רחל ודוד זיכרמן, זוג הורים דתיים מבית שמש, הרגישו בשלב מסוים שהחיים שהם מנהלים בישראל כבר לא מאפשרים להם לנשום באמת. הם הורים לשישה ילדים: יעל בת 18, ישראל בן 16 וחצי, שימי בן 11, אוריאל בן 9, אביה בת 5 והדר בת 3 – משפחה גדולה, צעירה ומוגדרת-לא-מוגדרת, כפי שהם עצמם מנסחים זאת: "האמת שאנחנו לא ממש מתעסקים בהגדרות, אבל אם מתעקשים — הילדים היו במוסדות לימוד חרדים עד לפני שיצאנו".
אחרי תקופה ארוכה של לחץ, עבודה אינסופית ושגרה שלא השאירה מקום להיות באמת ביחד, הם הגיעו להחלטה דרמטית: למכור את הבית, לארוז מזוודות, ולצאת עם כל ששת הילדים למסע פתוח במזרח – בלי מסגרת, בלי לו"ז, ובלי לדעת מתי יחזרו.
ספרי לי על הרגע שבו את ובעלך קיבלתם את ההחלטה לצאת לטיול המטורף הזה.
"האמת? תמיד חלמתי לטייל בעולם", מספרת זיכרמן בשיחה עם ynet שמתנהלת מגואה, הודו. "אבל זה הרגיש רחוק מהמציאות - ילדים, עבודה במשרה מלאה בבית חולים, אחריות - זה פשוט לא הסתדר לי בראש. ואז, אי שם בתקופת הקורונה, הייתי בחופשת לידה ופתאום ראיתי משפחות שמתחילות לצאת מהארץ ולטייל ארוך. זה פתח לי את העיניים. קלטתי שזה אפשרי גם עם ילדים, רק צריך להבין איך עושים את זה. באותה תקופה גם התחיל הגל של עבודה מהבית, והבנתי שאם אני באמת רוצה לצאת מהמטריקס ולחיות אחרת אני חייבת להיות עצמאית, לא תלויה במעסיק ולא משובצת למשמרות, אלא לעבוד מרחוק בקצב שלנו.
"אז פתחתי עסק של ביקורי בית פרטיים ובמקביל פתחתי חשבון בנק ייעודי לטיול. חזרתי לבית החולים, ירדתי מהתפקיד שהיה לי והתחלתי לשלב את שני העולמות. הכסף התחיל להצטבר, אבל לא ברמה של 'אפשר עכשיו לטייל שנה' – עדיין לא. ואז הגיע השבעה באוקטובר. היום שבו כולנו קיבלנו תזכורת כמה החיים שבריריים וכמה מהר הכול יכול להתהפך. שנינו שאלנו את עצמנו מה הילדים שלנו יזכרו: את הלחץ, את זה שרצתי בין מטופלים מהבוקר עד הלילה – או את המסעות, את הזמן המשפחתי, את החוויות. ובדיוק שם קיבלנו את ההחלטה. חודש אחרי הזמנו כרטיסים בלי שהיה לנו באמת את כל הכסף. פשוט הבנו שאין זמן נכון. יש החלטה - ומשם מסתדרים".
"השבעה באוקטובר היה כמו סטירת לחי. זה רגע שאתה מבין שיום אחד אתה חי ויום אחר אתה יכול למצוא את עצמך ירוי במיטה בתוך הבית שלך. זה שם לנו מראה מול הפנים וגרם להבין שחיים שברירים מאוד וצריך לנצל כל רגע. זה היה האירוע שדחף אותנו לצאת למסע"
אחרי אותה החלטה דרמטית, המשפחה יצאה לטיול הראשון שלהם באוקטובר 2024 – שבעה חודשים של מסע במזרח, שבמהלכם גילו דרך חיים שקטה ופשוטה הרבה יותר מזו שהכירו בארץ. הם חזרו לישראל במאי 2025, בדיוק אל תוך תקופה של אזעקות ומלחמה עם איראן, וניסו במשך ארבעה חודשים לחזור לשגרה. אבל המתח, הלחץ והקושי לשוב למסלול הקודם רק חידדו עבורם שהפעם הם צריכים שינוי עמוק יותר. משם נולדה ההחלטה לצאת למסע הגדול: למכור את הבית, לסגור את כל מה שהכירו – ולצאת שוב לטיול, הפעם באוקטובר 2025, כמשפחה שמתחילה דרך חדשה בלי תאריך חזרה.
