האם אפשר ליהנות מחופשה משפחתית עם ילדים במדינה שבה המרחב הציבורי עוין לישראלים? זאת ממש לא הייתה השאלה שהתכוונתי לברר, אך כך יצא. אחרי שבאוגוסט 2024 תפסה אותנו אזהרת מסע דרמטית במהלך החופשה בסרי לנקה, החלטנו הפעם ללכת על בטוח והזמנו כרטיסי טיסה ליוון – בעלת ברית הידועה באהבתה לנופשים ישראלים. אך גם הפעם לא היה לנו מזל ונחתנו באתונה בדיוק במה שזכה לכינוי "יום הזעם" – רגע שיא מתוקשר ומלחיץ של הפגנות שנאה נגד ישראל.
לשמחתי, למעט עשרות רבות של כתובות גרפיטי מעליבות בעד שחרור פלסטין ונגד חיילי צה"ל, ברובע פלאקה התיירותי של אתונה היה שקט. צוותי חדשות משועממים מישראל חיפשו צל והקושי המרכזי היה בהתמודדות עם החום הכבד והזיעה המטפטפת בעיר עם מחסור במזגנים.
לאחר מכן, בהרים הנידחים של צפון-מערב יוון, מזג האוויר השתפר פלאים ובלילה ירד לפעמים גשם קל. חבל הארץ זגוריה הוא פנינת טבע הררית שמזמינה לטיול איטי בין כפרים עתיקים, נהרות, גשרי אבן מרשימים ונופים פראיים. אולם, במהלך נסיעה של 450 ק"מ אל היעד הציורי, ספרתי עשרות רבות של כתובות נאצה נגד ישראל, קמפיין אגרסיבי ויעיל שהוריד את החשק לטייל ואיים לפגוע באווירת החופשה.
כיוון שמדובר באזור פחות עמוס מהחופים והאיים של יוון, נקודת ההנחה המרכזית שלנו הייתה כי בטרקים המפרכים ובמסלולי ההליכה בעומק היערות נחווה ניתוק מוחלט מהמציאות, אולם במהרה גילינו שטעינו. בכל חור שאליו הגענו חיכו לנו שלטים וכתובות גרפיטי של FREE PALESTINE במגוון רחב של צבעים וסגנונות, כולל מדבקות מגעילות על לוחות הסבר רשמיים בכניסה לנחלים. כתובות שנאה רוססו על גשרי אבן עתיקים בעומק השטח, ואפילו על מרזב במרפסת התצפית המופלאה של מנזר קיפינה טרחו לכתוב שחיילי צה"ל רוצחים.
אם נשים את הגרפיטי בצד, מדובר בחבל ארץ יפהפיה עם אוכלוסיה כפרית נעימה. התחלנו בהליכה אל גבי המים של רוגובו, והמשכנו ברפטינג משפחתי בנהר הוידומאטיס. כדי להתאוורר קולינרית מהמוסקה האינסופית ופשטידות התרד האותנטיות, החלטנו לצאת מהיערות וההרים ליום כיף מפנק בבירת חבל זגוריה - העיר העתיקה יואנינה שכוללת רחובות ציוריים, מצודה עתיקה ואגם מרהיב.
חנינו מול גרפיטי עם הכיתוב DEATH TO IDF ("מוות לצה"ל"), והתקדמנו למזח המטופח דרך כתובת FUCK ZIONIST
חנינו מול גרפיטי עם הכיתוב DEATH TO IDF ("מוות לצה"ל"), והתקדמנו למזח המטופח דרך כתובת FUCK ZIONIST כדי לקנות כרטיסים לשיט הפופולרי אל האי התיירותי ניסאקי הנמצא במרכז אגם פאמבוטיס. כאן העסק התחיל להתחמם. הביתן הרשמי של לשכת התיירות של יואנינה היה מצופה בעשרות כרזות נאצה נוראיות בעברית, שקשה לי לחזור עליהן. בני הקטן שעולה לכיתה ג', ועדיין לא קורא אנגלית, (ובאופן מכוון לא בקיא לעומק בפרטי המלחמה) שאל אותי לפתע: "אבא, אנחנו רוצחים?". למזלי הסירה הגיע בדיוק בזמן, פתרתי את הבן בתשובה חלקית מגומגמת, ויצאנו לדרך.
