"בהתחלה ניסיתי להיות נחמדה, לשתות קצת ולחייך", מספרת סיוון (סיווי) בר לב, בת 24, על רגע אחד שבו ישבה ברכבת של עשר שעות ומולה חבורת גברים מקומיים שלא הפסיקו לשתות. הם הזמינו אותה להצטרף, דחפו לעברה כוסות וציפו שתשתף פעולה. היא ניסתה לשמור על אדיבות, להבין את הקודים התרבותיים ולהראות פתיחות, אבל מהר מאוד הבינה שהמצב יוצא משליטה. "בשלב מסוים זה הפך להטרדה. הם לא קיבלו את ה'לא' שלי. באותו הרגע הבנתי שאני חייבת להציב גבול – גם אם זה מעליב מישהו. הייתי לבד, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מה זה באמת אומר לטייל לבד".
13 צפייה בגלריה
"לימדתי אותו אנגלית, הוא לימד אותי סינית". עם ילד מקומי בדאלי
(צילום: סיוון (סיווי) בר לב)
זו רק סיטואציה אחת מבין רבות שבהן נאלצה להתמודד בר לב, תרמילאית צעירה שיצאה למסע סולו מאתגר של חודשיים בסין. היא לא רק פגשה תרבות שונה לחלוטין, אלא גם למדה להציב גבולות, לחסוך כל שקל, לנהל שיחות בלתי צפויות עם מקומיים ולעבור חוויות משנות חיים.
טרמפים, ספונטניות ומינימום תקציב
"רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת", היא מספרת בשיחה עם ynet. "אני כבר שנתיים מטיילת, והיה לי חשוב לאתגר את עצמי עוד יותר. רציתי לבדוק אם אני יכולה להתמודד לבד, לטייל ביעדים שאני לא מכירה, לתפוס יותר טרמפים, לישון בהוסטלים ולעבור את כל זה בעצמי. בהודו טיילתי ב'שביל החומוס' הישראלי, הפעם אמרתי: אני הולכת על משהו אחר. סין. מדינה ענקית, תרבות שאני לא מכירה, אתגרים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם – וזה בדיוק מה שחיפשתי. זו מדינה סופר זולה – אתה יכול לסגור ארוחה בעשרה שקלים, לינה בעשרים שקל ללילה, וכל הטיול עלה לי בערך 4,000 שקל לחודשיים.
"אני מאוד חסכונית. עבדתי שנה שלמה במלצרות – שש משמרות בשבוע – כדי לחסוך. אני גרה אצל ההורים, לא אוכלת בחוץ, חוסכת בכל דבר שאני יכולה. גם בטיולים אני חוסכת – ישנה בהוסטלים, לוקחת טרמפים, בוחרת את המעברים הזולים. בסוף זה מה שנתן לי להחזיק מעמד כלכלית – חודשיים בסין".
אבל היא למדה על בשרה שטיול בתקציב נמוך מגיע לפעמים עם מחיר אישי שלא מתאים לכל אחד. "הייתה לי נסיעה של 18 שעות ברכבת. היו שלוש אופציות: רכבת מהירה של תשע שעות בארבע מאות שקלים, מיטה ברכבת הרגילה במאה וחמישים, או מושב רגיל עם המקומיים בשמונים שקל. נחשו במה בחרתי? ברור שבזולה. זה היה קשה – לשבת שעות, לדבר עם המקומיים ולראות איך הם מתנהלים. מצד שני, זו הדרך הכי אמיתית להרגיש את סין מבפנים. תמיד יש מישהו שמביא אוכל מהבית ומציע לך לטעום, כולם מתעניינים, שואלים שאלות, מצלמים סלפי ומספרים על המשפחה".
סיווי מתארת את אבק הדרכים והנסיעות הארוכות ברגשות מעורבים. "סין ענקית וזה שוחק. כל מעבר ממקום למקום לוקח שעות על גבי שעות, לפעמים עשר שעות נסיעה רק כדי להגיע ליעד הבא, וזה משהו שצריך לקחת בחשבון. בסוף גם הבנתי שאפשר לקחת טיסות פנימיות, אבל רציתי את החוויה המלאה".
מלבד רכבות ואוטובוסים מקומיים, ההרפתקנית הצעירה השתמשה הרבה באגודל. "אני מאוד אוהבת טרמפים, וזה מעייף לפעמים, אבל זו הדרך הכי טובה לפגוש אנשים. כשאת לוקחת טרמפ עם נהג מקומי, את נכנסת אליו לאוטו, שומעת את המוזיקה שהוא אוהב, והוא מספר לך על החיים שלו – זה להרגיש לרגע שאת חלק מהמשפחה הסינית שלו. זה לא רק חיסכון בכסף, זו דרך אמיתית להכיר אנשים ותרבות. היו לי נהגים שנתנו לי אוכל, הראו לי מקומות שלא מופיעים בשום מדריך תיירים. אלה רגעים שלא שוכחים".
"תפסתי טרמפ עם נהג מקומי, גבר בשנות ה-40 שלו, שדיבר קצת אנגלית", היא נזכרת. "אחרי שעה נסיעה הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'את באה לארוחת ערב'. מצאתי את עצמי בבית שלו, עם אשתו ושני הילדים הקטנים, יושבת לשולחן עמוס מרקים, ירקות ואטריות. הם לא נתנו לי לשלם על כלום, רק דחפו לי עוד ועוד צלחות. מבחינתם זו הייתה גאווה לארח זרה. לא הרגשתי תיירת, אלא אורחת אמיתית בבית סיני. אלה הרגעים שבשבילם אני יוצאת לטיול".
