נמיביה, אפריקה, שעת לילה מאוחרת. אור עוזרי (24) שוכב דרוך באוהל יחיד בלב המדבר, באמצע שום מקום. זה הלילה הראשון שלו לבד ובעצם המבחן הראשון של הטיול שלו. בחוץ נשמעים צעדים כבדים שמתקרבים לאט. המחשבות בראשו רצות בין תרחישי אימים על שודדים חמושים לבין אזהרות המקומיים על חיות טרף. אור מחליט לא לחכות לגורל: הוא מזנק החוצה אל הלילה האפריקני כשלגופו תחתוני בוקסר בלבד, חמוש בסכין ביד אחת ותרסיס פלפל בשנייה, מוכן לקרב חייו.
״דווקא בגלל הסכנה - הסתקרנתי יותר״
(צילום ועריכה: אור עוזרי)
אלא שמולו, במרחק 50 מטרים, עמדו ה"איומים" והביטו בו באדישות: זוג זברות ששיחקו בחול. כך, באדרנלין שיא מהול בצחוק של שחרור, נפתח הלילה הראשון של המסע הגדול: כמעט תשעה חודשים, 15 מדינות, 30 אלף קילומטרים ורוכב ישראלי אחד שחצה את אפריקה לבד.
המפה על הקיר שהפכה לטיול מהסרטים
עוזרי, ירושלמי ובוגר יחידת אגוז, יצא למסע החיים שלו מיד אחרי השחרור. זה היה מסע של בדידות, פחד, חופש, שבטים, מכרות זהב ומדבריות מלח – רק הוא והקסדה."זה היה החלום שלי", הוא מספר ל-ynet. ״שנתיים לפני השחרור כבר הייתה לי מפה של אפריקה בחדר. כל פעם שהיה קשה בצבא – הסתכלתי עליה ודמיינתי את המסע. אפריקה תמיד סיקרנה אותי, היא שנשארה מאחור בהשוואה לשאר היבשות. תוסיף את כל הנופים, השבטים האותנטיים וחיות הבר שיש רק שם".
הבחירה באופנוע לא הייתה מקרית. "עם אופנוע אתה חשוף – אתה מרגיש את השמש והגשם, מרגיש את הרוח. אופנוע זה סוליסטי וזה מתחבר לכל מה שחיפשתי. זה הטיול שלי אחרי השירות וזה מה שהביא לי כוח להיות לבד, להרגיש את הטבע ולהיות חופשי באמת".
המסע הקשוח החל אחרי שלושה שבועות של התארגנות בקייפטאון, דרום אפריקה, שכללו רכישת אופנוע וציוד. משם, אור יצא לדרך. "רק כשחציתי לנמיביה והייתי באמת לבד בתוך המדבר נפל לי האסימון", הוא משתף בהתרגשות. "אני חי את החלום שלי - אני והאופנוע לבד בתוך הריק הזה. אין שום ג’יפ סביבך. מרחבים אינסופיים עד האופק. מצד אחד חופש מוחלט – מצד שני אחריות מוחלטת. אתה אחראי על כל דבר".
הפתעה ושמה אנגולה
טיול האופנועים היה מלא באתגרים ואירועים שונים ומשונים, אבל רק מדינה נחשלת אחת זכתה לתואר הנחשק מכולם. "המדינה שהכי הפתיעה אותי הייתה אנגולה", אומר אור. "לא תכננתי להיכנס אליה בתחילת המסע כי היא פראית. הייתה שם מלחמת אזרחים של 30 שנה, מדברים שם פורטוגזית, אין שם כמעט ישראלים ותיירים כמעט שלא נוסעים לשם. החלטתי לחצות את הגבול רק אחרי שהתייעצתי עם חבר – והיא הפתיעה לטובה. נשארתי שם יותר ממה שציפיתי".
אור נכנס לאנגולה מאזור נמיביה וחזר באותה הדרך, ונחשף לטבע פראי. "ראיתי את הטבע הכי בתולי שראיתי בחיים. המון חוויות, המון אנשים. זה מקום בלי מגע יד אדם. הכל ריק". בגבול הוא התעכב יום שלם בגלל הוויזה, מה שהוביל למפגש לא צפוי: "פגשתי כורי זהב שאירחו אותי ונסעתי אליהם למכרות. הצטרפתי אליהם לשטח ולמחנה במשך שבוע וממש הייתי חלק מהפעילות".
איך כורים זהב באנגולה?
"יש להם מכונה ענקית בגודל של בית. לוקחים בוץ וחול מהנחל, מסננים אותו – ויוצא זהב. ככה. הזהב יוצא מהאדמה של הג'ונגל".
באזור הספר של המדינה המסתורית התרחש גם מפגש אנושי עוצמתי בין שני חיילים לשעבר. "פגשתי שם לוחם שלחם במלחמת האזרחים של אנגולה", מספר אור. "התארחתי אצלו ושמעתי סיפורים קשים על הקרבות האכזריים, האימונים והפעילות של הצבא הרוסי. הם נלחמו בג'ונגל בתנאים שאין אפילו בעזה - זוחלים בתעלות עם מים וטנק עובר מעליהם. הם חיים בג'ונגלים וגם המלחמה שלהם שם".
