"קשה לי להסביר בכמה משפטים את הסיבות שהביאו אותנו להחלטה לעזוב את הכל, ולצאת אל הלא נודע. זה לא שקמתי יום אחד ואמרתי: 'פאק איט, אני עוזבת הכל', הרי זאת לא החלטה שעושים ברגע. ההתלבטויות והחיפוש לדרך שתהיה אפשרית ונכונה לנו ארכו שנים. למעשה, מאז מותו של אבי, אחרי שלוש שנים של מחלה, אירוע שהיווה נקודת מפנה משמעותית עבורי בכל הנושא של תפיסת האושר, החיים, ההווה והעתיד - עברו שבע שנים שלמות עד שהעזנו לעשות את הצעד הזה".
סיפור המסע של הללי סמדר מתחיל בספטמבר 2010, כשהיא ומי שהיה בעלה באותם ימים, החליטו לעשות שינוי בחייהם, לעזוב את העבודות בהן עבדו ואת הבית בעמק האלה בו התגוררו, לארוז את מיטלטליהם ולצאת יחד עם שלושת ילדיהם (יותם שהיה אז בן 11, רני שהייתה בת 8 וגלי שהייתה בת 4.5) ועם הכלב המשפחתי, למסע עם כרטיס לכיוון אחד.
הלליהללי
הללי: לכל שגרה מתרגלים בסוף, גם אם היא הזויה"
(צילום: אוסף פרטי)
"אני יכולה לומר בקצרה שעד היציאה למסע, החיים שלנו היו מורכבים ממירוץ ממטלה אחת לשנייה, מלו"ז צפוף של שטויות ומערימות של מחויבויות שלא הצלחתי אפילו להבין למה אני עושה אותן", מתארת סמדר. "הכל מסביב הרגיש כמו תרבות צריכה ריקה מתוכן, חיים שמתבססים על תחרות והשוואות לאחרים, ובתוך כל אלה פשוט לא מצאתי את עצמי.
גלי (על האופניים) לצד האוהל המונגוליגלי (על האופניים) לצד האוהל המונגולי
"לא מתחרטת לרגע על היציאה למסע": גלי, בתה של הללי (על האופניים) לצד האוהל המונגולי
(צילום: אוסף פרטי)
"הייתי במצב חרדתי כל הזמן, הרגשתי שאני נעה על הילוך של 'כיבוי שריפות'. הייתי בחצי דיכאון, פיזי ונפשי, והיה לי ברור שיש דרך נכונה יותר לחיות את החיים", היא מוסיפה בגילוי לב.
באותם ימים, היא חלמה על "פגישה בלתי אמצעית עם העולם", כפי שהיא מתארת זאת. היא השתוקקה למפגש עם תרבויות, עם אנשים, עם נופים ומרחבים.
הללי (תמונה שצולמה בתקופה האחרונה)הללי (תמונה שצולמה בתקופה האחרונה)
הללי: "הייתי במצב חרדתי כל הזמן, והשתוקקתי למפגש בלתי אמצעי עם העולם"
(צילום: אוסף פרטי)
"הייתי קוראת בלוגים על טיולים, ודמעות היו עולות בעיניי. חלמתי על קצת יותר חופש וקצת יותר עצמאות, רציתי לקבוע לעצמי את הלו"ז ואת השגרה - ולא שאחרים יקבעו אותם עבורי", אומרת סמדר ומוסיפה: "רציתי לפתוח לילדים שלי את האופקים, כך שיהיו רחבים ועשירים ויותר, ולאפשר להם להתנסות בחוויות מעצימות שלא קשורות למספרים, להשוואות ולציונים - אלא רק לעצמם. בעצם, רציתי שיפגשו את עצמם".
רני והללי מתאחדות עם יערות הטייגהרני והללי מתאחדות עם יערות הטייגה
רני והללי מתאחדות עם יערות הטייגה: "רציתי שהילדים יתנסו בחוויות מעצימות שלא קשורות למספרים ולציונים"
(צילום: אוסף פרטי)

"היו לילות בהם היה קשה לי לנשום מרוב דאגה"

את המסע הם התחילו באירופה, משם עברו למזרח וטיילו בנפאל, הודו, וייטנאם, תאילנד וסין. בכל יעד כזה הם שהו במשך כמה חודשים, בניסיון להכיר אותו לעומק.
