שיטפונות קטלניים, חדרים מעופשים, נסיעות לילה אינסופיות ונזירים מקיאים – הטיול הגדול הראשון בהודו של דנה אלעזר, שחקנית ומורה לתיאטרון, לא היה דומה למה שאולי ציפיתם למצוא באינסטגרם. מה שהתחיל כחלום על "טיול אחרי צבא מאוחר" הפך למסע מצחיק ומרגש של חיפוש עצמי, חופש, ובסופו של דבר גם פיוס עם ה"לבד" או מול כמעט 12 אלף עוקבים.
עולב העולבים בהודו
(צילום ועריכה: דנה אלעזר)
"אני בת שלושים. תכל'ס לא עשיתי טיול אחרי צבא, אז טסתי עכשיו", סיפרה דנה אלעזר בשיחה עם ynet. "ישראלי אחד שאל אותי בהודו, אם זה 'טיול אחרי פיטורים?'. ויש הרבה כאלה שם. אבל אני אף פעם לא הייתי בהודו, וזה הרגיש לי כמו משהו שצריך לעשות לפחות פעם אחת בתקופת החיים".
"עולב זה החיים"
במהלך הטיול, דנה העלתה לרשת סרטונים מצחיקים שבהם באופן מפתיע ומעורר השראה היא לא ניסתה לייפות את המציאות כמקובל בז'אנר, אלא בדיוק להיפך - והיא קראה לזה "עולב". "גם אני רציתי להשתתף כמו כל המטיילים בחגיגה של האינסטגרם, אבל הכול הביך אותי ולא הרגשתי בנוח - אז מצאתי את הדלת האחורית", סיפרה. "האינסטגרם נועד לגרום לחיים להיות כמה שיותר נוצצים, אבל אתה פותח אינסטגרם ורק יותר שונא את החיים שלך ובסוף הכל שקר. הפרספקטיבה שלי היא דווקא לחגוג את העולב ולא להסתיר אותו, להגיד: זה החיים".
ויש לה דוגמה ספציפית ודוחה במיוחד למה שלא מראים הבלוגרים הנערצים ברשתות החברתיות. "למשל באוטובוס בדרך מדרמסלה לדלהי – לא צילמתי נופים, אלא רק את הצפיפות באוטובוס ואת זה שמישהו הקיא לידי לתוך שקית ניילון ואפילו לא התעוררתי".
איזה עולב, איך לא התעוררת?
"אין לי מושג. נסענו באוטובוס מקומי 11 שעות. הגענו לדלהי, ועטו עלינו 50 נהגי מוניות: 'מונית, מונית'. הגענו לחדר מעופש. אמרנו 'טוב, לא מתאים - נמשיך לחפש'. חיפשנו עוד חדרים עם התיקים הכבדים על הגב. לא חסר עולב בהודו, אבל אני חושבת שזה היה באמת יום של עולב על 200!".
התחנה הראשונה במסע של העולב של דנה הייתה בכלל בסרי לנקה. "אחרי טיסת לילה אינסופית, המפגש הראשון שלי עם המציאות ולא עם מה שהאינסטגרם מראה, היה נסיעה ארוכה של שמונה שעות במונית – אני לבד ונהג מקומי".
דנה נשארה חודש באי, וגילתה על בשרה כמה קשה לטייל לבד בעיקר מבחינת תקציב. "לטייל סולו זה הרבה יותר יקר, אז יש בסרי לנקה תרבות של אכסניות זולות וישנתי הרבה בדורמס – חדרים משותפים. זו קרקע פוריה לעולב", הסבירה בחיוך. "לישון עם זרים, לשמוע נחירות באמצע הלילה, להתקלח בחדרים משותפים, כל מה שבישראל נתפס מביך, שם הופך לנורמה".
בדורמיטורי המשותף, היא גילתה על בשרה כי קיים פער בולט בין מה שרואים ברשתות לבין המציאות הנושכת. "העליתי סטורי על אחד השותפים לחדר, בחור סקוטי וכולם כתבו לי 'איזה חתיך', אבל הוא היה ממורמר של החיים – טיול אחרי פיטורים".
אחרי חודש בסרי לנקה, המשיכה דנה אל תת היבשת ההודית – "מעצמת העולב", כפי שהיא מגדירה אותה. מהר מאוד, במקום לחוות את הודו המפנקת של יוגה, טאלי וחבורות תרמילאים הורמונליות, היא מצאה את עצמה כלואה בכפר קטן בהרי ההימלאיה, תחת שיטפונות קטלניים, בלי חשמל ובלי קליטה. שלושה ימים של ניתוק מוחלט וגשם בלתי פוסק.
"הודו היא מדינה מיוחדת – בתרבות, באמונה: בודהיזם והינדואיזם. זה מייצר חברה אחרת פתוחה ומקבלת ומאוד נהניתי". ואז הגיעו לפתע שיטפונות ענק לצפון הודו. "אחרי נסיעה של 12 שעות במונית עם ארבעה בנים אחרי צבא ולא הייתה כימיה בכלל והיה סיוט של עולב. הגעתי למנאלי באמצע הלילה ונבהלתי בטירוף. התחלתי לבכות באמצע הרחוב, לא ידעתי איפה אני ישנה. הגעתי מאוחר בלילה ולא מצאתי את הגסטהאוס. הסתובבתי ברחובות, בוכה, לא מוצאת, עד שהודי אחד עצר, אמר לי 'take deep breath, deep breath' (קחי נשימה עמוקה, נשימה עמוקה - א"ק), ועזר לי למצוא את הגסטהאוס בצד השני של הנהר. זה היה ערב מאוד עלוב: להגיע עד מנאלי, לישון לבד בגסטהאוס, לבד-לבד וגשם".
