ליותם יזרעאל, בן 28 מירושלים, עלתה לפני ארבע שנים מחשבה שמהר מאוד הפכה למטרה: לטפס את אל קפיטן – אחד הצוקים המפורסמים והמאתגרים ביותר בעולם לטיפוס, שרק כ-50% מהמטפסים שמנסים לכבוש את פסגתו אכן מצליחים. לאחרונה, ב-2025, בתום אימונים קדחתניים, הוא הגשים את החלום – יחד עם חברו שגיב נהון (23).
אל קפיטן, שנמצא בפארק הלאומי יוסמיטי שבקליפורניה, הוא מונולית גרניט עצום המתנשא לגובה של כ-914 מטר מעל קרקעית העמק. הצוק המרשים הזה נחשב לאחד מיעדי הטיפוס הגדולים והקשים בעולם, ומושך אליו מטפסים מכל קצוות תבל. בזכות קירותיו האנכיים והחלקים, הוא הפך לסמל של טיפוס Big Wall – טיפוס על קירות עצומים הדורש ימים שלמים של מאמץ פיזי ומנטלי. האתר מציע מגוון מסלולים בדרגות קושי שונות, והפך למוקד עלייה לרגל עבור מטפסים מנוסים.
"הרעיון לטפס עם יותם ביוסמיטי התחיל בכלל כשהייתי בנפאל, כשיותם כתב לי הודעה והציע להיפגש איתו בארצות הברית ולטפס יחד. ידעתי שזו הצעה שאני לא יכול לסרב לה", מספר נהון. "מהר מאוד השבתי שאני בעניין. לשנינו היה ברור שאי אפשר להגיע לטיול טיפוס בלי לעבור ביוסמיטי – כנראה אתר הטיפוס המפורסם ביותר בעולם, שהשפיע רבות על התחום כמו שאנחנו מכירים אותו כיום. ואם כבר נהיה ביוסמיטי – זו הזדמנות חד־פעמית להגשים חלום של שנינו: לטפס על אל קפיטן".
"אתה סומך על משהו שאתה תוקע בסלע – וזה החיים שלך"
אל קפיטן, הצוק הגרניטי האייקוני ביוסמיטי, מושך אליו מאות מטפסים מדי שנה. לפי הערכות, בין 600 ל-800 מטפסים מנסים לטפס על הצוק בכל שנה, עם שיעור הצלחה של כ-50%. המסלול הפופולרי ביותר - The Nose, מושך אליו מטפסים רבים, ובימים מסוימים ניתן למצוא עד שמונה קבוצות המטפסות עליו בו זמנית. הטיפוס על אל קפיטן דורש הכנה פיזית ומנטלית משמעותית, והמסלול נחשב לאתגרי במיוחד, גם עבור מטפסים מנוסים.
"הרעיון עלה לפני ארבע וחצי שנים, כשנחשפתי לתמונות, סרטונים וסיפורים מיוסמיטי", מספר יזרעאל שמקדיש את חייו לטיפוס. לפני כשנה וחצי הוא סיים קורס מדריכי טיפוס, ומאז הוא מדריך גם בשטח – בכל רחבי הארץ – וגם בקירות טיפוס בשדה בוקר ובירושלים, בקיר בשם "עלה". לצד העיסוק בטיפוס, הוא עובד גם בחברה חקלאית בנגב, שם בילה את חמש השנים האחרונות.
"התוכנית המקורית היתה להגיע לפסגה, להתקשר להורים, להצטלם ולהנות מהשמש. בפועל, 20 מטר לפני, נקלענו לסופה כבדה של גשם וברד. כל טעות או נפילה היו עלולות להסתיים בפציעה"
"היסטורית, The Nose (האף - ר"א) הוא המסלול הראשון שעשו על האל קפיטן. אז הוא היה פורץ דרך בתקופתו, בשנות החמישים כשטיפסו אותו בפעם הראשונה, ובשבילי זו הייתה השראה. זה מסלול כל כך היסטורי שפיתח את הספורט הזה. אנשים פרצו גבולות של מה שחשבו שהמין האנושי מסוגל לעשות בכלל – פיזית, טכנית, יצירתית".