איך הילדים הגיבו – כולם התלהבו ואמרו יאללה, או שהיה צריך לשכנע מישהו?
"בטיול הראשון כולם היו בהיי ובהתלהבות היו לנו עשרה חודשים לדון ולדבר וזאת היתה השיחה הקבועה בסעודות שבת. אפילו עשינו לוח של ספירה לאחור זה היה כל כך מרגש לצאת ולהתנתק לשבעה חודשים. הפעם היתה גם התרגשות אבל מלווה קצת ביותר חשש כי מכרנו את הבית סגרנו הכל ויצאנו זה תעד יותר משמעותי. תכלס לא היה צריך לשכנע אף אחד מסתבר שיצר ההרפתקנות עברה לילדים".
״איך שומרים כשרות? זאת שאלת השאלות, וזה באמת האתגר הגדול שלנו. אין לי איך לייפות את זה. לשמור כשרות במסע ארוך בעולם זה קשוח ומאתגר, וצריך להיות מאוד מתוכננים מראש. רק על הנושא הזה אפשר לכתוב כתבה שלמה״
מה היו התגובות של החברים שלכם ושל ההורים שלכם – יש כאלה שניסו לשכנע אתכם לרדת מהרעיון?
"בחברה שלנו אף משפחה לא יצאה למסע כזה, אז לא היה לנו ממש על מי להישען. במוסדות הלימוד, במיוחד של הבנים הקטנים, היו ממש בהלם. אפילו אמרו שכאשר נחזור הם יבדקו אם לקבל אותנו חזרה. בדיעבד זה כבר לא רלוונטי, כי לא החזרנו את הילדים למוסדות לימוד בכלל. המשפחה דווקא קיבלה את הרצון שלנו לצאת, אבל היו חששות טבעיים. בעיקר מצד ההורים שלי, סביב מה יהיה עם הילדים. איך יתמודדו בלי מסגרות, אם יצליחו לנהל אחר כך חיים נורמטיביים, האם סף הגירוי שלהם יעלה ואיך יחזרו בכלל לחיים רגילים. האמת? גם אנחנו לא ידענו אז שנאמץ את עניין המסע כדרך חיים בשלב זה של החיים. יצאנו לשנה, וכמו שהרבה דברים במסע הזה קרו, פשוט גילינו את עצמנו בתוך הדרך".
"אין לנו מושג מתי נחזור מאמינה שנחזור בסוף כל יהודי בסוף מתגעגע לארץ. יצאנו במטרה לטייל ולראות עולם לחיות חיים אחרים, מן הסתם ייקח זמן עד שנחזור"
למציאות של השנתיים האחרונות – המלחמה, היה משקל בהחלטה לצאת לטיול?
"חד משמעית כן. השבעה באוקטובר הייתה כמו סטירת לחי. זה רגע שאתה מבין שיום אחד אתה חי ויום אחר אתה יכול למצוא את עצמך ירוי במיטה בתוך הבית שלך. זה שם לנו מראה מול הפנים וגרם להבין שחיים שברירים מאוד וצריך לנצל כל רגע. זה היה האירוע שדחף אותנו לצאת למסע. וכשחזרנו במאי מצאנו את עצמנו שוב בתוך מלחמה עם איראן, אזעקות, פחד, והטראומה חזרה במלואה".
"האווירה במדינה הייתה כבדה והרגשנו שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו קודם כל. לדאוג לנפש, למשפחה, לשקט. במסע הראשון הבנו שאפשר לחיות אחרת. בלי לחץ, בלי מרדף, עם חצי מעלות המחיה ועם הרבה יותר איכות חיים. לחיות בשקט אמיתי. אני לא שופטת את המדינה או את מי שחי בה, כולנו אנשים שנפגעו מטראומה גדולה. אבל כשחזרנו לארץ הבנו עד כמה הסטירה עוד יותר חזקה, עד כמה הגוף והנפש מבקשים שקט. וזה מה שהוביל אותנו להחליט לצאת שוב - למכור את הבית לסגור עסקים ולצאת שוב".
