"יפן זו ארץ כל הפיקציות. מדינה שהיא כולה גימיק. כל מה שמצטלם טוב לאינסטגרם - נמצא שם. אתם מעוניינים באוכל בינוני עד דוחה (אבל מצטלם מעולה) - סעו ליפן. מעוניינים בחדרי מלון שלא משאירים מקום לפתוח את המזוודה - סעו ליפן. מעוניינים במיליון אנשים בכל מקום תמיד מאה אחוז מהזמן? יפן זו המדינה בשבילכם! והכי גרוע, אם בא לכם תרבות נטולת גמישות, מרובעת כמו האייפד שהזמנו ממנו בכל המסעדות הגרועות שאכלנו בהן, אם אתם רוצים לפגוש פרצוף המום ותגובה מופתעת ומוגזמת בכל פעם שתבקשו איזה רוטב שלדעתם לא מתאים למנה שהזמנתם, בטח הבנתם - סעו ליפן".
אכזבה ביפן
שלי טל שוסיוב (34) חזרה מירח דבש ביפן ופרסמה פוסט קטילה בפייסבוק שעורר הדים בקבוצת המלצות לטיולים בארץ השמש העולה. האם באמת מדובר ביעד מאכזב? לשלי אין ספק שכן, אך מטיילים רבים אחרים שהגיבו לפוסט חושבים אחרת.
"כתבתי בכנות, בלי כוונה לפגוע באף אחד", סיפרה בשיחה עם ynet, "אבל אנשים התייחסו לזה כאילו פגעתי להם בכותל. יפן פשוט לא בשבילי – וזו האמת שלי".
מה גרם לשלי לטוס ליפן מלכתחילה? "רציתי משהו מיוחד, משהו שונה, לא עוד חופשת בטן-גב", סיפרה. "יפן נראתה לי יעד מושלם – רחוק, אקזוטי, תרבות אחרת. כולם סביבי רק היללו אותה. זה נשמע כמו חלום: מדינה נקיה, מנומסת, טכנולוגית, רגועה. אז לקחנו שלוש טיסות וקונקשנים – יממה שלמה של נסיעות – כדי להגיע לשם ובאמת חשבתי שאני מגשימה חלום".
אבל החלום התנפץ כבר בימים הראשונים. "בפועל זה היה פשוט מזעזע", שחזרה בשיחה עם ynet. "ניסיתי ליהנות בשביל בעלי, אבל זה לא הצליח. הכל נראה טוב בתמונות, אבל כשאתה שם – זה קר, מנוכר ובלי נשמה".
בפוסט שפרסמה כתבה שלי: "כל ההייפ שיש בשנים האחרונות על מאכלים יפניים, גימיקים כאלה ואחרים שמצטלמים טוב, אך בפועל, הדבר היחיד שתיהנו ממנו זה אולי הסטורי הנחמד ובטוח תיהנו מהתורים הבלתי נגמרים שמקשטים כל כניסה למקום שנראה כאילו תמצאו משהו באמת טוב (כבר הבנתם שלא)".
בשיחה עם ynet הוסיפה והסבירה: "אני ובעלי חובבי אוכל, טיילתי בהודו, באירופה, אני מבינה קולינריה. אבל ביפן – 98 אחוז מהאוכל שטעמתי היה בינוני ומטה. הלכנו למסעדה מפורסמת שכולם ממליצים עליה. חיכינו שעה בתור, היפני עשה מופע מדהים על הפלנצ'ה – זה נראה מיליון דולר, אבל הטעם? כלום. אם לא טובלים את זה בסויה או במיונז, אין טעם. הצילום של התהליך נראה סקסי, אבל זה רק צילום. בפועל – זה ריק".
ואז הגיעה האכזבה הקולינרית הגדולה ביותר: הסושי המקורי. "כולם אומרים שיפן היא 'מדינת הסושי', אבל זה בכלל לא הסושי שאנחנו מכירים. אין רולים צבעוניים, אין טונה אדומה יפה - אלא רק גוש אורז עם חתיכת דג מעל, בלי תיבול, בלי כלום. המסעדות היפניות בארץ עושות שירות טוב יותר למטבח שלהם מאשר מה שראיתי שם. הכל יבש וקר. אני מצטערת – הסושי שלהם פשוט לא טעים".
לדבריה, התרבות היפנית נוקשה בצורה שקשה לישראלים להבין. "אנשים כתבו לי בתגובות – איך את מעיזה לבקש רוטב? זה מעליב את השף. אז מה? אני משלמת על ארוחה ואני לא יכולה להגיד שחסר לי טעם? כל דבר שאתה מבקש מעבר לסטנדרט גורם להם אי נוחות. אתה מרגיש שאתה עושה משהו לא בסדר רק כי אתה עצמך".
