(צילום ועריכה: נדב הטה)
אז סיימתי את שביל הרכס הפסיפי. אני עומד על קו הגבול שבין ארצות הברית לקנדה, אחרי שלושה חודשים וחצי וכ-4,300 קילומטרים. רגליי עייפות, גופי תשוש, אך אני מרגיש שזו הייתה החוויה הכי עוצמתית שחוויתי בחיי. התקשיתי, אפילו ברמה הפיזית, לקום ולעזוב את השביל שהיה כל עולמי בחודשים האחרונים.
לכל הכתבות במדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
לאורך כל השביל לא חשבתי איך ייראה היום למחרת סיומו, ועכשיו הגיע הרגע להתמודד עם השאלה הזו - איך ממשיכים מכאן? רציתי לראות ולחוות עוד. לחזור הביתה לא הייתה אופציה מבחינתי. אז מה כן? דרום אמריקה!
טסתי לצ'ילה, קניתי רכב, שמתי בו מיטה וכמה כלי בישול והתחלתי לחרוש את דרום אמריקה: צ'ילה, ארגנטינה, בוליביה, פרו. ראיתי נופים עוצרי נשימה, חניוני הלילה שלי היו הלגונות היפות בעולם, אך הראש שלי לא הפסיק להחזיר אותי למקומות, לחוויות ולתחושות שהרגשתי על שביל הרכס הפסיפי.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
איפה אתם ישנים הלילה?
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
היה נפלא בדרום אמריקה, אבל חייבים להתקדם
(צילום: נדב הטה)
לאחר חצי שנה ביבשת הדרומית ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לשחזר את כל אלו. מכרתי את הרכב וקניתי כרטיס טיסה לארצות הברית. בתכנון: לחצות את ארה''ב פעם נוספת, הפעם על השביל הארוך ביותר בארצות הברית – שביל קו פרשת המים, ה-Continental Divide Trail או בקיצור ה-CDT.
שנה ויום לאחר שעמדתי על גבול מקסיקו וארצות הברית לקראת חציית ארה''ב על שביל ה-PCT, שוב מצאתי את עצמי עומד על גבול זה, הפעם בקילומטר ה-0 של שביל ה-CDT, השביל הקשוח ביותר שיש לארצות הברית להציע.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
(צילום: נדב הטה)
כמה קשוח? 5,000 קילומטרים שמשתרעים לאורכם של הרי הרוקי האמריקניים ועוברים בחמש מדינות: ניו מקסיקו, קולורדו, וויומינג, איידהו ומונטנה. כדי לקבל מושג כמה הוא ארוך - אם תרצו ללכת 5,000 ק''מ על כביש 90, תצטרכו ללכת מאילת למטולה קצת יותר מעשר פעמים.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
ארוכה הדרך
(צילום: נדב הטה)
מפה שביל קו פרשת המיםמפה שביל קו פרשת המים
מפת שביל קו פרשת המים (מסומן בוורוד)
(mapbox)
בשביל הזה לעומת השביל הקודם המדבר חם יותר, יבש יותר ויש פחות מים. בקולורדו ההרים גבוהים יותר, מושלגים יותר, ובמונטנה יש חיות מסוכנות יותר (כמו דוב הגריזלי) שנכנסות לתמונה. אך הדבר המשמעותי ביותר - השביל הזה בודד יותר. ימים שלמים של לבד, בלי לראות או לשמוע נפש חיה. רק אתה עם עצמך. כל כך לבד, שבכל שנה האנשים שמנסים להעפיל לפסגת האוורסט רבים יותר מאלה שמנסים לצלוח את השביל הזה.