"אין לנו לוז מתוכנן מראש. יום לפני אני פשוט נכנסת ל-google maps, מחפשת נקודות עניין באזור ומחליטים אם בא לנו לצאת לטיול או לא. יש תקופות שאנחנו יותר במקום אחד, מה שמטיילים קוראים נסטינג. בתקופות כאלה היום נראה הרבה יותר שגרתי. הילדים יכולים ללכת לבית ספר - בדרך כלל זה בתי ספר בסגנון יער"
לא סתם יצאתם לטיול – אלא מכרתם את הבית שלכם, מהלך קיצוני. זה לא הפחיד אתכם?
"במהלך המסע הראשון הבנו משהו עמוק. שמנו לב שאנחנו משקיעים כל כך הרבה משאבים, זמן, אנרגיה וכסף רק כדי לממן בית גדול שאנחנו בכלל לא באמת צריכים. טיילנו חודשים בבתים קטנים, לפעמים שני חדרים, כל הילדים בחדר אחד, והם היו מאושרים. זה גרם לנו להבין שהרבה מהחומר שסביבנו הוא לא באמת צורך אמיתי. עשינו תהליך של התנקות. פחות חומר ויותר רוח. יותר חוויות, זיכרונות וביחד. הבנו שהארבעה קירות שהחזקנו כל כך הרבה שנים לא משרתים אותנו יותר. להפך, הם היו לנו מועקה. ותכלס, גם שאלנו את עצמנו למה אנחנו עובדים כמו חמורים רק כדי לממן משכנתא. איפה ההיגיון בזה. שם הבנו שאנחנו רוצים לצאת מהמטריקס. להפסיק לעבוד בשביל הקירות והריצוף ולהתחיל לחיות בשביל עצמנו. בשביל הילדים, בשביל הנפש, בשביל זמן שהוא באמת שלנו".
"אז כן, מכרנו את הבית. לא כי ברחנו ממשהו אלא כי בחרנו בחיים שמתאימים לנו עכשיו. והכסף בעזרת השם יעבוד בשבילנו במקום שאנחנו נעבוד בשבילו. אני יודעת שבארץ זה החלום של הרבה אנשים לקנות בית, אבל צריך לשאול מה המחיר שכל אחד משלם בשביל זה. ואגב, יש השקעות שהן הרבה יותר חכמות מנדלן בארץ במצב של היום".
יש לכם מושג מתי תחזרו, או שכרגע לא חושבים על זה בכלל?
״אין לנו מושג מתי נחזור מאמינה שנחזור בסוף כל יהודי בסוף מתגעגע לארץ. יצאנו במטרה לטייל ולראות עולם לחיות חיים אחרים מן הסתם יקח זמן עד שנחזור״.
איך נראה יום שגרתי בטיול, יש לו"ז מתוכנן מראש?
"אין לנו לוז מתוכנן מראש. יום לפני אני פשוט נכנסת לגוגל מאפס, מחפשת נקודות עניין באזור ומחליטים אם בא לנו לצאת לטיול או לא. יש תקופות שאנחנו יותר במקום אחד, מה שמטיילים קוראים נסטינג. בתקופות כאלה היום נראה הרבה יותר שגרתי. הילדים יכולים ללכת לבית ספר, בדרך כלל זה בתי ספר בסגנון יער, בלי הלמידה הקשוחה שמכירים בארץ. למשל עכשיו בגואה הילדים בבית ספר שמתחיל רק בשעה תשע".
"חצי יום לימודים, המון זמן משחק ולמידה חווייתית, שיעורי העשרה כמו בישול, אומנות, ספורט ועוד. כשאין בית ספר, שזה בעצם רוב הטיול שלנו, אנחנו קמים וכולם יחד מכינים ארוחת בוקר ואוכלים ביחד. אלה הרגעים שהילדים הכי זוכרים מהמסע. דווקא את הארוחות המשותפות היה לנו קשה להחזיר בארבעת החודשים שחזרנו לארץ. אחרי ארוחת הבוקר יוצאים לטייל באזור, כמובן שתמיד מכינים אוכל מראש בגלל הכשרות. אנחנו לא יוצאים בלי ציוד. חוזרים בצהריים ומכינים ארוחת ערב ואוכלים שוב ביחד. הכול באיזי. בלי לחץ של הסעות לבית ספר, בלי לחץ שאולי המורה תעניש כי הילד מאחר לשיעור. פשוט חיים בקצב שנעים לנו".
אתם שומרי כשרות – איך אתם מתמודדים עם זה בפועל, מה עושים?