"ביקשתי להיכנס לחדר לפני שלוש בצהריים – התשובה היא לא. ביקשתי מזלג – מבט של פליאה. יפן היא לא מקום שמכיל שונות, הכל מרובע והכל לפי הספר. היפנים מאוד שומרים על מסגרת, וזה בא לידי ביטוי באוכל בשירות ובהתנהגות. זו לא גמישות, זה קיפאון"
הביקורת לא הסתיימה רק באוכל. "ביקשתי להיכנס לחדר לפני שלוש בצהריים – התשובה היא לא. ביקשתי מזלג – מבט של פליאה. יפן היא לא מקום שמכיל שונות, הכל מרובע והכל לפי הספר. היפנים מאוד שומרים על מסגרת, וזה בא לידי ביטוי באוכל בשירות ובהתנהגות. זו לא גמישות, זה קיפאון".
גם החדרים הקטנים המפורסמים של יפן אכזבו את שלי. "אתה משלם מאה דולר ללילה ואין לך איפה לפתוח את המזוודה", סיפרה. "בעלי מטר תשעים ואחת ואני מטר שבעים ואחת, ובאחד המלונות פשוט לא הצלחנו לישון במיטה. היא הייתה קטנה מדי לשנינו. זה אומר משהו על התרבות – הכול מדוד, מוקפד, חסר מרחב. אסור לפזר, אסור לזרום, אסור לבקש יותר.
"כולם הזהירו אותי לא לשפוט מהר ואמרו לי שהיפנים הכי נחמדים בעולם. אז לא, הם קרים מנוכרים ולא מסתכלים בעיניים. בתחבורה הציבורית אתה מרגיש שקוף, אין מגע אין חיוך אין קשר עין. באחת הנסיעות ראיתי מישהי שהתיק שלה פתוח, ניסיתי להגיד לה – והיא בכלל לא קלטה שאני מדברת אליה. הרגשתי שאני מדברת לקיר. כולם עם מסכות כובעים וטלפונים. אין אינטראקציה אנושית. אתה הולך ברחוב ומרגיש לבד בתוך מיליוני אנשים. אפילו האור הבוהק של המסכים לא מצליח להאיר את הקור הזה. זה פשוט עצוב".
במהלך השיחה קשה לעצור את שטף הביקורת. "ביפן אין פחים. פשוט אין", נזכרת שלי. "שתית קפה? אכלת משהו? תסתובב עם זה ארבע שעות בתיק. ניסיתי לזרוק פיסת נייר בחנות קטנה והמוכרת נבהלה ממני. הכול נקי, אבל זה מגיע לרמה מתנשאת. אתה מרגיש כאילו שאתה לא מספיק טהור בשביל לזרוק זבל.
"יש מיליון אנשים בכל מקום. תורים בלי סוף – בכל אתר, בכל מסעדה, בכל רכבת. הכל נראה יפה, אבל אחרי כמה ימים הכל חוזר על עצמו: עוד מקדש עוד גן ועוד תשלום בכניסה. הכל נראה אותו דבר"
"יש מיליון אנשים בכל מקום. תורים בלי סוף – בכל אתר, בכל מסעדה, בכל רכבת. הכל נראה יפה, אבל אחרי כמה ימים הכל חוזר על עצמו: עוד מקדש עוד גן ועוד תשלום בכניסה. הכל נראה אותו דבר. גם הקניות – אכזבה. כל ארבעה מטרים יש חנות של יוניקלו. אין באמת שופינג, אין גיוון, אין הפתעה".
אוהדי יפן, כצפוי, לא אהבו את הפוסט שפרסמה. "זה נהיה ויראלי, ותוך כמה דקות כבר קיבלתי מאות תגובות. אנשים שלחו לי בפרטי הודעות של הזדהות: 'תודה שאמרת את זה בקול רם'. מצד שני, אחרים פשוט התחרפנו. כתבו לי שאני חצופה ושאני לא מבינה תרבות. כאילו פגעתי להם בקודש הקודשים. הטלפון קרס מהודעות, אנשים ממש נעלבו בשם יפן. לא ראיתי ישראלים שמגינים ככה על ישראל כשמדברים נגדה, אבל על יפן – כולם קמים כאילו זו אמונתם הדתית.
"אני חושבת שאנשים פשוט לא רוצים להודות שהם לא נהנו. מי שטס לשם והשקיע עשרות אלפי שקלים לא יגיד שזה היה גרוע, אז הם מגנים על החוויה שלהם. אבל אני פשוט בחרתי להגיד את האמת שלי – לא נהניתי".
אבל לא הכל היה אבוד בירח הדבש. "כשעברנו לתאילנד אחרי יפן, פשוט צרחתי משמחה. זה היה כמו לצאת ממדבר קפוא לארץ זבת חלב ודבש. הרגשתי שאני חוזרת לעולם שיש בו נשמה, טעם, צבע וחיוך".
