ארז כגנוביץ, צלם ומרצה על החברה הישראלית, חזר לאחרונה מביקור מרגש בהודו שבשיאו נפגש עם נאה, צעירה הודית אותה צילם כשהייתה ילדה בשנת 2006, ושלוש שנים לאחר מכן ב-2009.
( צילום: מיקי שמידט )
"לפני כמעט 20 שנה ביקרתי בצפון הודו בכפר קטן בשם דרמקוט, חמוש במצלמה מצ'וקמקת, חצי אוטומטית - אבל עם רעב אינסופי לצלם", סיפר ארז. "בין התמונות היו גם כאלה של משפחת פארטני - בעלי הגאסט האוס שהתארחתי בו. אחת התמונות הייתה של בתם, נאה. משהו בה תפס אותי. המבט, החיוך, שמחת החיים שיש רק לילדים בני חמש. אני חושב שפשוט היה בה קסם שלא רואים אצל כל אחד.
"שלוש שנים אחר כך, ב-2009, חזרתי שוב להודו ועלה לי רעיון: מה אם אחפש את נאה, ואצלם אותה אוחזת את התמונה הישנה שלה? רק ניסוי קטן בזמן. לא ידעתי אם המשפחה עדיין גרה באותו מקום, אבל זרמתי עם האינטואיציה - הגעתי לדרמקוט, מצאתי אותם, וצילמתי את נאה שוב - הפעם, עם התמונה שלה מהעבר.
"16 שנה חלפו. והשנה שוב מצאתי את עצמי עולה על מטוס להודו. ושוב עלה בי הרעיון: מה אם אצלם את נאה, שוב - עם התמונה ההיא, שבה היא מחזיקה את התמונה שלה, שמחזיקה את התמונה שלה? הגעתי לדרמקוט לפני כמה ימים, הסתובבתי בכפר עם התמונה הישנה - ושוב, מצאתי אותה. והיא כבר לא ילדה - אלא אישה צעירה. היה בזה משהו כמעט לא מציאותי. כאילו מישהו לחץ על כפתור 'פאסט פורוורד' בזמן, ואני פשוט צפיתי. לפעמים, תמונה באמת שווה יותר מאלף מילים. ולפעמים - שלוש תמונות שוות עשרים שנה של זיכרונות".
בשיחה עם אולפן ynet הוסיף ארז וסיפר על רגע המפגש: "היא כבר בת 24, וברגע שהיא יצאה מהבית, הסתכלתי על העיניים שלה והבנתי שזאת היא, לא היה מקום לטעות. היא התחילה לצחוק ולחייך. זו הרגשה כמו במכונת זמן. זה היה מרגש".
ילד נוסף שארז צילם בעבר וחיפש במהלך הטיול האחרון הוא דורג'י. "15 שעות בדרכים משובשות, מאובקות ומתפתלות הביאו אותי בסופו של דבר לכפר מוד שבעמק ספיטי - המקום שבו דורג’י גדל וחי", סיפר הצלם הישראלי. "אם תרצו לדמיין את המקום, תחשבו על 'סוף העולם שמאלה' וזה פחות או יותר מתאר את הכפר. בצפון-מזרח הודו, ממש קרוב לגבול עם סין, שם בלילות אפשר פשוט להרים את הראש ולראות את שביל החלב ואת הדובה הגדולה.
"כשחשבתי לנסוע לשם לא באמת ידעתי אם אצליח לפגוש אותו. בכל זאת, היום דורג’י כבר בן 24, עם הזדמנויות חדשות ומסקרנות שנפתחו בפניו - הרבה מעבר למה שהיה בכפר לפני שני עשורים. בעזרת חברי הטוב, Raj Dylan Nalwa הצלחנו ליצור קשר עם משפחתו וגילינו שהם עדיין מתגוררים בכפר. אלא שדורג'י עצמו כבר הספיק לצאת למחנה אימונים, בניסיון להתקבל לקבוצת כדורגל בכפר רקונג פיו, שממוקם שמונה שעות נסיעה משם. קיוויתי שעד שנגיע הוא יספיק לשוב ושתהיה לנו פגישה מחודשת אחרי כל כך הרבה שנים.
"אבל כפי שהודו אוהבת ללמד אותנו - זה נחמד לתכנן תכניות אבל הן לא תמיד מצליחות לצאת לפועל. מזג האוויר השתגע וגשמי מונסון עזים גרמו למפולת סלעים שחסמה את הדרך בין שני הכפרים. אף אחד לא ידע להגיד מתי יפתחו מחדש את הכביש. הזמן שלי היה מוגבל, ולא הייתה לי ברירה אלא להשלים עם זה שכנראה לא אפגוש את דורג’י הפעם. אבל הצלחתי לפגוש את המשפחה שלו לאחר יותר מ-16 שנה, להעניק להם את התמונות המשפחתיות שצילמתי בעבר (2006 ו-2009) ולצלם תמונה משפחתית חדשה. על הדרך זכיתי גם להתארח בביתם.
זו לא הפעם הראשונה שארז יוצא למשימת צילום מחדש של ילדים בהודו. לפני כשנתיים הוא צילם בפעם השלישית את סמריטי שמתגוררת במנאלי. "הסתובבתי עם התמונה שלה ועברתי בית-בית במנאלי, עד שהגעתי לבית האחרון בכפר שהיה הבית של דודה שלה", סיפר לאחר מכן בשיחה עם ynet. "הדודה זיהתה את התמונה וחיברה אותי אליה. התברר שהיא סטודנטית ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה בעיר קולו, שמרוחקת כארבע שעות נסיעה. נסעתי לשם ונפגשנו".