"התפיסה לא הייתה להיות במיליון מקומות, בדיוק להיפך. רצינו להיות מספיק זמן בכל מקום על מנת להצליח להרגיש ולפגוש אותו כפי שמרגישים אותו התושבים שמתגוררים בו, ולא כמו תיירים", היא מסבירה. "בגדול, המעבר שלנו בין יעד אחד לשני התנהל לפי מצב הרוח, מזג האוויר או הוויזה שהייתה בידינו. יש לא מעט מקרים בהם אני רוצה להישאר ביעד מסוים עוד קצת, והילדים כבר מוכנים לזוז הלאה".
הללי ורני (תמונה שצולמה בתקופה האחרונה)הללי ורני (תמונה שצולמה בתקופה האחרונה)
הללי ורני (תמונה שצולמה בתקופה האחרונה)
(צילום: אוסף פרטי)
נקודת המפנה הגיעה לאחר שנה, כאשר האב החליט לחזור ארצה יחד עם הכלב המשפחתי שעד אז היה שותף מלא למסע.
צפו ביומן המצולם של רני, בתה של הללי
(צילום: הללי סמדר)

איך הייתה התחושה להישאר לבד עם שלושה ילדים באמצע מסע בעולם? "זה הדבר הכי נפלא בעולם. נכון שלא ציפית לתשובה הזאת? תראי, ברור שזה מאתגר ומעלה הרבה חששות ודאגות. היו לילות שבהם קשה היה לי לנשום מרוב גודל האחריות, והיו ימים שכוחותיי אפסו וסבלנותי פקעה וכלו כל הקיצים כולם. אבל על כל זה מפצים רגעים של זהב, שעבורי אין שום דבר יותר מרגש מהם".
רנירני
רני
(צילום: אוסף פרטי)
תארי לנו את אותם רגעים "לראות אותם רוכבים על סוסים בין נופיה הפראיים של מונגוליה, מלטפים את איילי הצפון ההדורים, משחקים עם הילדים המקומיים, מתלהבים מהנוף, מנשנשים אוכמניות מהשיחים. ליהנות מהאופן שבו הם עוזרים עם הרכבת האוהל והבישולים וטועמים מאכלים מוזרים, ולצפות בהם נוחתים בלב הכאוס של דלהי ומסתדרים בלי למצמץ אפילו.
"בחורף שעבר יצאנו למסע יבשתי מפוקרה בנפאל ועד בנגקוק בתאילנד. 5,000 ק"מ, הכל בתחבורה ציבורית. חצינו מנפאל להודו, משם דרך '7 האחיות' למיינמאר ואחרי חודש לתאילנד. כשהעליתי את הרעיון הזה בפניהם, הם היו לגמרי בעניין. ממש לא הלחיץ אותם לעבור לילות באוטובוסים הודיים מקומיים, ברכבות, בריקשות. לא הלחיצה אותם היציאה אל ה'לא נודע'. לא ריגש אותם שצריך לארוז רק את המינימום הדרוש (ויש לי שתי מתבגרות, כן?)".
מקפלים את האוהל. רני ויותםמקפלים את האוהל. רני ויותם
רני ויותם. מקפלים את האוהל
(צילום: אוסף פרטי)
גלי ברכבת לילה מגבול סין-מונגוליה לבירת מונגוליה גלי ברכבת לילה מגבול סין-מונגוליה לבירת מונגוליה
גלי ברכבת לילה מגבול סין-מונגוליה לבירת מונגוליה
(צילום: אוסף פרטי)
נשמע נפלא מצד אחד, ומהצד השני כמו חוויה שלא מתאימה לרוב האנשים. "זו באמת חוויה נפלאה, ואחרי תשע שנים אני עדיין מתרגשת מהרגעים האלה. והרגעים הקשים... הם חלק מגידול ילדים - הריבים, הוויכוחים, הדאגה לאוכל, לבריאות ולשפע. הנכונות להיות עבורם גם כשאת באפיסת כוחות. להיות אמא זו עבודה קשה, ולהיות אמא אחת לבד זה מאוד קשה. אבל זה לא משנה אם את חיה כמוני או חיה כמוך. האתגרים של ההורות קיימים תמיד. בכל מקום ובכל קונסטלציה.