על קו הזינוק

השעה 13:00 בצהריים, הבחור שלקח אותי טרמפ לגדר הגבול נעלם מזמן, גם ענני האבק שהשאיר מאחוריו כבר שקעו. הטמפרטורה מסביב נושקת ל-35 מעלות, שיחי מדבר יבשים מתגלגלים וגל של אוויר חם מעלה סופת חול באופק. דממה מוחלטת מסביב, ומדי פעם מציץ חרדון שנראה מופתע מהחברה הלא מוכרת.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
נשארתי לבד במדבר. מה עושים עכשיו?
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
גדר הגבול מאחוריי
(צילום: נדב הטה)
אני אוחז בידי את גדר התיל הרעועה שמפרידה בין מקסיקו לארה''ב. זהו קו הזינוק למסלול 5,000 הק''מ שלפניי. אני לא יודע אם אי פעם דמיינתם סיטואציה כזו בראשכם, או אם אתם בכלל מצליחים לדמיין אותה כעת. באותו זמן בראש רצות אין-סוף מחשבות: יש לי מספיק מים? אולי אתחיל ללכת אחר הצהריים, כשיתקרר קצת? אולי אחפש איזה פרטנר לדרך? מה אני בכלל עושה כאן?
ניסיתי להבין כמה זמן ייקח לי להגיע לקנדה. לפי חישוב של 28 קילומטרים הליכה בכל יום ובלי אף יום מנוחה בדרך, אגיע לקנדה בעוד 180 ימים. לא הגיוני. לא נתפס. אני מחשב שוב - אותה התוצאה. 180 ימים שהם למעשה חצי שנה.
אני עוזב את הגדר, משאיר שם את התהיות והחישובים, ומתחיל ללכת צפונה לקנדה צעד אחרי צעד - ייקח כמה זמן שייקח.

ניו מקסיקו: השביל הזה מתחיל כאן

נקודת ההתחלה הייתה ברורה מאוד. אבל איפה השביל? חיפשתי את השביל הנוח והמסומן היטב, כמו בשביל הקודם שעשיתי לחציית ארה''ב. מהר מאוד הבנתי שהשביל לא קיים כאן והחוקים מעט שונים, משהו כמו: "לך צפונה עם שביל או בלעדיו", וכך מצאתי את עצמי הולך שעות שלמות בחום המדבר הלוהט בתוך שיחים נמוכים ודוקרניים. כיף זה לא היה.
בגלל החום הנורא ומיעוט מקורות המים צריך לקחת הרבה מים על הגב, דבר שמוסיף משקל רב ומאט מאוד את קצב ההליכה. כמה מעט מים? עד כדי כך ששתיתי מים בכל תצורה שיש: מים עם חול, מים עם צואת פרות, מים משלוליות - כל דבר שענה על צורך הגוף בנוזלים והרגשתי שמטהר המים שלי יכול לעמוד בניקויו (פחות או יותר).
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
לא ממש עושה חשק לשתות
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
(צילום: נדב הטה)
לאחר שצלחתי את מכת החום הלא נגמרת הזו, השביל תגמל אותי כמו שרק הוא יודע - ממצב של שמש יוקדת, ללא טיפת צל ובלי מקור מים זורמים למשך ימים, הטבע התחלף בן-רגע ומצאתי את עצמי הולך ימים שלמים בתוך נחל (Gila river) שחוצה את ניו מקסיקו המדברית. נחל יפהפה שמשני עבריו צוקים של מאות מטרים - דבר שגרם לי לחצות את הנחל הזה כ-150 פעמים בשלושה ימים, מעברו האחד לשני ובחזרה.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
חוצה את הנחל
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
זמן מנוחה
(צילום: נדב הטה)

