יש מטיילים שרודפים אחרי חופים לבנים ושקיעות מושלמות. בני וקסלר (37), יועץ תיירות מירושלים, רודף דווקא אחרי המקומות שרוב הישראלים לא יעזו להתקרב אליהם. ההרפתקן החרדי, עם דרכון אמריקני ותפילין בתיק, נכנס שוב ושוב לשטחי אויב – אפגניסטן תחת שלטון הטליבאן, עיראק, סוריה ולבנון – ונע על הקו הדק שבין סקרנות לסכנת חיים. גם במהלך המלחמה הזו הגיע לעיראק, וטייל בבגדד עד ששב לישראל בימים האחרונים.
בני וקסלר בבגדד
(צילום: בני וקסלר)
בכל מעבר גבול הוא יודע: רגע אחד של בדיקה מעמיקה – והכול נגמר. "ברגע שפותחים את התיק ומוצאים את התפילין, אני נחשף – וזה יכול לסכן חיים", מספר וקסלר בשיחה עם ynet. בין שווקים צבעוניים, קברים יהודיים נטושים וחדרי מלון שבהם הוא מניח תפילין בהסתר, הוא הגיע אפילו לשכונות של חיזבאללה בביירות – ומצא את עצמו גם בלב הדאחיה, עומד מעל הבור שבו חוסל חסן נסראללה. "אתה מבין איפה אתה רק כשאתה יוצא משם".
וקסלר התחיל כמו הרבה מטיילים – אירופה, המזרח הרחוק ודרום אמריקה. אבל בשלב מסוים משהו השתנה. "אני מטייל בעולם כבר כ-10 שנים", הוא מספר. "כמובן שהתחלתי את הטיולים שלי במדינות נורמליות – נקרא לזה ככה". הוא צוחק: "כבשתי את כל אירופה, הייתי במזרח הרחוק, בדרום אמריקה, באפריקה, בקריבים ובהרבה מדינות באסיה".
"הפחד האמיתי זה התפילין. אני לוקח אותם לכל מקום, ואין לי דרך להסתיר אותם במהלך השיקוף בשדה התעופה. ואז מתחילות חקירות – וזה יכול לסכן חיים"
נקודת המפנה הגיעה דווקא מהמקום הכי לא צפוי – מדינות ערב. "נחשפתי למדינות המוסלמיות כשהייתי בדובאי, לפני הסכמי אברהם. מאוד מאוד התחברתי ואהבתי את הצבעוניות והיופי, ומשם זה המשיך – סעודיה, קטאר, כווית, בחריין, עומאן. ואז אמרתי לעצמי: אם כבר עברתי את זה בשלום, בוא נלך עוד צעד קדימה".
מהר מאוד עבר ההרפתקן הירושלמי לטייל ביעדים שרוב הישראלים לא יעזו אפילו לחלום עליהם. "התחלתי בכורדיסטן העיראקית – מדינה מאוד יפה, ואז המשכתי לעיראק עצמה. יש שם המון היסטוריה יהודית". אבל השיא הגיע באפגניסטן. "הייתי שם בתקופה שהטליבאן שלטו. לא בתקופת האמריקאים – ממש תחת הטליבאן".
בניגוד למטיילים אחרים ברחבי הגלובוס, וקסלר הוא חרדי המקפיד על קיום מצוות – וזה הופך את המסעות שלו למסוכנים פי כמה. "בשגרה אני לבוש כחרדי לכל דבר". אבל כשהוא יוצא למדינות מסוכנות לישראלים, הזהות הזו הופכת לנטל. "יש מקומות, כמו באירופה, שאני לא מסתובב כיהודי. לא אוהב להתבלט. בדרום אמריקה ואפריקה – אין בעיה. אבל במדינות מוסלמיות מסוימות – זה כבר סיפור אחר".