"מי יחשוב בכלל לטפס כזה דבר בשנות החמישים? אז בשבילי זו הייתה אבן דרך של וואו, יום אחד הלוואי ואוכל לעשות את זה. לקחת חלק בהיסטוריה, להבין מה ההיסטוריה של התחום שאני עוסק בו. אז כן, זה תמיד נתן לי השראה ודחף אותי לצאת החוצה לטבע, לעשות דברים, לצאת להרפתקאות".
The Nose מתפרש על פני כ-900 מטרים ומורכב מ-31 מקטעים ונחשב לאבן דרך בהיסטוריה של טיפוס הקירות הגדולים. הוא משלב טיפוס חופשי עם טיפוס בעזרת ציוד, ומציע אתגרים טכניים ומנטליים כאחד. מאז הטיפוס הראשון ב-1958, The Nose הפך למסלול חובה עבור מטפסים השואפים להתנסות באחד האתגרים הגדולים והמרשימים בתחום.
אז מתי אתה מבין שזהו, ומתחיל להתכונן באמת?
"לפני ארבע וחצי שנים. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי: זהו, זה היעד, זה החלום שאני רוצה להגשים. באותו רגע זה כבר לא היה רק רעיון – זו הייתה מטרה ברורה".
איך ההורים והחברים הגיבו להחלטה?
"היו המון דאגות. גם בשנות החמישים, כשהטיפוס על אל קפיטן נעשה לראשונה, זה נחשב לדבר מטורף – וגם היום זה נשמע לאנשים הזוי. זה מנוגד לכל אינסטינקט של ללכת למקום כזה. אז כן, זה העלה הרבה חששות, אבל לצד זה – הם ראו כמה זה חשוב לי להגשמה העצמית שלי. הם יודעים שאני מנוסה, שאני לוקח את זה ברצינות ולא עושה שטויות, וזה קצת הרגיע אותם. בת הזוג שלי מאוד דאגה, אבל גם מאוד תמכה. היא ניסתה להרגיע את כולם – וגם את עצמה – וככה זה עבד".
איך מתכוננים לדבר כזה?
"זה לא כמו להתאמן למרתון – שאתה מוסיף כל פעם עוד קילומטר. כאן יש שלושה רבדים שצריך לעבוד עליהם במקביל: פיזי, טכני ומנטלי. בפן הפיזי, אתה צריך להיות מסוגל לבצע את צעדי הטיפוס במסלול – זה מאמץ מתמשך שדורש כושר גופני גבוה. במקביל, יש את הפן המנטלי, שהוא לא פחות חשוב – כי מדובר בטיפוס מסוג trad (קיצור של traditional), כלומר טיפוס מסורתי. אין עיגונים שמוברגים לקיר מראש – אתה שם את העגינות בעצמך לאורך הדרך, עם ציוד כמו קאם ואבני עיגון. וזה הרבה יותר מלחיץ: אתה סומך על משהו שאתה הכנסת לסלע, ואם שמת אותו לא טוב – זה עלול לא להחזיק אותך. לפעמים גם יש מרחקים גדולים בין עיגון לעיגון, וזה מעלה את מפלס הפחד".
"בגובה של מאות מטרים, נקעתי את הרגל, הייתי כאוב מאוד. ואז הפרטנר שלך שנמצא 20 מטר מתחתיך, שואל: ׳אז כן או לא? ממשיכים או יורדים?׳ — ואז מקבלים החלטה: ממשיכים"
"מעבר לזה, צריך להכיר את סוג הסלע – במקרה הזה, גרניט. כל סוג סלע מתנהג אחרת – אבן גיר, אבן חול, גרניט – לכל אחד יש אחיזות אחרות, חוזק שונה, סיכוי לשבירה. כדי להבין באמת איך הגרניט ׳מדבר׳ איתך – אין דרך אחרת חוץ מלטפס עליו שוב ושוב. ובישראל אין גרניט, אז יצאתי הרבה לטייל בעולם וחיפשתי אתרים עם סלעים דומים. טיפסתי על גרניט בברזיל, בארגנטינה, באיטליה – כל יעד נבחר בקפידה, כדי להשתפשף ולהתכונן ליוסמיטי".