קולורדו: הרים במיטבם

סיימתי את ניו מקסיקו והגעתי לקולורדו. שם השביל עובר בדרום הרי הרוקי וחוצה את רכס הסאן חואן, כ-300 קילומטרים בגובה ממוצע של כ-3,500 מטר. אולי החלק הכי מאתגר בדרך לקנדה, וללא ספק גם אחד היפים שבו. שנת 2019 הייתה מרובת שלגים, הרבה יותר מכל שנה ממוצעת. כמה ימים לפני שהגעתי לשם חילצו מטייל שאיבד את דרכו בהרים הלבנים עם מסוק - מעין אות אזהרה במיוחד בשבילי לקראת החוויה שאליה אני נכנס.
כשהגעתי הבנתי למה - כמויות השלג היו משוגעות. החלטתי לעזוב את השביל לכמה שבועות, בתקווה שכשאחזור המצב יהיה טוב יותר. כשחזרתי להרים המצב אכן היה טוב יותר, או אולי מדויק יותר לומר פחות גרוע. החלטתי לא לעזוב הפעם, והתחלתי לטפס על הרכס המושלג. הלכתי ימים שלמים בשלג בשיפועים מחרידים, הייתי שם לבד. לאחר לילה בגובה של 3,500 מטר בסופה שכללה ברקים, רעמים, גשם ושלג החלטתי לוותר.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
הנוף המשיך להשתנות
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
(צילום: נדב הטה)
מעולם בחיי לא פחדתי כמו בלילה ההוא. למחרת ירדתי מהרכס בהזדמנות הראשונה שהייתה לי לפני שיהיה מאוחר מדי - הרגשתי שאני לוקח סיכונים גדולים מדי. החלטתי לוותר על 250 הקילומטרים שברכס הסאן חואן, והמשכתי צפונה בתחושת פספוס גדולה ומתסכלת. אך הנופים של הרי הרוקי לא השאירו לי מקום להתעסק בזה יותר מדי. המראות השאירו אותי פעור פה, לא הצלחתי להפסיק ללכת, להפסיק לחקור, להפסיק לגלות דברים על העולם שמסביבי, דברים על עצמי.

וויומינג: סוסי פרא בטבע פראי

שוב פעם מדבר. רק אתמול הלכתי בשלג בקולורדו וכעת אני הולך ב"מדבר האדום" של וויומינג, קילומטרים על גבי קילומטרים של גבעות יבשות מכוסות שיחי מדבר. נראה כמו הרבה מאוד מאותו דבר.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
מתחיל לחזור לעצמי
(צילום: נדב הטה)
שוב חם, שוב אין מים, שוב אין צל. וויומינג, ככינויה המחייב The Cowboy State, מתהדרת בסוסי פרא מסוג מוסטאנג, וכאלה יש שם בכמויות. אחד המראות היפים ביותר על השביל היה לראות באמצע השממה סוסי פרא דוהרים על גבעות מדבריות, כשברקע השמש שוקעת מעבר להרים שאליהם אגיע בעוד כמה ימים - רכס Wind river - עוד מקום יפהפה שכמות אגמים כמו זו שנמצאת בו לא ראיתי בחיי - לאן שלא הסתכלתי ראיתי אגם.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
כל הסוסים היפים
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
(צילום: נדב הטה)