"אני חושבת שבשורה התחתונה, לטייל לבד עם שלושה ילדים קטנים שומר אותך עירנית וקשובה, ומלמד אותך להישאר רגועה גם כשהכל מוצף ומוטרף. ואגב, יש מצב שקשה יותר לטייל עם שלושה מתבגרים, למרות שאיכשהו נתפס אצלנו שילדים קטנים מהווים אתגר גדול יותר".
גלי והיםגלי והים
גלי והים. "לטייל עם שלושה מתבגרים קשה יותר מאשר עם שלושה קטנים"
(צילום: אוסף פרטי)

מונגוליה, אהובתי

שנה לאחר הפרידה מהאב, וכשלוש שנים מהיום בו עזבו הכול ויצאו למסע, הגיעו סמדר וילדיה למונגוליה. "ארצם של המונגולים" - כפי שיש המכנים אותה - נמצאת במזרח אסיה וגובלת ברוסיה בצפון וברפובליקה העממית של סין - בדרום, התגלתה כמקום פראי ומסקרן.
"מצד אחד - מונגוליה היא מקום פראי, בתולי, סוג של 'פאקינג נו-וור', עם היסטוריה ותרבות עתיקה שעדיין לא התגלתה לעולם. הייתה בי סקרנות ומשיכה אדירה לחוות אותה, ולאפשר לילדים לחוות אותה לפני שכל הבתוליות והייחודיות הזו תיעלם", היא מספרת. "ומהצד השני - הייתה בי גם סקרנות לפגוש נוודים אמיתיים, אנשים שהטבע שלהם הוא בתנועה. התרבות המונגולית, למעשה, אימצה לחיקה את חיי הנדודים".
הללי ואייל הצפוןהללי ואייל הצפון
הללי ואייל הצפון
(צילום: אוסף פרטי)
גלי ואייל הצפוןגלי ואייל הצפון
גלי ואייל הצפון
(צילום: אוסף פרטי)
אותה תרבות מונגולית ייחודית, אפשרה לה להרגיש סוף-סוף בנוח. במדינה המסתורית היא לא התבקשה לתת הסברים על בחירותיה, בפרט על זו שקשורה לוויתור על כתובת קבועה לטובת חיי נדודים.
"ביולי 2013 חצינו את הגבול היבשתי בין סין למונגוליה בג'יפ מצ'וקמק. הייתי צריכה להחזיק את הדלת שלו כל הנסיעה כדי שלא תיפול באמצע...חוויה משעשעת למדי", היא משחזרת. "מעיר הגבול לקחנו רכבת לילה עד לאולאן באטאר, עיר הבירה. נחתנו שם בשש בבוקר עם כל הכבודה, עייפים אחרי מסע של כמה לילות בדרכים - בלי מלון ובלי לדעת לאן אנחנו הולכים משם. אלה היו הימים המרכזיים של הפסטיבל השנתי הגדול שלהם, וכשניסיתי להזמין חדרים מראש (מסין, משימה לא פשוטה בפני עצמה) - הכל היה תפוס.
"לפתע, משום מקום, הגיחה מולנו אישה ושאלה אם אנחנו מחפשים גסטהאוס. אנחנו אמנם רגילים לזה מהודו וממקומות אחרים, אבל האמת היא שלא ציפיתי לזה שם. מיד עניתי לה ש'כן', היא אספה אותנו והביאה אותנו לגסטהאוס שלה, שעד היום נחשב לאחד ממקומות הלינה האהובים ביותר על הילדים".
גליגלי
גלי. "גם אחרי 9 שנים - מרגש אותי לראות אותם מטיילים"
(צילום: אוסף פרטי)
גלי במרחבי מונגוליהגלי במרחבי מונגוליה
גלי במרחבי מונגוליה
(צילום: אוסף פרטי)
למסע הנדודים בן ה-40 יום במונגוליה, הם יצאו כעבור מספר ימים בהם שהו בבירת המדינה. "יצאנו מאולאן באטאר, הגענו עד הגבול המערבי, ומשם, לאורך הגבול הצפוני עד לצפון מונגוליה ולגבול סיביר. נסענו בוואן יחד עם נהג מקומי וחבר נוסף. הילדים היו אז בני 7, 11 ו-14.