אז במשך 4 שנים, האימונים היו ממש שגרה?
"לגמרי. גם בתקופה שעבדתי בחקלאות – שמרתי על שגרת אימונים של שלושה אימוני טיפוס בשבוע. חלק מהם בקיר טיפוס, אבל בעיקר בחוץ – על סלעים אמיתיים. בארץ התרכזתי בכושר הפיזי, ובחו"ל – בעבודה על הצד הטכני והמנטלי. בשלוש השנים האחרונות טיילתי המון. שלושה חודשים באירופה, חצי שנה בדרום אמריקה, חודש בארצות הברית, ועוד הרבה טיולים קצרים לאיטליה, אוסטריה ועוד. כל הזדמנות שניתנה לי – הייתה בשבילי עוד שלב בדרך להר", מספר יזרעאל.
תרגלתם תרחישים של תקלות?
"כל הזמן. התכוננו. זה ממש נוהל קרב – לצאת למסלול הזה. גם איזה ציוד אתה צריך, וגם – אם פורשים מכל נקודה, מה זה מצריך ממך ולאן גולשים, מה קורה אם נגמרו המים או האוכל, מה קורה אם מישהו נפצע. היה איתנו ציוד עזרה ראשונה, היה איתנו טלפון לווייני של מגנוס, שבעזרתו יכולנו לדווח שאנחנו בסדר וגם לקבל דיווחי מזג אוויר".
"וואו, מה אני עושה פה, לעזאזל?"
יזרעאל ונהון מתחילים לטפס את אל קפיטן ויגיעו לפסגה שלושה ימים מאוחר יותר – ביום השלישי, בשעה ארבע אחר הצהריים. “לפעם ראשונה, ובשביל הרמה שלנו – זה זמן לגמרי סביר”, הם מסבירים. ישנם מטפסים שלוקח להם גם ארבעה ימים, בעוד אחרים, מיומנים במיוחד, מצליחים להשלים את המסלול ביומיים בלבד.
אז איך נראה בעצם יום טיפוס?
"קמים ממש מוקדם, עוד לפני אור ראשון. מתארגנים – אורזים ציוד, אוכלים משהו – וכשמתחיל להאיר, פשוט מתחילים לטפס. לא עוצרים עד שמגיעים לנקודת הלינה הבאה. בעצם, המנוחה היחידה היא בזמן שהפרטנר שלך מוביל את הקטע הבא. חוץ מזה – רק מטפסים".
אל קפיטן זה צוק כמעט אנכי – אז איך ישנים?
"יש שתי אופציות. אחת – להביא אוהל מיוחד שנתלה על הקיר ויוצר מדף שינה. אבל זה כבד ויקר מאוד. במקום זה, ישנו על מדפי סלע טבעיים לאורך המסלול – כאלה שמטפסים יודעים שהם מתאימים ללינה. חלק מהמדפים קטנים ממש – בערך מטר וחצי על 40 ס"מ – וישנים בהם בישיבה, שני אנשים. למזלנו, הצלחנו לתפוס את המקומות היותר נוחים. אם מגיעים למדף שכבר תפוס – פשוט ממשיכים לטפס עד הנקודה הבאה".
ויש סיכון ליפול מהם בלילה?
"כן, לגמרי. זה פשוט חתיכת סלע – לפעמים גם בשיפוע – ואתה ישן עליו מחובר לרתמה שמאבטחת אותך לקיר, כדי שלא תתגלגל למטה. אבל אם אתה זז הרבה בלילה – אתה עלול למצוא את עצמך פתאום תלוי באוויר".
איך מסתדרים עם אוכל ומים במהלך הטיפוס?
"מביאים מעט מאוד – רק את מה שבאמת נחוץ. הרבה חטיפי אנרגיה, כמה סנדוויצ’ים – אחד לכל יום, מים עם איזוטונים להחזרת מלחים, בבוקר ובערב בישלנו קוואקר עם פירות יבשים. אכלנו גם מנות מוכנות. מחשבים מראש כמה קלוריות צריך לצרוך ביום – וזה מה שמביאים. לא מעבר".
ומה עושים כשצריך לשירותים?