מונטנה: מדינת הדובים

המדינה האחרונה בדרך לגבול קנדה וארה''ב. לא נשאר הרבה. "רק" 1,600 ק''מ. ביום טוב כבר אפשר לדמיין את הסוף.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
ברוכים הבאים למונטנה
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
יפה פה
(צילום: נדב הטה)
קשה לספר על מונטנה מבלי לדבר על כך שהיא מתפארת בריכוז דובי הגריזלי הגדול ביותר בארה''ב (לא כולל אלסקה). המפגש הראשון שלי עם דוב גריזלי היה לא פחות ממבעית - לראות את החיה העוצמתית הזו בטבע במרחק מטרים ספורים, בלי גדר או זכוכית שמפרידה בינה לביני, הייתה חוויה שקשה להסביר במילים. זו הממלכה שלה, שם אני אורח וכדאי מאוד להתנהג בהתאם. יש כללים ברורים מאוד: להרחיק את האוכל מהאוהל בלילה, לא להבהיל אותם, להסתובב עם ספריי נגד דובים (bear spray) ובטח ובטח לא לגרום לאמא גריזלי להרגיש שהגור שלה בסכנה. לשמחתי, כל המפגשים שלי עם דובי הגריזלי עברו בשלום.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
והנה הדובים
(צילום: נדב הטה)
שלא כמו המפגש שהיה לי עם אייל קורא (moose). האמת היא שעד לאותו מפגש זו הייתה החיה הפחדנית ביותר שפגשתי במסעותיי. אולי הייתי מעט שאנן כשקראתי לאייל הכי גדול שראיתי בחיי להסתכל למצלמה - הוא אכן הסתכל, ומיד יצא בדהרה חסרת מעצורים לכיווני. הלב ירד לי לתחתונים כשנופפתי עם מקלות ההליכה באוויר במעין תפילה אחרונה שיעצור. לשמחתי ולמזלי, האייל וקרניו העצומות נעצרו מטר או שניים לפניי - מעין נותנים לי תזכורת לתת כבוד. ניצלתי את הרגע וחזרתי לצעוד בשביל, בעוד האייל מוודא שלמדתי את הלקח.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
האייל שפגשתי בדרך
(צילום: נדב הטה)
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
(צילום: נדב הטה)
סיימתי לצעוד במונטנה. שוב הגעתי לגבול ארה''ב–קנדה. זו הייתה הפעם השנייה שחציתי את ארה''ב ברגל בשנה וחצי האחרונות. מסע מרהיב, סיזיפי. הלכתי בממוצע 47 ק''מ כל יום. כמו ללכת מהרצליה לזיכרון יעקב. חיפשתי בנקודת הסיום הזו איזה תגמול רגשי אחרי כל המסע הזה שעברתי, אך לא הרגשתי את מה שציפיתי לו. הבנתי שחסר לי חלק קטן להשלמת הפאזל – 250 הק"מ שעליהם פסחתי ברכס הסאן חואן. כעת התחילה שם העונה הגשומה - עונת המונסונים. הרבה גשם, הרבה סופות ברקים, אך לפחות השלג כבר נמס. קניתי כרטיס טיסה לקולורדו.
חזרתי לנקודה שבה עצרתי חודשיים קודם לכן, והתחלתי לצעוד את 250 הקילומטרים החסרים במשך ארבעה ימים וחצי. בשביל זה חזרתי – ארבעה ימים וחצי. תמוה? ממש לא. כשהשלמתי אותם הבנתי עד כמה ק"מ אלו היו משמעותיים עבורי. כעת צעדתי לכל אורך השביל. נקודת הסיום החדשה והמאולתרת ענתה לי על כל מה שהיה חסר לי בקו הגבול עם קנדה. הרגשתי תחושה שלא הרגשתי קודם לכן בחיי.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
נקודת הסיום במונטנה
(צילום: נדב הטה)

מחשבות של סוף

למרות הקושי הרב שחוויתי לאורך 5,000 קילומטרים, המטרה העיקרית של כל המסע הזה הייתה לחוות חוויות לא שגרתיות, להרגיש את החיים בלי מסכות והגנות, בלי קורת גג כשקר ובלי פייסבוק כשקצת משעמם, לתת לעוצמות הטבע לעטוף אותי בכל מה שיש להן להציע - חום המדבר, נופים מרהיבים, קור ושלג קיצוני, חיות מסוכנות, סופות ברקים, שעות וימים של לבד, נחלים גועשים ועוד. והטבע, למרות היותו פסיבי לחלוטין, ליטף אותי בדרכו הייחודית. אורכו של המסע הזה גרם לי להרגיש חלק מהטבע העצום הזה, שבסופו המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיי - הטבע בצניעותו השקטה ובעוצמתו הבלתי ניתנת לתיאור לימד אותי על הטבע שלי.
נזכרים בטיולים שביל קו פרשת המיםנזכרים בטיולים שביל קו פרשת המים
נדב הטה בסוף המסע
(צילום: נדב הטה)
אתם מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי נדב הטה בעמוד הפייסבוק "מסע ללא גבולות", ובחשבונות האינסטגרם והיוטיוב שלו.