בני באפגניסטן
בחבל הארץ של כורדיסטן, למשל, הוא דווקא התהלך כיהודי – והופתע. "הסתובבתי שם כחרדי, בשווקים, והיחס היה חם ותומך. אף אחד לא ניסה לפגוע בי, להפך — קיבלו אותי יפה וכיבדו אותי". אבל בעיראק, בלבנון ובסוריה – המציאות שונה לחלוטין. "אני לא מסתובב שם עם לבוש חרדי. זה ממש סכנת חיים".
"אני מסתיר את הציציות ושם כובע קסקט במקום כיפה". אבל הבעיה האמיתית היא לא הבגדים. "הפחד האמיתי זה התפילין. אני לוקח אותם לכל מקום, ואין לי דרך להסתיר אותם במהלך השיקוף בשדה התעופה. ואז מתחילות חקירות – וזה יכול לסכן חיים. הם אומרים שאין להם בעיה עם יהודים — אלא רק עם ציונים. אבל זה על הנייר. בפועל – זה משחק מסוכן מאוד".
הרגע המסוכן ביותר בסדרת המסעות חובקי העולם של בני הגיע ביציאה מאפגניסטן. "ידעתי שביציאה עושים בדיקות יסודיות, ושם היה החשש האמיתי שלי". וכשהרגע הגורלי הגיע – הוא הבין שאין דרך חזרה. "הם פתחו את המזוודה והתחילו לחפש. אמרתי לעצמי – זהו, עוד שנייה מגיעים לתפילין". כמטייל ותיק בזהות נסתרת, בני ניסה להתכונן מראש. "קניתי בדובאי שקית של חנות מתנות ושמתי שם את התפילין – כדי שיהיה לי איזה תירוץ. אבל לא ידעתי אם זה יעבוד". ואז – החלטה של רגע. "הבנתי שאני חייב לעשות משהו דרמטי".
מה שקרה אחר כך נשמע כמו סצנה מסרט ריגול. "פשוט התחלתי לצעוק: 'חברים, אני מגיע מארצות הברית, שמעתי עליכם דברים לא טובים – והופתעתי לטובה כמה אתם אנשים טובים, חמים ונעימים'". התגובה הייתה מיידית. "הם היו בהלם". הוא צוחק: "יש להם שם רע בעולם והם רוצים להתקרב למערב. פתאום מגיע מישהו מערבי ומחמיא להם – הם עצרו את הבדיקות. כולם לחצו לי ידיים. ואני, באלגנטיות, סוגר את המזוודה, מניח אותה בצד – ויוצא משם. הם בכלל לא קלטו מה קרה". רק אחרי שהצליח לחזור הביתה בשלום, הוא הבין מה עבר עליו. "זה רגע מאוד מאוד מפחיד. קשה לתאר את זה. אתה יודע שאם התפילין נחשפים – זה יכול להיגמר רע מאוד".
בני באפגניסטן
מתברר כי מכל מדינות ערב, וקסלר חזר לעיראק שוב ושוב – ולא בשביל האוכל או הנופים, אלא כדי לגעת בהיסטוריה היהודית שנשארה מאחור. הוא נע בין התרגשות עמוקה לפחד מתמיד: "אני נשאר בדמות, ורק כשאני יוצא – אני מבין איפה הייתי".
"עיראק מאוד מאוד מעניינת, אתה מסתובב שם ורואה על כל עמוד חשמל פוסטרים ענקיים של נסראללה ושל סינוואר. המבוגרים יותר עדיין בראש של פעם – תומכים באיראן ובחיזבאללה. אבל חלק גדול מהצעירים רוצים שינוי"
עיראק של בני וקסלר היא לא רק יעד מסוכן - אלא גם מרכז של מורשת יהודית נטושה. "עיראק מאוד מאוד מעניינת", הוא מספר. "אתה מסתובב שם ורואה על כל עמוד חשמל פוסטרים ענקיים של נסראללה ושל סינוואר. המבוגרים יותר עדיין בראש של פעם – תומכים באיראן ובחיזבאללה. אבל חלק גדול מהצעירים רוצים שינוי; נמאס להם לחיות תחת טרור ומיליציות איראניות בתוך המדינה שלהם". ובתוך כל זה – בגדד עצמה מפתיעה. "זו עיר תוססת, צבעונית מאוד. יש פערים מטורפים — שכונות עניות מאוד לצד שכונות יוקרה. הייתי שם במסעדות ברמה שגם בדובאי לא ראיתי".