באי ביקרנו במוזיאון עלי פאשה, שליט טורקי אכזר ששלט במקום ביד רמה בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. במוזיאון מוצגים פריטים יוקרתיים מתקופת שלטונו, כמו לדוגמה רובה מוסקט מוזהב עם חריתה של מגן דוד על הקת שלו. באופן אוטומטי הנחתי כי מדובר בדוגמה לסובלנות הדתית לה זכו הצורפים היהודיים שאכלסו את האזור בימי הביניים, אך השומר החביב של המוזיאון היה סקפטי וטען באופן נחרץ כי "בימי הביניים הסמל הנוכחי של מדינת ישראל היה נקרא בכלל 'חותם שלמה' ולא היה לו קשר ישיר ליהדות. אני יודע שפעם בימי הביניים חותם שלמה היה סמל מיסטי של כוח וקדושה לכל הדתות והעמים של האזור".
ויתרנו כמובן על צפרדעים מטוגנות, המאכל האותנטי שמזוהה עם האי, אכלנו גירוס (שווארמה יוונית) משובח באחת המזללות שלא היה בה דגל פלסטין או כתובת אנטי-ציונית על קיר סמוך (היה קשה למצוא) והמשכנו בהרפתקה המשפחתית, הפעם אל חבל צומרקה הפראי, אחד האזורים הפחות מתוירים אך המרהיבים ביותר. הדרך אליו מתפתלת בין יערות עבותים, נחלים צלולים וכפרים מסורתיים, שם נדמה כאילו הזמן עצר מלכת.
הבסיס שלנו לטיולי הכוכב בחיק הטבע הצומרקי היה הכפר הקטן פרמנטה שכלל כמה מסעדות טובות שבאופן עקרוני לא מחזיקות קטשופ. התפריט הגנרי כולל אוכל יווני בלבד בתוספת דגי פורל מקומיים במחיר שווה לכל נפש. התיירים היחידים שפגשנו במפלי קטרקטיס המפתיעים היו משפחות ישראליות עם רכב שכור שהזמינו כמונו כרטיסי טיסה לחופשה - לפני "יום הזעם" - ולפני שדעת הקהל היוונית התהפכה עלינו. מדגם בלתי מייצג שערכתי טוען כי לגברים זה הפריע יותר, לנשים פחות.
על אף הכתובות האנטישמיות לאורך המסלולים ועל כל הפחים ברחובות, צומרקה הייתה חוויה מהנה. אולי כי התרגלנו למרחב ציבורי עוין ואנטי ציוני - ואולי בגלל תהליך הדיסוננס הקוגניטיבי שניסה להקל על הלחץ בראש ולשכנע שהכסף לא נזרק לשווא ואנחנו בחופשה משפחתית מהנה בלוקיישן מנצח.
לאחר טרק עוצמתי אל הבריכות הטבעיות הכי יפות שראיתי בשנים האחרונות במסלול רמה מרקס עוצר הנשימה, ומפלי סודה המשגעים, חזרנו לטברנה האהובה עלינו בכפר פרמנטה. בעל הבית החביב שמח לראותנו ומיד הכין את שולחן הקבוע. כיוון שכבר היינו מיודדים ולא חששתי אפילו לרגע שהוא קשור לפעילים פרו-פלסטינים שהקפידו לטנף על ישראל והחיילים האמיצים שלנו בכל פינה בכפר, כולל על קיר של כנסיה, שיתפתי אותו בתחושות המעורבות שאני חווה כתייר ישראלי בכפר הנידח שלו. הוא פתר זאת בקלילות מאוסה: "לא אנחנו כתבנו את זה, באו קומוניסטים מאתונה והם עשו את זה. אנחנו תושבי הכפר פרמנטה - לא קשורים לזה, אנחנו אוהבים ישראלים. אתם אורחים שלנו ומפרנסים אותנו בכבוד. אל תפחד".
בקבוק שני של בירה נתן לי אומץ להשיב. "אני לא מפחד", אמרתי. "אם הייתי מפחד - לא הייתי בא לפה. אבל זה כפר מאוד נקי, אין אפילו בדל סיגריה על הרצפה וכל הקירות והפחים והשלטים מלאים בכתובות נאצה אנטישמיות נגדי. אם זה לא קשור אליכם, אז למה אתם לא מנקים?".
לסיכום: למרות נופי ההרים המרשימים, הטרקים המשובחים ובריכות הטורקיז הקפואות באמצע אוגוסט, וכמובן הכנסת האורחים הנעימה של תושבי חבל זגוריה וצומרקה, הרגשתי שמשתינים עלי מהמזרקה. המרחב הציבורי ביוון הפך עוין ולא נעים לישראלים. ובמקום לספור מוסקות וכבשים אני סופר איומים ונאצות על הקירות ואפילו במנזרים ומעיינות. האם אמליץ השנה לישראלים לבזבז ביוון את הכסף שלהם? לא בטוח.