"כל המסע היה מבוסס על לינה באוהל סיירים, בישולי שדה, והתמודדות עם תנאי השטח ומזג האוויר הלא פשוט ששרר שם. במהלך המסע פגשנו לא רק נופים ובעלי חיים פראיים, אלא גם אנשים מיוחדים, תרבות, טעמים, ומנהגים שונים לחלוטין ממה שהכרנו עד אז. זה מדהים אבל אפילו כבישים אין לפעמים, והאוטו פשוט חצה שדות ומרחבים בלי שום תואי דרך שנראו לעין. כך גם לגבי יישובים או אפילו אנשים נוספים. לפעמים עברו ימים שלמים עד שפגשנו נפש חיה. בניתוק מוחלט בלי קליטה או אינטרנט".
הללי והסוסהללי והסוס
הללי והסוס
(צילום: אוסף פרטי)
רני ואישה מקומית שחולבת יאק רני ואישה מקומית שחולבת יאק
רני ואישה מקומית שחולבת יאק
(צילום: אוסף פרטי)
רנירני
רני
(צילום: אוסף פרטי)
איך התחושה לטייל ימים שלמים במקום זר, מבלי לפגוש אנשים מקומיים במשך כמה ימים? "זאת חוויה מאוד עוצמתית, כי כאילו כל העולם מונח לרגלייך. הרים וגבעות, נהרות, נחלים, יערות, אגמים. סוסי פרא, עדרי יאקים, כבשים ועזים. הכל פשוט וטהור ונגיש, ואת משתלבת כל כולך בתוך זה. והאנשים - כשכבר כן היינו פוגשים בני אדם באמצע הדרך, כיוון שכולם אנשי נדודים, הם גם מכניסי אורחים חמים ורחבי לב. הם רגילים לעוברי אורח, והיינו מבלים ערבי שחיתות יחד עם המשפחות שפגשנו בדרך; של שירה, ריקודים, צחוק, ואוכל ושתייה".
מה למדתם מהתושבים המקומיים? "הם היו מאוד פתוחים, ואהבו להראות ולתת לנו להתנסות. למשל, לקחו אותנו לראות איך חולבים את היאק, ונתנו לנו לטעום את החלב, ואפילו טעמנו חלב סוסים. הם הראו לנו איך מכינים וודקה מחלב סוסים ומטעמים אחרים, איך מתבצעת ההתגוששות המונגולית, רכיבה על סוסים, קניות בשוק השחור, ופעם אחת אפילו התארחנו בבית ספר מונגולי.
"למדנו גם שהמונגולים מריחים זה את הלחיים של זה כשהם נפגשים, הבנות עדיין עושות את זה מדי פעם איתי. למדנו את ברכת השלום, איך לומר תודה ולהתראות (רני עדיין עונה לטלפון לפעמים בברכת השלום המונגולית). זאת הייתה חוויה חמה ומלאת אהבה במובנים רבים".
רני טועמת חלב סוסים טרירני טועמת חלב סוסים טרי
רני טועמת חלב סוסים טרי
(צילום: אוסף פרטי)
גלי וחברה שמשפחתה אירחה אותנו באוהל שלהםגלי וחברה שמשפחתה אירחה אותנו באוהל שלהם
גלי וחברה מונגולית שמשפחתה אירחה אותנו באוהל שלהם
(צילום: אוסף פרטי)
גלי וחברה מונגוליתגלי וחברה מונגולית
גלי וחברה מונגולית
(צילום: אוסף פרטי)
איך הסתדרתם במונגוליה מבחינת האוכל, הלינה ושאר הצרכים הבסיסיים שבני האדם זקוקים להם על מנת לשרוד? "תראי, מדובר במרחבי פרא שאין בהם כלום, לפעמים במשך ימים שלמים. אז לקחנו אוהל, שקי שינה חמים במיוחד, מזרנים וכלי בישול. את האוכל קנינו כל כמה ימים כשעברנו בכפר או עיירה בדרך. בישלנו על האש, רחצנו כלים במי נהרות או באגמים, והתרחצנו בנהר או באגם. בלילה עושים הכל לאור האש והפנסים. הייתה חלוקת תפקידים יומית.
