לכיוון זגורי. בביקור הקודם שלנו באזור התארחנו באפירוס צ'ורה, מלון משפחתי ייחודי בבניין אבן היסטורי שעבר בירושה מדור לדור. יורגס ואתינה, בעלי המקום, הפכו לחברים יקרים, ולאורך שנות המלחמה כתבו לנו לא אחת כדי לחזק ולעודד. הקשר הזה עוד יסייע לנו רבות בהמשך הטיול.
מאחר שהמלון היה הפעם בתפוסה מלאה, התמקמנו במלון בוטיק קטן, שחדריו צופים לנוף הררי ויצאנו לטברנה מקומית לחגוג את ערב חג סוכות. השולחן התמלא כמעט מיד בכל הטוב שיש למטבח היווני ההררי להציע: צזיקי עתיר שום, סלט יווני חתוך גס וטבול בשמן זית, צ'יפס פריך ומתובל ומגשי עץ כבדים שעליהם נתחי בשר ריחניים עשויים היטב, וכמובן אוזו. ידעתי שלגימה אחת לחיים תבטיח שנת לילה כבדה, כפי שאכן קרה.
עם בוקר התעוררנו לערפל סמיך, חלומו של כל צלם. הנוף מחלונות המלון שבכפר ויצה נעלם כמעט לחלוטין, ורק צמרות העצים והגגות התגלו דרכו. כשהערפל החל להתפזר, נחשפו לאיטם המדרונות המיוערים הגולשים אל קניון ויקוס וצלליותיו של רכס טימפי.
בוקר עריפלי בזגורי
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
עוד בארץ, כששאלתי את אכילס מאלפיין זון על האווירה ביוון ועל החשש מאנטישמיות, הוא מיהר להרגיע בעברית חלקית שאימץ, משולבת באנגלית: "חג שמח טל! החדשות אצלכם מציגות מיעוט קולני. לא לדאוג. הישראלים החזיקו אותנו בזמנים הקשים ביותר במהלך המשבר הכלכלי ביוון. אנחנו זוכרים לכם את זה, אוהבים אתכם ומחכים לכם".
עם התובנה הזו יצאנו אל היום שהוקדש ברובו לראפטינג בנהר הווידומאטיס, אלא שאורנה קמה בבוקר עם נפיחות מטרידה בחניכיים שהצריכה בדיקת רופא, וידענו שהיום כולו בסכנה. בהחלטה של רגע סימסתי ליורגס וביקשתי את עצתו. הוא לא היסס: קישר אותנו בשיחת וידאו עם רופא מקומי, דאג למרשם, ובעוד אנחנו המשכנו בתוכנית – יורגס נסע לעיר הקרובה כדי לרכוש עבורנו את התרופה.
נהר הווידומאטיס
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
טיול לצפון יוון
(צילום: טל-זהרה לביא)
כששבנו, עצרנו אצלם לקפה על המרפסת מול הנוף המוכר. יורגס סיפר לנו שאחרי שעזבנו בטיול הקודם, ארבעה ימים בלבד לפני פרוץ המלחמה, אורח ישראלי משדרות שהתארח אצלם "נתקע" למשך שבועיים נוספים בעקבות ביטולי הטיסות לישראל. על המתרחש בארץ למדו יורגס ואתינה מדי יום מפי האורח המודאג, וכשהצליח לבסוף לחזור ארצה, הם חייבו אותו עבור ארבעת הלילות שהזמין בלבד. את השבועיים הנוספים בילה כאורח שלהם. כשביקשנו לשלם ליורגס על האנטיביוטיקה, הוא סירב בתוקף לקבל תשלום, אבל חיבוק חם ובקבוק יין שנשלח אליו למחרת היו המעט שיכולנו לעשות כתודה.
הלב מתמלא מול המראה המוכר של הנהר, שמימיו הצלולים בגוון טורקיז, וצמרות העצים שלגדותיו כבר מנוקדות בכתום ומבשרות על השלכת המרהיבה שתצבע את המדרונות בעוד שבועות ספורים בגוני אש. ישראלים רבים סביבנו, כמעט בכל מקום. לפרקים נדמה שהעברית הפכה לשפה שנייה כאן, באזור ההררי. אנחנו מברכים זה את זה לשלום ומאחלים שנה טובה. השלווה הזו, מזג האוויר, הקצב האחר כל כך מהמוכר לנו – מוציאים מאיתנו את כל הטוב האפשרי.
לצד האתרים המזמינים, הכפרים המתרוקנים של צפון יוון צובטים את הלב. בחבל אפירוס, ובפרט באזור זגורי – בין סמטאות האבן השקטות של דילופו, ליד הגשרים העתיקים של קיפי או בכיכר הנטושה של אלפוטופוס – בולטים גגות הצפחה השבורים, שערי העץ הנעולים והעזובה שפשטה בחצרות הבתים. רבים מהצעירים פונים לערים הגדולות: יואנינה, סלוניקי, אתונה. המבוגרים מתקשים להמשיך ולחיות בכפרים התלולים, ורבים מהם עוברים למקומות נגישים יותר.
קיפי
(צילום: טל-זהרה לביא)
גשר אבן אופייני
(צילום: טל-זהרה לביא)
למחרת אנחנו נוסעים לפפיגו ולמיקרו פפיגו. לצד מונודנדרי, אלו מהכפרים באזור שעדיין שוקקים חיים. אנחנו מתיישבים לשוקו חם באחד מבתי הקפה הקטנים ויוצאים לסיור רגלי בסמטאות הצרות על רקע הצוקים הנישאים של טימפי. משם אנחנו ממשיכים למסלול קצר ופוטוגני בגבי רוגובו (Rogovo Pools) ומסיימים את היום במסעדה נהדרת בשם ורנדה 1700, הצופה על גגות הצפחה של הכפרים שמתחת.
גבי רוגובו
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
פפיגו, זגורי
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
למחרת מסתיימים שלושה ימים קצרים מדי באזור זגורי. אנחנו יוצאים לכיוון סלוניקי, לביקור בכנסיית איה סופיה, לסיור בשוק קפאני ולארוחה אחרונה. בעודנו בסלוניקי הבחנתי בחסרונם של פריטים יקרי ערך שנשכחו בזגורי. כאישה פזורת דעת עם רזומה שכולל כבר שלושה דרכונים שנשכחו בחו"ל ומטענים שנותרו מאחור – אין טיול בעולם שאני לא משאירה בו מזכרת, חרף כל ההבטחות לעצמי. הפעם אלו היו מכנסיים וחגורה של נילי לוטן, שהמתינו לשעתם בסוף-סוף עונה באחת מחנויות הבגדים האהובות עליי בתל אביב.
כנסיית איה סופיה
(צילום: טל-זהרה לביא)
אל ייאוש, אני מנסה לעודד את עצמי. בטוח יימצא פתרון. אני כותבת הודעה בקבוצות הפייסבוק של מטיילים ישראלים בצפון יוון, ומקץ ארבע שעות עולה לטיסה הביתה, מבואסת. אנחנו נוחתים בשעת לילה מאוחרת ומתעוררים בבוקר כדי לגלות שהקיץ מאחורינו, והסתיו כבר כאן. גשם ראשון, עננות יפה בשמיים וחמש הודעות וואטסאפ מישראלים שקראו את הפוסט והציעו את עזרתם. לקראת צהריים מסמסת לי ענבר מבנימינה: "הנשר נחת". כמה ימים אחר כך אני אוספת מידיה את החבילה, ומגלה שוב את מה שכבר ידעתי – אין על ישראלים בכל העולם.