"עושים בשקית. אי אפשר להשליך כלום למטה – זה מסוכן ולא אתי, כי יש מטיילים ומטפסים מתחת. אז מכינים מראש ערכות עם שקיות ונייר טואלט, משתמשים בהן, ואחר כך מכניסים הכול לשקית כפולה. כשהג׳ריקן של המים מתרוקן, חותכים אותו, מכניסים לתוכו את השקיות, אוטמים – ולוקחים את זה איתך עד לסיום המסלול. רק אז זורקים את זה לפח".
מה האינטראקציה עם מטפסים אחרים על הקיר?
"נוצרות חברויות ותחושת שותפות – כולנו במקום מסוכן, עושים את זה מתוך תשוקה, ומוכנים לעזור כשצריך. באחד הקטעים אחד מהאמריקאים שטיפסו לידנו נתקע שלושה מטרים מתחתי בלי הציוד הדרוש – אז פשוט זרקתי לו חבל, והוא הגיע אליי בבטחה. לא הייתה שאלה אם לעזור – ברור שכן. מהצד השני, הם הקדימו אותנו לפסגה וחיכו לנו שם, רק כדי לרדת יחד – כי הדרך למטה מסובכת ומבלבלת, ויש בה גם סנפלינג וגם טיפוס הפוך. זו הייתה הוכחה לחשיבות של הדדיות במסע כזה".
מה עובר בראש בלילה כשאתם ישנים בגובה של מאות מטרים?
"וואו, אני בטוח שכל אחד יגיד תשובה אחרת. אני הסתכלתי על הכוכבים. אתה רואה את כל עמק יוסמיטי מתחתיך – חשוך, כוכבים בטירוף, רואים את כל שביל החלב. ואני אומר – איזה כיף לי בחיים, איזה מזל שאני יכול לעשות את זה. כי זה פשוט לא טריוויאלי בימינו – שאני יכול לעשות משהו כזה גדול, להיות במקום כזה מיוחד, וכיף להגשים חלום. אז אני, בכל לילה שהיה לי את השקט שלי והזמן עם עצמי – פשוט הוקרתי תודה".
היה רגע שחשבתם לפרוש?
״בבוקר של היום השני נקעתי את הרגל״, מספר יזרעאל. ״זה קרה במקטע מסוים שבו, כדי להתקדם, חייבים לרוץ הצידה כשאתה תלוי על החבל — ריצה של 15–20 מטר, הלוך-חזור כמה פעמים, כדי לצבור תנופה ולהיתפס על פיסת סלע שתאפשר להמשיך במסלול. זה נובע מכך שהראשונים שטיפסו כאן ב-1950 עלו מהקרקע, הגיעו לנקודה מסוימת ונתקעו — לא היה להם יותר במה לאחוז בקיר — אז הם פשוט התחילו להתנדנד מצד לצד ולחפש אחיזה חדשה. וככה הם מצאו אותה. זה פסיכי. אני נדנדתי חזק מדי והתרסקתי עם הרגל".
"אני לא חושב שהייתה בי מחשבה של ‘אני פורש’, אבל כן הייתה דאגה. בראש עבר לי: וואו, אם זה שבר – אני צריך לרדת מפה. אבל היה לי ברור שאני נושך שפתיים וממשיך. הייתי מאוד כאוב באותו יום אבל היה לי ברור שאני לא מוותר. זה היה משבר, זה היה קשה מאוד — אבל כשאתה תלוי על החבל, תופס את הרגל, מסתכל על הפרטנר שלך שנמצא 20 מטר מתחתיך, והוא שואל: ׳כן או לא? ממשיכים או יורדים? מה המצב שלך?׳ — ואז מקבלים החלטה: ממשיכים. ככה פשוט״.
אם רוצים לפרוש באמצע – זה פשוט לרדת למטה? איך זה עובד?
"אפשר, זה אומר שאתה מתחיל לעשות רצף של עשרות ומאות מטרים של סנפלינג. טכנית – זה ממש מורכב, זה לוקח המון זמן, וזה גם מסוכן. רוב התאונות בטיפוס קורות במהלך הסנפלינג – לא במהלך הטיפוס. אלו תאונות שנגמרות במוות. אז זה חלק מאוד מסוכן, ואתה לא רוצה להגיע למצב שאתה צריך להתחיל לגלוש את כל המסלול. זה יכול לקחת גם יומיים".