"זה קשה לטייל סולו – יש תחושות קשות עם עצמך, צריך תעצומות נפש. אבל זאת הייתה הבחירה: לעשות שלום עם הלבד, לבחון את עצמי ולקחת את עצמי לקצה. זה מאוד מחזק ומעצים – דווקא מתוך המקומות הקשים למצוא את מה שמחזק"
מקלחת עולב בהודו
"זה קשה לטייל סולו – יש תחושות קשות עם עצמך, צריך תעצומות נפש. אבל זאת הייתה הבחירה: לעשות שלום עם הלבד, לבחון את עצמי ולקחת את עצמי לקצה. זה מאוד מחזק ומעצים – דווקא מתוך המקומות הקשים למצוא את מה שמחזק".
דנה התמקמה בכפר הציורי הסמוך ושישט ומכאן התיאורים שלה נשמעים כמו סרט אסונות הוליוודי: "מתחילים להגיע ממנאלי סרטונים בזמן אמת, הגשר שמחבר בין אולד מנאלי לניו מנאלי קרס. אין יותר גשר. הכול מוצף מים, רוח – מטורף. אין חשמל וגם אין קליטה סלולרית, כי עמודי חשמל פשוט קרסו אל תוך הנהר".
זה היה יכול להיות סיפור עולב רציני, אבל בשלב הראשון של השיטפון דנה דווקא נהנית מהסיטואציה המלחיצה. "הייתי בעצם נעולה בוושישט, כפר קטן ומסורתי עם מעיינות חמים – והיה נראה לי שזה המקום להיתקע בו. האקס שלי שלח הודעה: 'ראיתי שיש שיטפונות, הכל בסדר?' אמרתי טוב, שיחכה קצת, נייבש אותו. אחרי שעה נעלמה הקליטה לשלושה ימים ובראש שלי: יואו, אמא שלי תתחפנן מסכנה' - ואין מה לעשות".
במשך שלושה ימים של סגר מוחלט ללא חשמל וללא מים זורמים דנה למדה בעל כורחה להכיר את החיים בכפר ציורי במורדות הרי ההימלאיה. "טאלי, מלאי קוֹפטה, פאניר – אוכל פצצה. מנות שבארץ עולות 80 שקל – שם בארבעה שקלים. וגם כל כמה דקות הליכה יש מפל – אתה אומר לעצמך: כמה מים! אנחנו בישראל מתייבשים, והם: שמישהו ייקח כבר את השיטפונות".
כשהשמש יצאה והתקשורת חזרה, דנה הבינה שצריך לברוח דחוף מההרים של צפון הודו - כי הגשם הכבד והשטפונות עומדים לחזור בכל רגע. "קודם כל כתבתי לאמא שהכל טוב כי מסתבר שהיא שלחה מיליון הודעות. בתחזית ראיתי שיש יומיים שמש ואז עוד ארבעה ימים רצופים של גשם. אז אני וחברה שהכרתי שם – הבננו שאנחנו חייבות לצאת מפה ומהר".
בשלב הזה נכנסת לתמונה דמות צבעונית. "פגשנו במקרה הודי בשם עקה – גבר-על סיקי. הוא היה לחוץ לחזור מההרים לעבודה ולחיים שלו. 'אני יוצא מפה! פאקינג נייצ'ר!' – הוא צעק על ההרים. התארגנו שלושתנו מהר ויצאנו לדרך".
מתברר כי גם החילוץ ההרואי בהובלת הבחור ההודי הוא סיפור של עולב ובוץ בפני עצמו. "לקחנו שלוש מוניות: האחת הביאה אותנו עד הגשר שקרס ועקפנו אותו ברגל עם כל הבוץ והתיקים. בצד השני חיכתה מונית אחרת שלקחה אותנו לעוד גשר שקרס – שוב הולכים מסביב עם כל התיקים, בשבילים שהם 'לא שביל', הכול בוץ ומחליק – עד שהגענו למונית השלישית ויצאנו בשלום מאזור השיטפונות".
"ללכת על זה בגדול"
המסר של דנה לכל מי שמתלבטת אם לצאת לטייל לבד הוא ברור: פשוט ללכת על זה בגדול. "כן, זה מפחיד ולפעמים לא נעים, אבל הייתי חייבת את זה לעצמי, לדעת שאני מסוגלת. יש בזה המון חופש – חירות ענקית לנסוע לבד, להיות קשובה רק למה שאת רוצה וצריכה, ומתוך זה למצוא את הדרך להגשים".
ולסיום יש לה טיפ חשוב לנשים מטיילות: "לא ללכת למסאז' בהודו. מסאז' רק בתאילנד, לא בהודו. קשה לי לדעת אם זה פערי גבולות או משהו אחר, אבל זה לא היה לי נעים. וגם – להיות קשובה לאינסטינקטים ולא לחשוב שאת מגזימה".