מתברר כי למרות ההיסטוריה היהודית ארוכת השנים בעיראק – המציאות היום שונה לחלוטין. "אין כלום". הוא מתייחס בצער להיעלמות היהודים מהמרחב הציבורי בבגדד: "אין בית חב"ד, אין קהילה, אין יהדות. וגם אם יש יהודים, לא יודעים עליהם – הם חיים בהסתרה מוחלטת. זה מאוד מסוכן להיות שם יהודי". וגם עבורו – כל רגע מחושב. "אני לא מדבר שם עברית, מציג את עצמי כאמריקני, בלי שורשים, בלי כלום. הכול מאוד מחושב". אפילו בתוך החדר במלון אין רגע של רגיעה. "אני מניח תפילין בחדר, אבל גם שם צריך להחביא אותם, ומבקש שלא ינקו את החדר".
למרות הסכנה, ההרפתקן הירושלמי נמשך דווקא לשם. "עיראק היא המקום עם ההיסטוריה היהודית, עם רצף של כמעט 3,000 שנה של חיים יהודיים". אחד הרגעים החזקים היה בבגדד – ליד קברו של הרב המפורסם יוסף חיים מבגדאד, המכונה 'הבן איש חי'. "הגעתי לישיבה שלו", הוא מספר בהתלהבות. "המבנה עדיין קיים. גם בתי כנסת קיימים, אבל לא פעילים. ואז הגעתי לקבר שלו, שהיה מאוד מוזנח ולא ראה מבקרים הרבה זמן. זה היה מאוד מרגש להיות שם". אבל הדרך לשם מורכבת. "הייתי צריך להציג את עצמי כחוקר נוצרי שמתעניין בבתי קברות – רק ככה הצלחתי להיכנס. הקבר נמצא ליד שכונה של אנשי חיזבאללה. זה מצב מסוכן. אתה לא יכול להישאר שם הרבה זמן".
המסע בעיראק המשיך לבבל – כשעה נסיעה מבגדד. "שם היו גרים האמוראים, אלה שכתבו את התלמוד הבבלי. היום אין זכר לישיבות, זה אלפי שנים אחורה, אבל לפי מחקרים הבנתי באיזה אזור הם היו". והחוויה כמעט מופשטת. "לעמוד שם ולדעת ששם התחילה ההיסטוריה היהודית – זה מרגש מאוד".
משם הוא המשיך לאתרים קדושים ביותר – קברי הנביאים. "הייתי בקבר יחזקאל הנביא", הוא מתרגש לספר. "היום זה מסגד. מבחינתם הוא גם קדוש שלהם. וגם הייתי בקבר של איוב. אלה רגעים מאוד מרגשים. אבל אתה לא יכול להרשות לעצמך להתרגש באמת. אתה כל הזמן בפחד, במקום לא בטוח. רק כשאני יוצא משם – אני מבין איפה הייתי ומה עשיתי".
מעבר לסכנה, יש גם התמודדות יומיומית. "אין לי אוכל כשר. אני לא יכול ליהנות מהאוכל המקומי, ואני מביא דברים מהארץ – מוריד את התוויות בעברית – קרקרים, טונה, דברים בסיסיים. הרבה פירות וירקות. אתה שורד –בלי אוכל מפנק".