היה רגע של פחד טהור במהלך הטיפוס? רגע מאוד מאוד מפחיד?
"המקטע האחרון הוא מסלול שמטפסים בתוך ארובה. זה נקרא ״chimney״, ובעצם אתה בתוך חלל ענק בין שתי חתיכות סלע ענקיות. אתה באותו רגע לא רואה את כל העמק מתחתיך, אבל כל מה שאתה כן רואה – זה מדף ברגליים שממנו אתה מתחיל לטפס, ממש סקוויז בין שני סלעים. אין ממש אחיזות ברורות – אתה פשוט נדחק עם גב לצד אחד, רגליים וידיים לצד השני, וזוחל את דרכך למעלה. זה לא סוג טיפוס שעשיתי הרבה בחיי, וזה היה מקטע של, אני מעריך, 17 עד 20 מטר, שאין בו שום עגינה בדרך – אין שום דבר שאתה יכול להתחבר אליו. ואם אתה נופל – זה לתוך המדף למטה. זה היה לי ברור – שנפילה שם זה השלכות לא טובות. רגליים שבורות, חילוץ מורכב. שמה היה הרגע של הפחד – שאתה אומר לעצמך: וואו, מה אני עושה פה, לעזאזל?".
הטלפון הנייד עליכם בזמן הטיפוס? יש קליטה?
"כן, הוא כל הזמן בכיס – כל המפות של המסלול היו עליו. יש קליטה על ה־Nose כמעט לכל אורכו, אז תיאורטית אפשר להיכנס לאינסטגרם או לבדוק חדשות לפני השינה. בפועל, הקליטה לא מספיק חזקה לכל דבר, ואנחנו שמנו את הטלפונים על שקט. זו חוויה מכוננת – אתה מרגיש מנותק, אבל בעצם נמצא באחת משמורות הטבע הכי מפורסמות בעולם, עם צוותי חילוץ זמינים. בנוסף היה לנו מכשיר של מגנוס, שיכול להעביר דיווחים ולהציג תחזיות מזג אוויר – במיוחד כשיש עננים והקליטה הסלולרית נחלשת".
דרמה לפני ההגעה לפסגה
איך היה נראה הרגע שהגעתם לפסגה – השניות האחרונות של הטיפוס?
"התוכנית המקורית הייתה להגיע לפסגה ולהתרווח בשמש, ליהנות מהנוף, אולי להתקשר להורים״, מספר נהון. ״בפועל – קרה ההפך הגמור. עשרים המטרים האחרונים של המסלול הפכו לפתע למטלטלים. התחיל גשם שהפך במהרה לברד כבד, וכל זה בזמן שאני מטפס קטע מהקיר שהוא גם ככה קטן וחלק, אפילו כשהוא יבש. זה חלק שבימים רגילים לא אמור להוות בעיה, אבל ברגע הזה היה צריך להיות מרוכז מאוד – כי טעות או נפילה היו עלולות להסתיים בפציעה".
"המקטע האחרון היה המפחיד ביותר. אין אחיזות ברורות, אין שום עגינה בדרך. אם אתה נופל - אתה בבעיה. שמה היה הרגע של הפחד – שאתה אומר לעצמך: וואו, מה אני עושה פה, לעזאזל?"
"כשהגענו סוף סוף לפסגה, לא היה זמן לעצור. ארזנו במהירות את הציוד והתחלנו מיד את הירידה חזרה לעמק. למזלנו, על הפסגה חיכו לנו זוג מטפסים שטיפסו יחד איתנו את המסלול – והפכו לחברים בדרך. הם הכירו את השביל למטה, שביל מסובך ומסוכן שגם קשה לאתר. במהלך הדרך חזרה נאלצנו לעצור ולהסתתר מתחת לבולדרים – הברקים המשיכו להכות מסביב, והגשם לא פסק. זה היה מסוכן מאוד. ובכל זאת – זו הייתה פסגת המסלול, פסגת החלום".
הגעתם לפסגה בדיוק ביום הזיכרון – היתה לזה משמעות מיוחדת?