"אחד מהדברים הכי חשובים שקנינו היה מטען לטלפון שמתחבר למצית של האוטו. כך הצלחנו להטעין את המצלמה ואת נגני המוזיקה של הילדים ושלי, מה שהציל אותנו לפעמים ואפשר לנו קצת שקט עם המחשבות שלנו".
גלי נושאת עצים לבישול ולחימום האוהלגלי נושאת עצים לבישול ולחימום האוהל
גלי נושאת עצים לבישול ולחימום האוהל
(צילום: אוסף פרטי)
בישולים בתוך האוהלבישולים בתוך האוהל
בישולים בתוך האוהל
(צילום: אוסף פרטי)
האוהל שהקמנו באחת מהעצירות בדרךהאוהל שהקמנו באחת מהעצירות בדרך
האוהל שהקימו בני המשפחה באחת מהעצירות בדרך
(צילום: אוסף פרטי)
אחד מהאתגרים הגדולים ביותר בהם נתקלו לאורך המסע, הופיע דווקא בדמות מזג האוויר המשתנה. "לפעמים היה חם נורא, לפעמים היה קר נורא. עברנו סערות וסופות חול וברקים, שלגים, והכל באוהל", היא משחזרת. "אבל בגדול, אני חייבת לומר שאולי הימים הראשונים היו קשים, אבל אחרי שמתרגלים, גם אם זו השגרה ההזויה הזאת, דברים פחות או יותר מתייצבים ונהיים קלים. האמת, זה שיעור מאוד חשוב והוא תופס כמעט לכל מצב".

"היה לי ברור שהחוויות שאנחנו חווים - ראויות לתיעוד"

סמדר, שכאמור לאחר הפרידה מהאב וחזרתו ארצה, המשיכה במסע חייה יחד עם שלושת הילדים, שחזרה את המאורעות שחוו לאורך הדרך בספרים שכתבה לאורך השנים. בסיפורים, היא שילבה בין מקרים שהתרחשו במציאות לאירועים פרי דמיונה.
יומן אישי זה משהו אחד, אבל פרסום ספר זה דבר מורכב הרבה יותר - מה בעצם גרם לך להחליט לכתוב ספרי מסע? "איך שיצאנו למסע, הבנתי שמדובר כאן בחוויה יוצאת דופן. תיעדתי הכל ביומן דרכים, והקפדתי לכתוב כמעט כל יום כדי לא לשכוח כלום. וזה לא קל, אחרי יום ארוך בדרכים, לאור פנס, בתוך אוהל...תיעדתי גם את רני בסרטוני וידאו כל כמה ימים, מספרת על החוויות שהיא עוברת. היה לי ברור שאפרסם על זה משה יום אחד.
"המחשבה ליצור סיפור מתוך כל זה, עלתה כבר לפני כמה שנים. כשהחלטתי לשנות קצת את דרך העבודה שלי ולנסות לשלב כתיבה עלילתית, שממנה יכולים ליהנות גם אנשים שלא בהכרח מתכננים נסיעה לחו"ל, אלא פשוט אוהבים סיפור עלילתי מעניין. רציתי להביא קצת הרפתקאות מעולמות אחרים".
רני וגלירני וגלי
רני וגלי
(צילום: אוסף פרטי)
"..אש בוערת בתנור שניצב במרכז האוהל הלבן והעגול, מפיצה אור וחום נעימים, וחמש מיטות מפנקות מונחות במעגל, צמוד ליריעות הבד הלבנות. זה נדמה כמו חלום מתוק במיוחד שהלך הכי רחוק שאפשר, מיטה אמיתית!
"היא נזכרת בהוראות שנתנה לה בעלת הגסטהאוס רגע לפני שיצאו מאולאן באטאר. אסור לגעת בראשים של הילדים. אסור להפנות רגליים למקדש. יש לישון עם רגליים מופנות ליציאה. אסור לדרוך על מפתן הדלת. יש לקבל דברים תמיד רק ביד ימין.