"זאת שאלת השאלות, וזה באמת האתגר הגדול שלנו", אומרת זיכרמן. "אין לי איך לייפות את זה. לשמור כשרות במסע ארוך בעולם זה קשוח ומאתגר, וצריך להיות מאוד מתוכננים מראש. רק על הנושא הזה אפשר לכתוב כתבה שלמה. בגלל שזה כל כך מורכב אני מעלה המון תוכן בנושא בעמוד האינסטגרם שלי. באמת הייתי מתה שמישהו לפניי היה נותן את המידע שאני נותנת היום. זה לא רילוקיישן שבו יש סופר וכבר מכירים את המוצרים וכו׳ – זה להצליח למצוא אוכל כשר בכל עיר שאנחנו מגיעים אליה, להכיר מהתחלה את המוצרים שהם כשרים וכו׳, ולא תמיד יש. אבל יש לנו כלל שאנחנו לא יוצאים ליעד חדש בלי בקבוק קטן של שמן, קילו קמח, שמרים יבשים וחבילת פסטה. ככה לעולם לא נהיה תקועים בלי אוכל ביעד שנגיע אליו. פסטה עם ירקות שהם כשרים סוגרת פינה, ואחרי זה יוצאים להכיר את החנויות המקומיות שניתן לקנות בהן אוכל כשר.
"המטייל הרגיל מגיע ליעד גמור ועייף כמונו בדיוק, אבל הוא יוצא לרחוב ונכנס למסעדה מקומית ואוכל, ובזה נגמר הסיפור. נתחיל מהבסיס: יש את האתר של הרב דובדבני, שנקרא 'זה כשר'. מגיעות לו כל הזכויות, כי בלעדיו היינו ממש מתקשים למצוא אוכל. באתר אפשר לסרוק ברקוד של מוצר ולקבל תשובה אם הוא כשר. יש גם קבוצות וואטסאפ לפי אזורים בעולם - מצטרפים, שולחים תמונה של מוצר והוא עונה אם זה כשר או לא״.
"אנחנו מסתובבים עם מזוודה של כלי מטבח ואפילו עם נינג'ה גריל"
"זה מאוד קשה לשמור כשרות, במיוחד כי אנחנו אוהבים לטעום אוכל מקומי, וחלק מהחוויה הוא לאכול מתוך המקום עצמו. למזלנו דוד מבשל מעולה, אז בכל מדינה הוא פשוט מכין לנו את האוכל המקומי בגרסה כשרה – וזה מקל המון. אנחנו מסתובבים עם מזוודה של כלי מטבח ואפילו עם נינג'ה גריל. בעיני זאת המצאה גאונית, לא שלנו, תודה למשפחת מנדל היקרה. בנינג'ה אנחנו אופים חלות, עוגיות, מכינים ארוחות ופשוט לא תלויים בשום מטבח. זה משנה חיים. אז כן, זה אפשרי. זה דורש התארגנות, יצירתיות והרבה רצון טוב — אבל אפשר לשמור כשרות גם במסע ארוך בעולם".
איך הילדים מסתדרים מבחינה חינוכית וחברתית, ללא מסגרת לימודים וללא חברים?
"תכל'ס, השאלה הראשונה שאני מחזירה למי ששואל אותי היא פשוטה. מה אתה באמת למדת בבית ספר. וכולם בלי יוצא מן הכלל אומרים את אותו דבר. כמעט כלום. כי כולנו מבינים שבית ספר לא באמת מלמד את מה שצריך לחיים. את את הדברים החשובים באמת לא מלמדים שם. אז ישבנו עם הילדים ונתנו להם להחליט מה חשוב להם ללמוד ומה מעניין אותם. זה כבר יצר מוטיבציה אחרת לגמרי. מבחינה רשמית אנחנו משתמשים במערכת ׳גלים פרו׳ של עמותת ׳סנונית׳. דרך המערכת הם לומדים חשבון ונושאים נוספים, וכל ילד בוחר מה מושך אותו. את האנגלית אנחנו לומדים דרך אפליקציית Preply וזה מעולה. וגם כן, אם תיכנסו דרך הקישור שלי אני ארוויח מזה, שתדעו. ותכלס בטיול הם לומדים דברים ששום בית ספר לא יוכל ללמד אותם. על תרבויות, על כסף, על התנהלות, על חברות, על אחריות, על חיים. הלמידה היא דרך החיים עצמם. ואני מאושרת על הזכות שיש לי לתת להם את הדבר הזה".
הגדול מביניהם הוא תיכוניסט, עבורו זה בטח יותר משמעותי, איך הוא מסתדר?
