כל מי שטס לניו יורק מכיר את הרגע הזה בטיסה שבו מסיימים לחצות את האוקיינוס האטלנטי ורואים מהחלון את אותו משטח לבן שמכוסה כולו קרח. קל לחשוב שזה פשוט מדבר לבן וריק, אבל בפועל - מתחת למעטה הקיפאון הזה מסתתרת תרבות עשירה, טבע פראי וחיים שמתנהלים בניגוד לכל הסיכויים.
ואולי בדיוק בגלל זה, גרינלנד הפכה פתאום לסחורה הכי מדוברת, כשנשיא ארה״ב דונלד טראמפ הביע עניין גלוי ברכישת הטריטוריה כולה. בינתיים, בעוד שבחדר הסגלגל בוושינגטון מנהלים דיונים על גרינלנד כעל "נכס אסטרטגי", ובקופנהגן ממהרים להבהיר ש"היא אינה למכירה", 57 אלף בני אדם שגרים שם, רובם המכריע אינואיטים - התושבים הילידיים של הארקטי, שפיתחו במשך אלפי שנים תרבות הישרדות מופלאה בקור הקיצוני - פשוט מנסים לחיות את החיים השלווים והמסקרנים שלהם״, כשמסביבם טבע נדיר ומרתק.
גרינלנד טריטוריה ענקית (גדולה פי 100 מישראל) ששייכת רשמית לממלכת דנמרק, אך נהנית מאוטונומיה נרחבת ומנהלת את ענייניה הפנימיים באופן עצמאי. בפועל, מדובר ב"מדינה" ללא רצף יבשתי תחבורתי - אין כבישים המחברים בין הערים והיישובים, וההתניידות נעשית בטיסות או בשיט בלבד.
האי, מחולק גיאוגרפית ותרבותית לארבעה עולמות נפרדים: הצפון הוא המעוז המסורתי של ציידי הדובים וכלבי המזחלת. הדרום (״הפטגוניה הארקטית״) הוא האזור היחיד שבאמת ירוק, עם חוות כבשים ושרידים ויקינגיים. המזרח הוא הצד הפראי והמבודד ביותר, עם מצוקי גרניט דוקרניים ופחות תושבים. המערב - הוא הלב הפועם, שם גרים רוב התושבים ושם נמצאת הבירה נוק. המרחקים ביניהם עצומים.
חמשת הגדולים של גרינלנד
לפני הכל, צריך להבין עד כמה גרינלנד היא שתי מדינות שונות לחלוטין בשני חצאי השנה. בחורף הארקטי (פברואר–אפריל) תפגשו עולם לבן, קפוא ושקט - מושלם לחוויות ״הארד-קור״: דהירה על מזחלות כלבים, מסעות באופנועי שלג וציד הזוהר הצפוני לאורך שעות החשכה הארוכה. בקיץ (יוני-אוגוסט) התמונה מתהפכת. השלג נמס באזורי החוף, הפיורדים מתעוררים לחיים, והשמש כמעט שאינה שוקעת - 24 שעות של אור (״שמש חצות״). זה הזמן שבו הטבע מתפוצץ מפעילות: לווייתנים מגיעים בהמוניהם, סירות מחליפות את המזחלות והמקומיים יוצאים לחגוג בחוץ.
כדי לעשות סדר בביקור באי שרובו בלתי נגיש, לשכת התיירות המקומית הגדירה חמש קטגוריות מרכזיות - "The Big Arctic Five". זוהי לא סתם סיסמה, אלא ניסיון למפות את כוחות הטבע והתרבות שמכתיבים את החיים בגרינלנד: הזוהר הצפוני, הלווייתנים, הקרחונים, כלבי המזחלות והתרבות האינואיטית.
כלבי המזחלת: כמו מונית
בניגוד לתפיסה הרווחת של מזחלות כלבים כענף ספורט, בגרינלנד מדובר קודם כל בכלי תחבורה לוגיסטי. מכיוון שאין כבישים המחברים בין היישובים, בחורף הארקטי הכלבים הם עורק החיים. אבל חשוב להבין שזה לא קורה בכל מקום. קו הגבול הבלתי נראה של "תרבות הכלבים" עובר מצפון לחוג הארקטי ובמזרח האי, כאשר דרומית משם הכלבים הללו אסורים להחזקה כדי למנוע ערבוב גזעים.
המטיילים יכולים לחוות זאת בסיורים שיוצאים מהעיירות המרכזיות כמו אילוליסאט או טסיליק, החל מ"טעימה" של שעתיים ועד מסעות ארוכים הכוללים לינה בשטח. בעוד התייר יושב בנוחות יחסית על המזחלת המרופדת בעורות אייל המושק, ה"מאשר" (הנהג המקומי) עומד מאחור ומנווט את הלהקה באמצעות פקודות קוליות בלבד. החוויה היא רב-חושית: הריח החזק של הכלבים, האדים שעולים מהם בקור המקפיא, והשקט המוחלט שמופר רק על ידי חריקת המגלשיים על השלג.