"הילדים מתרגשים לישון באוהל מונגולי אמיתי, ואלי מאושרת. היא ישנה עם מיה באותה מיטה כדי לוודא שהיא בסדר. את היום למחרת הם לוקחים למנוחה, ונשארים עם המשפחה שמארחת אותם. מיה מתחברת עם הילדים הקטנים ומשחקת איתם.
"לקראת צהריים הם הולכים מרחק-מה, ויורדים בצוק כדי לצפות במפל הגדול ביותר במונגוליה. כולם משתכשכים בבריכות שלצידו. המים קרירים והשמש חמה. שירה ומאנו הולכים לדוג.
"בערב מוץ' לוקח אותם לראות איך חולבים את היאק. הם עומדים קרוב לחיה העצומה, לידם יושבת אישה מונגולית מבוגרת ועבת בשר, כולה חיוכים, וידיה מונחות על פטמות החיה האדירה הזאת. לאלי מתחשק ללטף את החיה, לחוש בין אצבעותיה את הפרווה העבותה, הסבוכה והמרהיבה הזאת, אבל היא לא מעזה.
"מוץ' ממשיך איתם לבית חברים, שם מכבדים אותם בחלב סוסים טרי וחמים. טעם החלב לא דומה כלל למה שהם מכירים מהפרה. שירה לוגמת מקערת החלב החם, ואלי ממהרת לצלם אותה. בתוך הגר מונחות חביות ענק מלאות בחלב סוסים, ואנשים דופקים בתוכן עם מוט עץ כבד. מסתבר שככה הופכים את החלב לוודקה. וודקה מחלב סוסים - אלוהים, כמה מוטרף זה נשמע.
"הם נותנים לאלי לטעום, והיא נשבית. יש לזה טעם של בית ושל אלכוהול מתקתק ועדין, וזה חזק. הבנות מתנסות בהליך, ומוץ' מסביר להן שכדי להכין את הוודקה צריך לדפוק ככה עשרת אלפים פעמים בכל יום.
"הם יושבים עם המשפחה המארחת עוד כמה שעות, אלי, צמחונית מגיל 12, מתפנקת בוודקה, והילדים ומאנו מקבלים טעימות מכל מיני סוגים של בשר. אלי צוחקת מכל הלב כשהיא רואה איך הילדים מגישים את הבשר לפיהם, בהיסוס ובחשש גדול. לפעמים צריך אומץ כדי לטעום עולמות אחרים.
"למחרת הם נפרדים מהמשפחה. לפני שהם יוצאים לדרך ניגש אליה אב המשפחה ומניח בידה משחק עשוי מעצם של סוס, חוטים ושיני סוס. זה משחק חשיבה, שבו צריך להעביר את השן מצד אחד של העצם לצידה השני. הוא מראה לה מספר פעמים איך עושים את זה, אבל אלי כל כך נרגשת מהמחווה, מהמשחק המקסים הזה שהוא הכין לילדיו וכעת מונח אצלה ביד, שהיא לא מצליחה בכלל לעקוב אחריו.
"היא תשמור ותנצור את המשחק הזה עוד זמן רב, איתה במזוודה. ושנים מאוחר יותר, כשתפנה את בית אימה המתה, כולה שבורה וכואבת, היא תמצא אותו מונח על אחד ממדפי הספרים בחדר ילדותה. היא תפקיד אותו בארגז קטן שאותו תקדיש לחפציה האישיים ביותר, ארגז שיישמר בבוידעם של דוד שלה בירושלים, רגע לפני שהיא חוזרת למרחבים..".
לדבריה, הסיפור הוא לא רק סיפור מסע, אלא גם כזה שמעלה שאלות משמעותיות שכל אחד יכול להזדהות איתן. יותר מכך, היא אף מדגישה כי הוא לא בהכרח סיפור המסע האישי שלה, אלא הרפתקה רחבה הרבה יותר.
"לכן הוא, למעשה, שילוב בין המציאות לבין הדמיון. הוא מתחיל בחוויה מטלטלת שעוברת הגיבורה בהודו. וממשיך משם, עד להחלטה לצאת למסע הרפתקני במונגוליה, לבד עם שלושת ילדיה, וכמובן תיאור המסע עצמו".
