הטיול של דני סיני לאינדונזיה היה יוצא דופן כבר מתחילתו, בעיקר משום שלצידה היה שותף מיוחד למסע – אביה. "אין יותר כיף מזה", היא מספרת בהתרגשות. "אבא שלי גדל בבית מטייל, ואין דבר טוב יותר מלנסוע איתו. הוא אוהב לחקור תרבויות ולהכיר אנשים חדשים, וכל טיול הופך בזכותו למיוחד, אישי ומלא הפתעות".
המסע של דני לאינדונזיה
(צילום ועריכה: דני סיני, ספיר גורדו)
סיני (23) היא סטודנטית למשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן ובלוגרית טיולי סולו, שהצליחה להיכנס לאינדונזיה עם דרכון זר. למרות הניסיון שלה בטיולים, הפעם לא היא תכננה את המסע, אלא בינה מלאכותית. "החלטנו לתת ל-ChatGPT לתכנן לנו את הטיול. להפתעתנו, הוא בנה מסלול שמתאים בדיוק למה שרצינו, כולל נחיתה רכה בלי תזוזות מיותרות".
כמו תאילנד - אבל ברמה גבוהה יותר
לאחר קונקשן קצר בסינגפור – שנחשב לאחד משדות התעופה היפים בעולם – דני ואביה נחתו בשדה התעופה הבינלאומי בבאלי ומשם המשיכו ישירות לעיירת הגולשים האופנתית צ'אנגו. "זו עיירת חוף מלאה במסעדות ובתי קפה ממש על החוף, וכולם כל היום עם גלשנים, באווירה צעירה וכיפית".
את היומיים הראשונים בצ'אנגו הם הקדישו למנוחה והתאקלמות וביקרו בשני מועדוני חופים מפורסמים. "אתה משלם כניסה יומית שמאפשרת לך ליהנות מאוכל, שתייה, בריכות, והכול במחירים מאוד נוחים. יום כזה יכול לעלות בסביבות 250 שקל, כולל אלכוהול ואוכל חופשי. ראינו את השקיעה, שמענו מוזיקה חיה והתאפסנו על עצמנו אחרי הטיסות. זה היה מושלם להתחיל ככה את הטיול - אתה משלם מחירים דומים לתאילנד, אבל מקבל אוכל ואירוח ברמה הרבה יותר גבוהה".
חלק מהטיול התנהל בספונטניות. "התחייבנו שלא סוגרים לילה מראש, עד שמגיעים למקום. יש לזה יתרון ענק שאתה יכול להרגיש בדיוק איפה הכי טוב להתמקם, אבל לפעמים אתה נתקע קצת עם הלינה. גם נסענו עם טרולי בלבד וזה מאוד עזר בעיכובים הרבים בטיסות".
לטייל עם אבא זה נחמד, אבל זה גם יכול לפגוע בעצמאות, לא?
"אני לא חושבת שזה לאבד עצמאות. אבא שלי נותן לי את המקום שלי, הוא מאפשר לי לתכנן ולהוביל לפי הראייה שלי, אבל תמיד מוסיף את הטאץ' שלו. בתור בחורה צעירה, לפעמים קשה להיכנס למקומות מסוימים, במיוחד בתרבויות שבהן יש דומיננטיות גברית. אבא שלי פתח לנו הרבה דלתות".
ואם פוגשים מישהו חמוד ורוצים לצאת לדייט?
"כשמישהו התחיל איתי, אבא שלי היה אומר לו: 'הכול בסדר, אני אבא שלה, אתה יכול להתחיל איתה'. היה קטע מצחיק, כי הוא נראה מאוד צעיר, אז אנשים היו מתבלבלים וחושבים שהוא החבר שלי. אפילו הצבתי תנאי – מי שרוצה לצאת איתי - אבא שלי צריך להצטרף לדייט. כמה אפילו הסכימו. בסוף אני לא הלכתי כי זה היה נראה לי קצת מוגזם, אבל הם נשארו חברים של אבא שלי".
לאחר שלב ההתאקלמות, הם המשיכו לאזור הירוק של באלי – העיירה אובוד. "אובוד מלאה בהמון שדות אורז ומקדשים יפהפיים, עשינו שם אומגות מעל שדות האורז, סיורי קפה, ובעיקר חווינו הרבה מפגשים אותנטיים בכפרים.
"בנסיעות בין הכפרים ראינו פתאום טקסי חתונה ותהלוכות דתיות ונכנסנו לראות מקרוב. בכל מקום שהגענו אליו, פגשנו בטקסים ובמנהגים מסורתיים – חוויה מעוררת השראה. היינו התיירים היחידים שם. יש להם טקסים עם מוזיקה, תיפוף וכל הכפר משתתף, מניחים מנחות ופרחים כל היום. אתה לומד הרבה על התרבות שלהם".
השלב הבא היה הפלגה לאי נוסה פנידה (Nusa Penida), שם חוו צלילות עם דגי מנטה ענקיים. "זו הייתה חוויה אדירה. הפלגנו לשם באופן פרטי, וזה היה פשוט קסום. אחד מרגעי השיא היה ביקור במקלט לחיות נדירות. זה בית גידול הכי מדהים שראיתי בחיים. החיות לא בכלובים, הן חופשיות לחלוטין ולא מסוממות. היו שם פילים, אורנגאוטנים ואפילו תנין אחד מיוחד שהובא למקום כי הוא תקף בן אדם בכפר מקומי, והצילו אותו מהוצאה להורג. אבא שלי ממש אוהב חיות, וזה היה מטורף בשבילו".