ועכשיו הסיפור המרתק של בני מגיע למדינה שישראלים רבים ביקרו בה לאורך השנים, אך לא כתיירים אלא כלוחמים. "הייתי בביירות", וקסלר משתף בהתלהבות. "עיר מדהימה, ממש מערבית, יפהפייה. אבל אז הגעתי לדאחיה – ושם הסיפור משתנה". לדבריו, הפער בין התדמית למציאות גדול. "בחדשות מראים את ההריסות, אבל לא מראים את כל הדאחיה. זה אזור ענק - כמו גוש דן. יש שם 800 אלף תושבים, אלפי בניינים. גם אם מורידים עשרות בניינים – זה לא מורגש באמת".
"אחד העובדים קורא לי הצידה ואומר לי: 'תקשיב, קלטתי אותך'. אני שואל אותו: 'מה קלטת?', והוא אומר לי: 'תהיה רגוע. עבדתי עם יהודים בדובאי, אני אוהב את העם שלכם, אני אקח אותך לדאחיה"
וקסלר מדגיש שהמציאות מורכבת יותר מהדימוי. "הדאחיה היא ברובה שיעית, אבל לא כולם תומכי טרור. יש שכונות מסוימות שהן מאוד קיצוניות – שייכות לאנשי חיזבאללה, ושם צה"ל תוקף בעיקר". אל השכונות האלה הוא רצה להיכנס. "ישבתי במלון וניסיתי להבין איך אני מגיע לשם בלי להיחשף", הוא מספר. "ואז אחד העובדים קורא לי הצידה ואומר לי: 'תקשיב, קלטתי אותך'". מדובר ברגע מלחיץ במיוחד. "אני שואל אותו: 'מה קלטת?', והוא אומר לי: 'תהיה רגוע. עבדתי עם יהודים בדובאי, אני אוהב את העם שלכם, אני אקח אותך לדאחיה – אני גר שם ואקח אותך לכל מקום – לבית כנסת, לבית קברות, לכל מה שתרצה'. הייתי מאוד לחוץ, אבל לא הייתה לי ברירה. המשכתי איתו".
לפני המלחמה: בני וקסלר בביירות
(קרדיט: בני וקסלר)
ככל שהם התקרבו לדאחיה, המתח עלה. "אי אפשר לצלם שם עם טלפון". המטייל הישראלי מדגיש: "יש מצלמות של חיזבאללה בכל מקום, לכן קניתי משקפי מצלמה של מטא וצילמתי דרכן. אין אופציה אחרת". ואז מגיע הרגע של הבור, אולי הכי מפורסם בעולם. "בעומק הדאחיה יש בור עמוק, עם תמונה גדולה של נסראללה. אני נמצא בשכונת חיזבאללה הכי קיצונית בעולם. אתה מבין שכל אחד שם אולי ירה על ישראל אתמול – וזה מטורף". ולמרות הפחד, יש גם תחושות של התרוממות רוח. "זה מרגש מאוד. סוג של תמונת ניצחון. אתה אומר לעצמך – אתם מנסים לפגוע בנו, ואני עומד כאן, במקום שבו חיסלנו את המנהיג שלכם".
בתוך כל זה, הוא מצליח לגעת גם בשרידים היהודיים. "יש בית כנסת אחד בביירות – 'מגן אברהם'. הוא קיים, אבל לא פעיל. פגשתי יהודי אחד, מהבודדים שנשארו שם. לקח זמן להגיע אליו – הוא הסתיר את הזהות שלו. רק אחרי שהבין שאני יהודי, הסכים לפגוש אותי במקום נסתר ולקח אותי לסיור בבית הכנסת ובבית הקברות".
המסע המסקרן של וקסלר לא נעצר בלבנון. "הייתי גם בסוריה, בדמשק". אבל היעד הגדול והנחשק עוד מחכה. "איראן זה השיא. לא הספקתי להגיע לשם – נראה מה יהיה אחרי המלחמה".