גליגלי
גלי
(צילום: אוסף פרטי)
"הודו, קיץ 2012
"זעקתה פילחה את הרעש הלבן של רחש המים המהדהד מהנהר שלמטה. הקול שבקע ממנה היה זר לה. מין אנחה נואשת, מפוחדת. חצי נוקשה חצי שבורה. בדמיונות שלה, המשותפים כנראה לכל אדם ממין נקבה בעולם הזה, הקול בסיטואציה כזאת בוגד ומסרב לבקוע. צרחות במיוט. והנה, זה קורה לה. והנה בקעה צעקה.
"ואשישט, כפר קטן ושקט מוקף באמא הימלאיה. חושך מוחלט, באמצע הדרך למעלה, בקבוקי המים שאחזה רגע לפני בידיה מתפזרים ממנה הלאה ומתגלגלים למטה במדרגות, והוא, זר מוחלט מתוך האפלה, מושך אותה בשיערה, קורע בשמלתה, לופת את גופה כאילו הייתה סמרטוט. גבר הודי לא ממש חסון. ריח זיעתו החמוצה והבל האלכוהול והסיגריות מקיפים אותו כמודיעים על קיומו.
"היא זוכרת את עצמה נושמת בבהילות. נשימות שטוחות... כמו אזל האוויר מהעולם כולו באותה שנייה. גופו נצמד לשלה, חובט בה בכוח, שורט, בועט. דוחף אצבעותיו אליה פנימה, מסיר ממנה באחת את התחתונים. וזעקה חצי שבורה...".

" בהתחלה, אמא שלי חשבה שהשתגעתי"

"היו הרבה סיבות, נכונות וטובות עבורי, לעשות את השינוי הזה בסגנון החיים, ואני מברכת עליו ולא מתחרטת. למעשה, מהרגע שיצאנו לא הייתה שום חרטה בלבי", היא אומרת ומוסיפה: "אנחנו מקפידים לבוא לבקר בארץ כמעט כל שנה, שומרים על קשר עם החברים והמשפחה ומתעדכנים בחדשות. חלק מהלב שלי נמצא עדיין בישראל, הוא מעולם לא עזב, אבל כרגע מאוד נכון לי לחיות כמו שאני חיה. האם יום אחד נחזור? קשה לי לומר, אני לא נביאה. מה שיהיה- יהיה".
רני וגלי טובלות באגםרני וגלי טובלות באגם
רני וגלי טובלות באגם
(צילום: אוסף פרטי)
איך הסביבה הקרובה הגיבה להחלטה לצאת למסע אל הלא נודע ולפרק זמן בלתי מוגבל? "אמא שלי חשבה בהתחלה שאני משוגעת. אבל אחרי כמה חודשים, כשראתה כמה זה טוב לי, היא שינתה את דעתה ולמעשה עד יומה האחרון הייתה מהתומכות הגדולות ביותר שלי. החברים והסביבה הקרובה דווקא הפתיעו אותי בתגובתם - רובם ממש עודדו אותי ובירכו על ההחלטה. בעיקר ריגשה אותי תגובת החברות של אמא שלי - כולן אמהות ונשים מבוגרות, שאמרו לי - 'סעי, הגשימי ושאי ברכה'".
עמדת הבישול ורניעמדת הבישול ורני
עמדת הבישול ורני
(צילום: אוסף פרטי)
ומה בנוגע לניתוק הילדים מהמסגרות החינוכיות? "מעולם לא הייתי חסידה של מסגרות, אפילו כשאני הייתי בהן...מגיל 18 אמרתי שלא זו הדרך ללמוד, כך שזו לא היתה הפתעה לאף אחד. אני חושבת ש'מסגרת' זו לא מילה נרדפת להשכלה, ואם כבר מסגרת - אז לכל ילד מתאימה המסגרת האישית שלו.
יותםיותם
יותם. הילדים עצמאיים ודוברים 4 שפות שונות
(צילום: אוסף פרטי)
"תחשבי כמה פרחים היו פורחים כאן, אם כל ילד היה לומד בהתאם ליכולותיו ולסקרנותו הטבעית, הרי היום יש כל כך הרבה אפשרויות טבסופו של דבר רכישת השכלה היא דבר מופלא ונהדר, ורחב מאוד".