בהמשך המסע הם הגיעו לעיירת הגולשים אוליאטו, אותה היא מתארת בהתלהבות כ"גן עדן של גולשים". היא מציינת שדווקא שם הם נתקלו בישראלים: "כמעט ולא ראינו ישראלים כל הטיול, ופה פגשנו חמישה גולשים ישראלים וזה היה ממש כיף ומרגש".
"בעיירות כאלה יש אנשים שמעבירים את הזמן עד הגל הבא ויש כל כך הרבה מה לעשות - גם אם אתה לא גולש. אבא שלי לקח שיעורי גלישה, אני לא, אבל ממש לא הרגשתי פספוס. להפך, אם הייתי גולשת הייתי מוותרת על המון דברים אחרים שיש למקום להציע כמו יוגה, טבע עוצמתי, שלווה ושקט".
הנקודה הבאה הייתה העיירה גילי טראוואנגאן (Gili Trawangan). "בעיירה הזאת אין מכוניות בכלל, רק אופניים חשמליים או סוסים. זה מרגיש כאילו חזרת אחורה בזמן, כולם כל היום מדוושים או רוכבים על סוסים. זה אי מחוץ לבאלי, אתה שומע פתאום מואזין, ואתה רואה יותר אנשים עם כיסוי ראש וכאפיות, פחות הינדים כמו בבאלי. אבל שום דבר לא הפריע לנו להסתובב וליהנות, הכול בטוב טעם וברוגע מוחלט".
מדובר במדינה המוסלמית הגדולה בעולם - הייתם צריכים להסתיר את העובדה שאתם ישראלים?
״בהתחלה פחדנו קצת לחשוף מאיפה אנחנו מגיעים, לא ידענו איך אנשים יגיבו לישראלים. גילינו שהם פשוט לא מכירים את ישראל – לא לטובה ולא לרעה. אז למקומיים פחות אמרנו מאיפה אנחנו. לתיירים אירופאים, לעומת זאת, לא הייתה שום בעיה, הם התלהבו לשמוע שאנחנו מישראל. כמובן שלא הסתובבנו עם חולצה של I love Israel, אבל התחושה הכללית הייתה של ביטחון מלא. זו הייתה הרפתקה משמעותית".
ומה לגבי המחירים?
"ישנו בחדר עם בריכה פרטית המשקיפה על שדות אורז ב-355 שקלים בלבד ללילה, ואפילו קיבלנו קוקוס לחדר. מה צריך יותר מזה? התקציב הממוצע שלנו היה סביב מאה דולר לאדם ליום – כולל לינה, אוכל, אלכוהול ואטרקציות. כמובן שיש ימים יקרים יותר, כמו הביקור במקלט לחיות, ואכלנו במסעדות מצוינות במחירים שדומים לארוחה טובה בתל אביב – רק עם נוף טרופי עוצר נשימה".
אחרי שביקרה בכמעט 40 מדינות, סיני מעידה כי באלי הפכה למדינה האהובה עליה ביותר בעולם: "היא הייתה חלום ילדות שלי וקיבלה את המקום הראשון אצלי בלב. הכול שם בסטייל מטורף, לא דמיינתי שאני אגיע לכזאת כמות סטייל וטוב טעם - מהמקום שאתה ישן בו ועד איך שהאוכל נראה, והכי מדהים שזה בכלל לא עניין של מחיר".
אז יהיו עוד טיולים עם אבא?
"וואלה, אני מאחלת לעצמי להמשיך לטייל עם אבא שלי כל החיים. הוא החבר הכי טוב שלי. למדתי ממנו הרבה על איזון בין עסקים לחיים, ועל החשיבות של להקדיש זמן לילדים ולהראות להם את העולם".
רמת איום גבוהה
חשוב להדגיש - נכון לאוגוסט 2025, במטה לביטחון לאומי מגדירים את אינדונזיה כמדינה בעלת "רמת איום גבוהה ומשולבת - רמה 4", וממליצים לישראלים להימנע מהגעה אליה. כך גם "פפואה המערבית, איי סלוואסי, סומטרה, מחוז אצ'ה וחלקים מג'אווה", נכתב באתר המטה.
ולמרות זאת, מי שרוצה לבקר במדינה עכשיו או בעתיד, סיני מסבירה: "לישראלים יש שלוש שיטות להיכנס לבאלי. הראשונה – עם דרכון זר, כמו שאני עשיתי. השנייה – באמצעות ויזת תיירות שעולה כ-500 דולר שמאוד קשה להשיג בעקבות המצב, והשלישית – ויזת עסקים, שעולה סביב 1,200 דולר".
לדבריה, קבוצת פייסבוק סודית בשם "אינדונזיה למטיילים" שימשה כתחנת מידע חצי-מחתרתית, ואפשרה להשיג בעבר ויזה דרך מאכערים. "מי שהיה בפנים ידע שצריך לפנות לאחד האדמינים, לשלם לו, והוא היה מסדר את הוויזה. כל זה נעשה בשקט מתחת לרדאר – עד שיצאה כתבה או פוסט של משפיענים – ואז התחילו להגיע בקשות בהמוניהן, והרשויות האינדונזיות פשוט חסמו את המסלול הזה".
היא עצמה שבה מאינדונזיה עם רגשות חמים בלבד. "אני כל בוקר פותחת את היום עם סידור ומתפללת, זאת הדרך שלי להתחבר ליהדות ולהכרת תודה. לכן מאוד התחברתי למה שראיתי בבאלי – בכל פינה יש מנחות, פרחים, מקדש קטן ומילים של תודה. זה לא רק טקס, זאת דרך חיים. כל כך ריגש אותי לראות עם שלם שמודה על מה שיש לו – זה משהו שאני לוקחת איתי לכל החיים".