כיפת הקרח: הליכה על מפלצת קפואה
הנתון היבש אומר ש-80% מהאי מכוסה בקרחון יבשתי (Ice Sheet). המשמעות בשטח היא שמכל עיירה כמעט, אם הולכים מספיק פנימה – נתקלים בקיר לבן אינסופי. אבל יש הבדל עצום בין לראות את הקרח לבין לדרוך עליו. המקום הנגיש ביותר לביצוע המעבר הזה הוא קנגרלוסואק (Kangerlussuaq), שם נמצא כביש עפר נדיר שמוביל עד ל"נקודה 660" – הקצה של כיפת הקרח. סיורים פופולריים מאפשרים לנסוע ברכבי 4X4 עד לקצה הקרחון, ומשם, בעזרת ציוד בסיסי כמו קרמפונים, פשוט ללכת על משטח הקרח העצום. זוהי חוויה סוריאליסטית של הליכה בתוך נוף של גבעות קרח כחולות, נהרות נמסים וסדקים עמוקים, ולמתקדמים יותר ישנן אפילו אופציות של הקמת מחנה לינה על הקרחון עצמו, תחת כיפת השמיים.
אורות הצפון: המרדף אחרי החושך
היתרון הגדול של גרינלנד הוא היעדר זיהום אור, כך שלא צריך לנסוע שעות מחוץ לעיר ("לצוד" את האורות) כמו ביעדים אחרים. לעיתים קרובות מספיק פשוט לצאת למרפסת המלון. העונה מתחילה בספטמבר ומסתיימת באפריל, והחוויה החזקה ביותר היא להצטרף לסיור מאורגן שיוצא מחוץ לתחומי היישוב אל החושך המוחלט, לעיתים ברכבי שלג או בסירות שמוסיפות את מימד ההשתקפות על המים. המדריכים המקומיים מספקים לרוב הסברים על הפולקלור האינואיטי, שרואה באורות את נשמות המתים המשחקות כדורגל עם גולגולת של ניבתן, וגם עוזרים עם ההגדרות המסובכות במצלמה כדי לתפוס את התמונה המושלמת.
הלווייתנים: ספארי בין קרחונים
גרינלנד היא אחד המקומות הבודדים בעולם שבהם צפייה בלווייתנים אינה דורשת משקפת חזקה במיוחד. בחודשי הקיץ, המים סביב מפרץ דיסקו הופכים ל״מרק״ עשיר בחומרים מזינים שמושך מאות לווייתנים, והסיורים יוצאים בסירות ייעודיות כאשר הקפטן נמצא בקשר רדיו עם דייגים מקומיים שמדווחים איפה נראו הלהקות. המין הנפוץ ביותר הוא הלווייתן גדול-הסנפיר (Humpback), הידוע באקרובטיקה שלו ובנטייה לזנק מהמים. הייחוד של גרינלנד הוא התפאורה: זה לא רק לראות לווייתן, אלא לראות אותו שוחה בין קרחונים צפים בגודל של בניינים, בשיט שנמשך בדרך כלל בין 3 ל-4 שעות בקור המקפיא של המים הארקטיים.
האנשים: כנסו לסלון
קל מאוד לטייל בגרינלנד ולהתפעל מהנוף, אבל קשה יותר לפצח את הקוד התרבותי של האינואיטים, ולכן לשכת התיירות מעודדת באופן פעיל את המפגש הישיר כדי לשבור את הקרח. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לחפש אירועי "Kaffemik" (קאפימיק) – מסורת גרינלנדית של בית פתוח, שבה משפחות מזמינות אורחים לקפה, עוגות ומאכלים מסורתיים. כיום ניתן להזמין מקום באירוח כזה באופן מאורגן: יושבים בסלון של משפחה מקומית, רואים את השילוב בין הסמארטפונים המודרניים לציוד הציד המסורתי שתלוי על הקיר, ומנהלים שיחה ערה.
ומה לגבי השפה? השפה הרשמית היא גרינלנדית (Kalaallisut) – שפה אינואיטית מורכבת – אך אל דאגה: רוב המקומיים דוברים גם דנית, ובאזורי התיירות האנגלית נפוצה מאוד ושגורה בפי רוב האוכלוסייה, כך שתוכלו לשמוע ממקור ראשון איך נראים החיים במקום שבו השמש לא זורחת בחורף ולא שוקעת בקיץ.
מה אוכלים? התשובה עשויה להפתיע אתכם
הקלישאה אומרת שבגרינלנד אוכלים רק דגים, והאמת היא שזה לא רחוק מהמציאות - אבל עם טוויסט. המטבח הגרינלנדי מבוסס על עיקרון פשוט: "מהים והטונדרה ישר לצלחת". אין כאן חקלאות מסחרית, אז כל מה שתאכלו ניצוד או נידוג בטבע הפראי. המבחן האולטימטיבי לתייר האמיץ הוא ה"מאטאק" (Mattak) - מעדן מקומי העשוי מעור ושומן של לווייתן, שנאכל לרוב נא ומתאפיין במרקם צמיגי וטעם אגוזי. מנה אייקונית נוספת ששווה לנסות היא ה"סואסאט" (Suaasat), המרק הלאומי הסמיך שמבוסס על בשר כלב ים, בצל ותפוחי אדמה.