לירוק ולעשן: תרבות הרחוב המקומית
כמטיילת סולו בסין, סיווי נאלצה להתמודד עם עודף תשומת לב ברחובות. "זה חלק מהתרבות, אם מפריע לך שמסתכלים עלייך או מבקשים סלפי – אל תגיעי לסין. הם מתלהבים מזרים, מצלמים, שואלים שאלות. אני תמיד אומרת – תחייכי ותגידי כן. להם אין כסף לטוס לישראל ולפגוש אותנו, אז כשאני שם, אני נותנת להם ליהנות מהרגע. אני גם מצלמת אותם, אז זה הוגן לגמרי".
בשנה שבה ישראלים רבים מרגישים לא רצויים באירופה, סיווי מספרת שבסין דווקא מקבלים אותנו בסקרנות. "כמעט תמיד היו שתי תגובות: או שהם עושים 'פיו פיו' בידיים – כמו סימן לאקדח – או שהם אומרים 'ישראל מאוד חכמה'. זה מצחיק, אבל גם נותן תחושה שהם מעריכים אותנו".
"סין היא גן עדן למעשנים ולמי שאוהב לירוק בפומבי", היא צוחקת. "הם יורקים בכל מקום, ותמיד עם קולות חזקים. בהתחלה זה מגעיל, אחר כך זה פשוט מצחיק. והעישון – בכל מקום. אפילו ברכבת של 18 שעות אנשים נכנסים לתאים ומעשנים. אני לא מעשנת, ובכל זאת קיבלתי לפחות שלוש פעמים ביום סיגריות במתנה. מבחינתם זו מחווה של הכנסת אורחים, כמו לתת לך פרח או שוקולד. בהתחלה ניסיתי לסרב, אבל אז הבנתי – זה חלק מהתרבות. לפעמים פשוט לקחתי, שמתי בכיס והמשכתי הלאה. זו הדרך שלהם להגיד שאת חלק מהם".
"אבל יש להם גם צדדים מדהימים - אין להם חרדה חברתית. אנשים רוקדים ברחוב, מתאמנים בפארקים, שרים בקול. בשבילנו זה מוזר, בשבילם זה טבעי. זה גרם לי לעצור, לצפות בהם ואז לרקוד קצת בעצמי. להבין שלא תמיד צריך לחשוב מה יגידו עלייך".
"צאי, תטיילי לבד - ותגלי שאת הרבה יותר חזקה ממה שחשבת"
אחרי חודשיים לבד, עשרות רכבות, שיחות עם זרים ומפגשים בלתי צפויים, סיווי עוצרת לרגע לסכם את מה שלמדה על עצמה – ועל העולם. "כמטיילת סולו, זה היה פשוט מדהים. לדעתי אין שם פשיעה – הכול מצולם, ובכל צומת יש מצלמות. זה הוריד את אחוזי הפשיעה כמעט לאפס. להסתובב שם לבד מרגיש הכי בטוח בעולם. אף אחד לא נוגע בך, לא עוקב אחרייך, לא מנסה לגנוב. זה פשוט לא קיים, וזה אחד הדברים שהכי אהבתי בסין".
אבל גם לשקט הזה יש מחיר. "בסין הכול עובר דרך הטלפון. משלמים דרכו, מתקשרים דרכו, אפילו תפריט במסעדה את לא יכולה לראות בלי טלפון. בלי טלפון – את לא קיימת. זה אומר לחיות עם פחד מתמיד שהבטרייה תיגמר. הייתי אובססיבית – כל הזמן מחפשת שקע, מחשבת כמה אחוזים נשאר לי. הרגשתי שאם הטלפון ימות – אני הופכת לשקופה. הטלפון הופך להיות החיים שלך; בלי טלפון את לא קיימת, לא יכולה לשלם, לא יכולה להזמין אוכל, לא יכולה להתמצא. זה הפך אותי מאוד תלותית בו, וזה שיעור חשוב בפני עצמו".
מעבר לחוויות האישיות במעצמה האסייתית, התרמילאית הצעירה מצאה לעצמה גם שליחות חדשה. "יש לי חלום לתת השראה לבנות שיראו שאפשר לעשות דברים משוגעים, לטוס רחוק בלי לפחד ולהראות שהעולם לא כזה רע כמו שחושבים – יש הרבה יותר טוב מרע. אני מרגישה שבכל טיול שלי אני מכירה את עצמי יותר ואת הכוחות שלי, וזה נותן לי את הביטחון שאני יכולה ללכת רחוק יותר גם עם החלום להיות נוודת דיגיטלית. אני רוצה לעבוד מרחוק, לטייל בעולם ולחיות חיים אחרים".
"גיליתי עם כמה אומץ אני יכולה להתמודד, איך להציב גבולות ואיך למצוא את הטוב גם במצבים לא פשוטים. סין היא שיעור לחיים – גם על תרבות אחרת וגם על עצמי. למדתי לחייך יותר, להיות סבלנית יותר, ולא לפחד לנסות. בשבילי זו באמת הייתה חוויה משנה חיים".
ומה את יכולה להגיד לצעירות שמתלבטות אם לצאת למסע כזה לבד?
"צאי ליעד שמרגיש לך הכי נכון והכי בטוח. לפני שנה אם היו אומרים לי שאני הולכת לטייל לבד בסין – הייתי צוחקת להם בפנים. היה לי אומץ בקושי לטייל לבד בתאילנד. אבל התחלתי באירופה וראיתי שאני מסתדרת. תתחילי איפה שנוח לך, ומשם זה מתגלגל – ופתאום תגלי שאת הרבה יותר חזקה ממה שחשבת".