אור ההרפתקן מדגיש שהדבר הכי מסוכן באפריקה הוא לא האריות, אלא הנהיגה המופרעת של המקומיים: "כל הכבישים מלאי בורות, ונהגי משאיות שיכורים נוהגים כמו פסיכופטים. יש גם בעלי חיים שחוצים ואתה רואה משאיות הפוכות בצד הדרך. מספיק בור אחד ואתה אוכל אותה".
ואי אפשר בלי קצת "יידישקייט" אפריקני. ערב יום כיפור בלואנדה, בירת אנגולה, הפך לחוויה מוטורית מרתקת. "רכבתי עם קבוצת רוכבים אנגולים, מועדון BMW עם פאצ׳ים, אנשים מדהימים. רציתי להגיע ללואנדה עד הצהריים לעשות חג, והם כל רגע עוצרים לשתות. הבנתי שאיתם אני לא מגיע בזמן".
אור החליט שאין סיכוי שהוא מבלה את יום כיפור בדרכים. "עזבתי אותם ורכבתי שעתיים על 160 קמ"ש בין בורות, משאיות ומחסומים. כל מה שהיה לי בראש זה להגיע לבית חב"ד לפני כניסת הצום. אם היה לי פנצ'ר - הלך עליי. זה היה חסדי השם". היהודים המעטים בבית חב"ד המקומי הופתעו לגלות את האורח: "הם לא רגילים לראות תיירים, אמרו שהישראלי האחרון היה לפני שלוש שנים, ועוד עם אופנוע. ברגע שהחג נכנס, אחרי חודשיים לבד שאתה פתאום עם ישראלים - הדופק יורד. אתה נרגע. יש מיטה. אחרי כל הנסיעה הזאת זה רגע שלא שוכחים".
"באפריקה לא רוכבים בחושך"
אחרי אנגולה המשיך אור לבוצואנה, לקורס קשוח של קבלת החלטות בזמן אמת. "רציתי לישון באמצע מדבר מלח, הריק המוחלט. אבל הדרך הייתה חולית יותר ממה שחשבתי. השקיעה הגיעה והייתי חייב לבחור – לעצור באמצע הדרך, להסתובב, או לרכב בחושך - ובאפריקה לא רוכבים בחושך. זה חוק".
במה יבחר יוצא סיירת אגוז? אור בחר להמשיך קדימה. "רכבתי חמש שעות בחושך. לבד. בחול טובעני. האופנוע שוקל 270 קילו, וכל נפילה היא סיפור. אתה מרים, מקלל, מזיע. זה היה רגע פסגה בשבילי כשהגעתי בסוף לנקודה".
איך זה להיות לבד באמצע היבשת?
"קודם כל זה לא לבד לגמרי כי אתה תמיד פוגש אנשים בדרך. אבל כן, יש ימים שאתה לבד. זה כיף ואתה לומד להתחבר לעצמך. אתה נהיה יותר אחראי כי אין מי שידאג לך. אם שכחת להביא מספיק אוכל – אתה לא תאכל. אם שכחת למלא דלק – תתקע. זה מאוד בונה ומאתגר, בגלל זה רציתי לעשות את זה לבד".
הכלל החשוב ביותר
מערכת היחסים עם הכלי הדו-גלגלי הייתה טוטאלית. "האופנוע היה הכל בשבילי. שמרתי עליו בתחזוקה שוטפת כל הזמן - משמן שרשרת, שוטף אותו כל שבוע. פנצ'רים יש תמיד, מבורות או סלעים. אתה מקלל, עוצר, בודק, מפרק ומחליף". התקלה הגדולה היחידה במסע תפסה אותו דווקא במוזמביק: "נשחק לי גלגל שיניים אחורי. נתקעתי בעיירה טופו – במקרה המקום הכי תיירותי שם. חיכיתי עשרה ימים עד שהחלק יגיע מדרום אפריקה וניצלתי את הזמן לגלוש ולהסתובב. כשסידרתי את האופנוע - המשכתי".
ומה לגבי העלויות?
"כל הטיול עלה לי בערך 70 אלף שקל. שמונה חודשים, כולל הכל - ציוד, תקלות, אוכל, דלק, ספרים. האופנוע הוא חלק ממך. אתה מרגיש אותו, שומר עליו שלא ייגנב. לפני שאתה מחנה אותו אתה מסתכל מסביב. בלילה אני ישן עם האוהל לידו – ובכל פעם שאני מתעורר אני פותח את האוהל ומציץ שהכל בסדר".
רוכב צעיר שרוצה לחצות את אפריקה כמוך, מה הכללים שתתן לו?
"דבר ראשון, אף פעם אל תרכב בחושך! מעבר לזה - בכל רגע להקשיב לדרך ולשאול אנשים, להישאר תמים במובן החיובי: אתה לא יודע הכל וכל הזמן חשוב לצבור מודיעין בזמן אמת. ציוד נרטב? אז נרטב. הגשם תופס אותך? תעצור, תקים אוהל, תישן. בבוקר יהיה טוב יותר. באפריקה אין תחזית מזג אוויר אמיתית, אתה יכול לעבור ארבעה מזגי אוויר שונים ביום. פשוט לזרום. הכי חשוב - תמיד להישאר רגוע".
ומה החלום הבא?
"כרגע אני במילואים. אחרי זה אולי סקי באירופה, אולי דרום אמריקה עם חבר. יש עוד מלא דברים לעשות", הוא עונה וצוחק.