הילדים של הללי דוברים ארבע שפות, קוראים וכותבים בעברית ובאנגלית. לאורך השנים, כך היא מספרת, הם הצליחו לשמור על הרמה הלימודית התואמת לגילם באמצעות תכניות לימודים בינלאומיות.
רני מצחצחת שיניים בנהררני מצחצחת שיניים בנהר
רני מצחצחת שיניים בנהר
(צילום: אוסף פרטי)
"ברור שישנם דברים שילדים אחרים יודעים והם לא, אבל הם גם יודעים המון דברים שילדים אחרים בגילם לא יודעים. מה שכן, סידרתי להם קורות חיים כך שאף אחד לא יוכל להתעלם מהם", היא אומרת בחצי חיוך.
מה לקחת איתך מהמסע הזה, ובעיקר מ-40 היום במונגוליה? "ממונגוליה לקחתי המון תעצומות נפש. למדתי שאני מסוגלת להרבה יותר ממה שחשבתי. למדתי שבחיים אין דרך חזרה, ושגם אם תחזרי עכשיו לאותו מקום ממנו יצאת - שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. שאפשר להסתדר נהדר עם מעט מאוד, ולא באמת צריך כל כך הרבה דברים... יש לי פוסט שקראתי לו 'ג'ינס אחד בשנה', שמתחיל עם סיפור על ג'ינס שקניתי ממש לפני שיצאנו למסע שלנו.
"למדתי שלצאת מהבסיס הבטוח, למרות שלפעמים זה מפחיד, יכול להיות הדבר הכי טוב שתעשי. מונגוליה לימדה אותי מי אני. בצורה הכי כואבת והכי חריפה שיכולה להיות. ולפעמים, לגלות מי את, זה כואב. יצאתי ממנה אחרת, וכל מה שהגיע אחריה הושפע מזה".
ערב מונגולי טיפוסיערב מונגולי טיפוסי
ערב מונגולי טיפוסי
(צילום: אוסף פרטי)
בימים אלה נמצאות הללי ושתי בנותיה בפוקרה שבנפאל, רני כבר בת 17 וגלי ממש עוד רגע תחגוג 14. יותם, בנה הבכור, עומד כבר ברשות עצמו, ומדי פעם הן נפגשות איתו לשהייה משותפת או לטיול משפחתי במדינה כזו או אחרת.
לשאלה האם תמשיך לטייל או שמצאה את הנחלה הקבועה שלה, היא משיבה באופן חד משמעי: "ברור שאמשיך עם הטיולים וההרפתקאות. מעניין שאת שואלת אם מצאתי את מקומי, כי מבחינתי, לגמרי מצאתי את מקומי, גם אם הוא 'בתנועה'".
רני באגם חובסגולרני באגם חובסגול
רני באגם חובסגול
(צילום: אוסף פרטי)
מתנצלת על השאלה, אבל מאיפה לך הכסף לכל הטיולים הללו? "אני כותבת למגזינים ולאתרים בארץ ובחו"ל, וגם מנהלת אתרים משלי בעברית ובאנגלית. אז אמנם לא מדובר כאן במיליונים, אבל יחד עם ניהול אורח החיים שלנו בהתאם לתקציב האפשריות - וחשבי גם שאנחנו למעשה חיים כמעט בלי רכוש - אנחנו מצליחים לרוב לחיות לא רע. כמובן, שגם האבא של הילדים תומך ועוזר".
כריכת הספרכריכת הספר
"מלפפונים חמוצים במונגוליה". עורכת ספרותית: רונית גורן, עורך לשוני: אריאל גוטליב; מעצבת ומאיירת הכריכה: ג'וזי ביטאר
(צילום: אוסף פרטי)
פתחנו לכם את התיאבון לסיפורים נוספים מתוך ספר המסע "מלפפונים חמוצים במונגוליה" של הללי? מוזמנים להקליק כאן . סיפורי מסעות נוספים של הללי תוכלו לקרוא באתר שלה או בדף הפייסבוק.