בזמן שחלקנו בוחרים לטייל באמצעות טיסות ישירות או רכבות מהירות, אריאל רון, בן 23 מפרדס חנה כרכור, החליט דווקא לקחת את הדרך הארוכה – והמאוד לא שגרתית. לפני שלושה שבועות הוא יצא למסע חוצה יבשת, כשהמטרה היא ברורה: להגיע לנקודה הצפונית ביותר בנורבגיה, אך ורק באמצעות טרמפים. בריאיון לאולפן ynet סיפר לא רק על החוויות, אלא גם על המשמעות של להיות טרמפיסט ישראלי באירופה. צפו בריאיון:
״אומר שאני ישראלי בחיוך ובגאווה״. אריאל רון
(צילום: מיקי שמידט)
"אני עכשיו בבודפשט, בדירה של סבא שלי. התחלתי בנקודה הכי דרומית ביוון והגעתי לפה אחרי 2,000 קילומטרים של אולי מעל מאה טרמפים – אני כבר הפסקתי לספור – רק על ידי אנשים טובים. המטרה היא להגיע לצפון נורבגיה", סיפר.
לתפוס טרמפים בתור ישראלי באירופה בתקופה הזו - זה פשוט או שאתה צריך לשמור על "זהות סודית"?
"לכולם אני אומר שאני ישראלי. אני אומר את זה בחיוך ובגאווה, אני לא עושה מזה סיפור או משהו כזה. כל המאה טרמפים האלה שלקחתי – לכולם אמרתי שאני ישראלי, וזה היה בסדר גמור. חלקם אפילו מגיבים עם חיוך. הרבה פעמים אנחנו הישראלים מדמיינים כל מיני דמיונות. באלבניה אפילו אמרו לי 'ישראל גוד גוד, ישראל גוד גוד'. הם מאוד אוהבים אותנו שם".
איך נולד הרעיון לטייל בטרמפים בלבד?
"כבר שנה וחצי זה מה שאני עושה – מטייל ויוצא להרפתקאות מעניינות. הרעיון למסע הנוכחי נולד בכלל מהרצון לטייל בנורבגיה. שאלתי את עצמי איך אגיע לשם – והתשובה הקונבנציונלית היא כמובן במטוס, אבל הראש שלי עובד אחרת. לפני כמה חודשים צעדתי בשביל ישראל מצפון לדרום, ואז החלטתי: עכשיו אעשה את אירופה מדרום לצפון. טרמפים זו חוויה אמיתית – היא מאפשרת לך להכיר אנשים, לפגוש תרבויות, לחוות רגעים שלא היית יכול לדמיין. זה דורש אומץ, אין ספק, אבל מי שמוכן להתמסר לזה מגלה חוויה שאין דרך אחרת להשיג".
מה הזמן הממוצע שלוקח לך לתפוס טרמפ - לפעמים זה יכול לקחת שעות לא?
"נכון. האמת, ביוון היה לי הכי קשה. היו פעמים שעמדתי שלוש–ארבע שעות בשמש. מאז אני לא חושב שעמדתי יותר משעה. אחרי שעברתי כבר את אלבניה, מונטנגרו, בוסניה, קרואטיה ועכשיו הונגריה - הממוצע, אני חושב שזה 30-20 דקות, משהו כזה. האמת שזה הרבה יותר קל ממה שציפיתי אפילו".
מה החוויה הכי מיוחדת שהייתה עד עכשיו בטרמפ שתפסת?
"בבוסניה עצר לי בחור ושאל מאיפה אני. אמרתי לו: מישראל, כמובן. הוא ענה: 'אה, אתה יהודי?' ואמרתי לו: 'כן, כן'. הוא ממש התלהב. הוא נוצרי שמעריץ את ישראל ואוהב מאוד את היהודים, ומבחינתו אלוהים שלח אותי אליו. אני לא יודע בדיוק עבור איזו מטרה, אבל מבחינתו הייתי שליח של אלוהים. ומבחינתי – הוא היה שליח בשבילי.
הוא לקח אותי ליעד, שעה של נסיעה, ובדרך סיפר לי סיפורים מהתנ"ך. אחר כך הזמין אותי לאכול במסעדה – ושני מטר מאיתנו היה מסגד. בוסניה היא מדינה שרובה מוסלמית, ואז הוא פתאום מצביע על בניין ואומר: 'היי, זה בניין יהודי'. הסתכלתי – ואני רואה בית כנסת. וכל זה קרה ביום שבת. אמרתי לעצמי: וואו, מה הסיכויים? מכל המקומות שבהם הוא היה יכול לעצור, דווקא לשבת במסעדה עשרים מטר מבית כנסת.
אחר כך נכנסנו לבית הכנסת, יש שם קהילה יהודית קטנה מאוד. פגשנו בחור בשם דורון – וזה היה לגמרי מרגש, במיוחד במקום כזה, ועוד בשבת. אני לא אדם דתי, אבל אי אפשר להתעלם מזה. כולנו מרגישים את זה, אני חושב. וזה לגמרי היה אחד הסיפורים המרגשים ביותר שהיו לי בטיול הזה".