"כן, יש לנו תיכוניסט וזה החלק המאתגר בהחלט, וזאת הסיבה שרוב המשפחות עם ילדים בגיל הזה חוזרים לארץ, שזה די באסה, כי אם היו ממשיכים לטייל היינו יכולים ליצור חברה לגיל הזה. פניתי למשרד החינוך על מנת לבדוק אפשרות של פתיחת תיק אקסטרני ושיעשה את הבגרויות בשגרירויות, כי יש משפחה כזאת שעשתה והיא גם העלתה על זה סטורי, אבל משרד החינוך טען לי שאם יצאנו לטייל אנחנו לא זכאים לעשות בגרויות בשגרירות, רק אם היינו יוצאים בשירות המדינה או מקום העבודה שלח אותנו, הילד היה זכאי.
"האמת שביאס אותנו שהמדינה לא מאפשרת, הרי גם ככה מתקיימות בשגרירות הבגרויות. אבל זה חלק מהמערכת שאני לא אצליח לשנות, גם פניתי לוועד חריגים ולא עזר. תכל'ס, כיום הוא מלמד שיעורי ספורט בבית ספר פה בגואה. לומד מתמטיקה אונליין, ויש פה בגואה עוד כמה משפחות עם ילדים בגיל דומה — וזה מעולה בשבילנו. אבל ברור לנו שזה מאתגר ונקודה שאנחנו על זה, במיוחד שהגדולה לא איתנו והיא הייתה חברה עבורו".
מה היה הרגע הכי מיוחד עד עכשיו בטיול, המרגש ביותר, המפתיע, המפחיד?
"יש הרבה רגעים מרגשים, אבל אשתף אחד - יעל הבת הבכורה שלנו יצאה השנה לשנת שליחות בבוסטון, וברגעי הפרידה ממנה הבנתי עד כמה הקשר שנבנה ביניהם עמוק. ראיתי את הקושי שלה להיפרד מהאחים הקטנים, וגם את הקושי שלהם להיפרד ממנה. הילדים מאוד רגישים, וכל פעם שהם מרגישים בחוסר או שקשה להם, הם מבקשים להתקשר אליה. וגם היא מרגישה בחוסר שלהם. וזה לא מובן מאליו שבת בת 18 תהיה כל כך קשורה לאחים שלה. שם, ברגע הזה של הפרידה, הבנתי עד כמה המסע חיזק את הקשר ביניהם וכמה זה היה שווה הכל".
"אני באמת מאמינה שכל משפחה צריכה לקחת פסק זמן. להתחבר לעצמה, לילדים, להווה, לשקט ולשלווה. זה שווה הרבה כל כך. אין דבר כזה זמן מתאים, תמיד יהיה משהו"
מילה להגיד לזוג הורים שקוראים עכשיו את הכתבה הזו ועוברת להם בראש מחשבה פרועה לעשות אותו דבר?
"זאת בדיוק הסיבה שאני משתפת את הסיפור שלנו. אני רוצה לתת השראה לעוד משפחות להבין שזה אפשרי. זה לא כזה יקר כמו שאנשים חושבים, ואם מתנהלים נכון זה אפילו פחות כסף מהחיים בארץ. אני באמת מאמינה שכל משפחה צריכה לקחת פסק זמן. להתחבר לעצמה, לילדים, להווה, לשקט ולשלווה. זה שווה הרבה כל כך. אין דבר כזה זמן מתאים, תמיד יהיה משהו. בדיוק קיבלתם קידום בעבודה, בדיוק התחלתם עבודה חדשה, בדיוק אין מספיק כסף. אבל הרבה מזה הם תירוצים שמסתירים פחד. לא חייבים למכור את הבית ולצאת לשנה. אפשר להתחיל מחודש. פשוט לנסות. אתם תרוויחו, הילדים ירוויחו, ואין סיכוי שתצטערו. הרבה משפחות פונות אלי ואני תמיד שמחה לעזור ולהראות שזה אפשרי. באינסטגרם שלי אני משתפת איך לטייל בזול, איך למצוא טיסות בזול, ואיך אנחנו מטיילים עם שישה ילדים בפשטות תוך שמירה על כשרות למרות האתגר שזה מביא. אם יש לכם את הדגדוג הזה בלב, אל תתעלמו ממנו. לפעמים החלטה אחת משנה חיים שלמים".