"הצפירה של יום הזיכרון תפסה אותנו באמצע הקיר. החלום שלי היה להגיע לפסגה ולשבת שם לרגע עם עצמי – לחשוב על החברים שלי שנהרגו, ועל אלה שאני אפילו לא הכרתי. רציתי להקדיש להם את הרגע הזה, להראות שהחיים ממשיכים, שאנחנו ממשיכים להגשים חלומות גם בשבילם. אבל אז הגיע המבול, ואז הברקים – ואז המרוץ להישרדות. במקום טקס קטן בפסגה, היינו צריכים לברוח משם. זה כמעט עלה לנו בחיים. לקח לנו שלוש וחצי שעות לחזור למטה. אז ׳צפירת זיכרון׳ לא עשינו – אבל הקדשנו מחשבה לאלו שנפלו".
מה הרגע שהכי תזכרו מהמסע הזה?
נהון: "אולי זה יישמע מפתיע, אבל הלילות על הקיר היו מהחוויות הכי מהנות בכל הטיפוס. לשבת לארוחת ערב ולראות את השקיעה מגובה של מאות מטרים, כשכל העמק פרוש מתחתיך – זו תחושת שלווה שקשה לתאר. הכל נראה שקט כל כך. זה ממש מרגיש כמו מלון מיליון כוכבים. בלילה השני ישנו על מדף סלע בגודל של שלושה מטר על מטר, בשיפוע, עם כל הציוד – אבל לראות את הכוכבים, גם אם זה כי התעוררת מאי נוחות – זו חוויה שאין לה תחרות".
יזרעאל: "לגמרי הרגע שבו נקעתי את הרגל. שלוש שנים של הכנות, מאמן את עצמי מנטלית, פיזית, טכנית – ואז משהו שאתה לא יכול לשלוט בו קורה. זה רגע שאתה מבין מה באמת קובע – זה לא הגוף, זה הראש. כל עוד המחשבות שלך שומרות על יציבות – אתה ממשיך. גם כשהגוף כואב, גם כשאתה צולע. המחשבה יוצרת מציאות. זה היה שיעור מדהים. תמיד ידעתי שאני עקשן, אבל שם – זה היה שיעור חי, שהראש הוא זה שמכתיב את הקצב, לא הגוף".
יש כבר יעד טיפוס הבא? יש לך איזה חלום שאתה רוצה לסמן עליו וי?
"בקיץ אני אטפס בהרי האלפים. יש שם כמה מסלולים גדולים שהייתי רוצה לעשות. אבל גם הם, מבחינתי, הם רק שלב בדרך".
ולאל קפיטן תחזור שוב?
"לגמרי. החלום שלי זה לעשות אותו בפחות מ-24 שעות. אני אחזור ליוסמיטי ולטפס שוב את ה-Nose, ב-Low Mode – כלומר להגיע לזמן של בערך 14 שעות. זה דורש לטפס אותו עוד פעמיים או שלוש ולהתאמן עליו טוב".
ועל האוורסט – יש מה לדבר?
"יקר לי. זה ספורט לעשירים, לטפס על האוורסט".
בוא נגיד שאתה משיג ספונסר ומימון – ויש לך את הכסף?
"וואלה? כן. אם יש לי מימון – אני הולך לטפס אותו".
אז יש לכם טיפים למי שרוצה לטפס על אל קפיטן?
"וואו. קודם כול – צריך לרצות את זה. ולרצות את זה מאוד. כשירדתי מהמסלול הזה – שוחחתי על זה עם בחור ישראלי אחר שטיפס את ה-Nose בשנה שעברה, והוא ליווה אותי בתהליך ההכנה. אמרתי לו – אני לא באמת יכול להמליץ על המסלול הזה לאף אחד. זה כל כך סיזיפי, כל כך קשה. אתה כל הזמן עם 10–12 קילו עליך, מטפס בסביבה שכל כולה אומרת לך – אתה לא אמור להיות פה. שני דברים מאוד מפחידים ומסוכנים. וצריך פשוט לרצות את זה בכל הלב. אם באמת רוצים – שאר הפרטים והאימונים – זה כבר החלק הקל יותר".