מי שמעדיף בשר "רגיל" יותר יצטרך לשכוח מבקר, כי הכוכבים כאן הם אייל הצפון (Reindeer) וכבש המושק (Muskox) – חיה ארקטית ענקית ושעירה שבשרה נחשב למעדן ומוגש במגוון צורות, מנקניקיות בדוכני רחוב ועד סטייקים במסעדות יוקרה. בדרום האי אפשר למצוא גם בשר כבש משובח שגדל במרעה חופשי. בגזרת הים, זהו גן עדן של סרטני שלג, שרימפסים מהים הצפוני והליבוט גרינלנדי טרי, כשבקיץ מוגשות ביצי דג ה-Lumpfish בכמויות נדיבות. ולקינוח? הטבע מספק את המתוקים: בסוף הקיץ ההרים מתמלאים באוכמניות ופטל ארקטי, שמשתלבים נהדר בעוגות המוגשות בבתי הקפה המודרניים בנוק.
ומה עושים הצמחונים? לא נשקר, זה לא היעד הכי קל למי שנמנע מן החי, שכן המטבח המסורתי מבוסס ב-100% על ציד ודיג. עם זאת, בערים הגדולות (נוק, אילוליסאט) לא תישארו רעבים. בזכות הקשר ההדוק לדנמרק, הסופרמרקטים עמוסים במוצרים מיובאים - מתחליפי בשר ועד ירקות טריים (אם כי במחירים גבוהים). ההפתעה הגדולה מגיעה דווקא מהמזרח: בגרינלנד חיה קהילה תאילנדית גדולה שמפעילה מסעדות רבות ומזנוני "Take Away", שם תמיד תמצאו מנות קארי, אטריות וטופו צמחוניות למהדרין. בבתי הקפה המודרניים בבירה תמצאו בקלות אופציות טבעוניות, אך אם אתם מתכננים להרחיק לכפרים הקטנים והמבודדים = מומלץ להצטייד מראש.
המדריך למטייל: כל מה שצריך לדעת לפני שממריאים
איך מגיעים? אין טיסות ישירות מישראל לגרינלנד, והדרך לשם דורשת קונקשן אחד לפחות, ולעיתים שניים. "שער הכניסה" הראשי והנוח ביותר הוא דרך קופנהגן (דנמרק). מומלץ לטוס מתל אביב לקופנהגן, לבלות שם לילה, ומשם להמשיך עם חברת Air Greenland. עד לאחרונה הטיסות נחתו בנמל תעופה מרוחק (Kangerlussuaq), אך כיום קיימים קווים שנוחתים ישירות בבירה נוק, בזכות מסלול נחיתה חדש שנחנך לפני כשנה. אופציה נוספת היא טיסה דרך איסלנד (רייקיאוויק), משם יוצאות טיסות קצרות יותר למזרח גרינלנד או לנוק, לרוב במטוסים קטנים יותר.
ומה לגבי ויזה? כאן יש מלכוד שחשוב להכיר: גרינלנד שייכת לדנמרק, אך היא אינה חלק מהאיחוד האירופי ואינה חתומה על אמנת שנגן. החדשות הטובות הן שתיירים ישראלים אינם זקוקים לוויזה לביקור של עד 90 יום. עם זאת, החדשות החשובות הן שחובה להגיע עם דרכון בתוקף לפחות לחצי שנה קדימה. בניגוד למעברים באירופה שלעיתים פתוחים לגמרי, כאן יש ביקורת גבולות אמיתית בכניסה וביציאה, ולכן חשוב להגיע מוכנים.
איך זזים ממקום למקום? הלם התרבות הגדול ביותר למטייל העצמאי מגיע בשלב התכנון הפנימי: בגרינלנד פשוט אין כבישים שמחברים בין הערים, כך שאי אפשר לשכור רכב בנוק ולנסוע לאילוליסאט. ההתניידות הפנימית נעשית אך ורק בטיסות פנים - שמתפקדות למעשה כ"אוטובוס אווירי" יקר - במסוקים ליעדים נידחים, או במעבורות. המעבורת Sarfaq Ittuk משמשת כעורק חיים לאורך החוף המערבי ומציעה חוויה איטית ונופית יותר, אך היא פועלת בתדירות נמוכה יותר מטיסות.
וכמה זה עולה? גרינלנד אינה יעד זול. המטבע המקומי הוא כתר דני (DKK), ורמת המחירים גבוהה אפילו מזו שבסקנדינביה מכיוון שרוב המזון והציוד מיובאים. יש לקחת בחשבון עלויות גבוהות לטיסות פנים, לינה וסיורים מאורגנים, שהם הכרחיים כדי לצאת מהערים אל הטבע בבטחה.
אז למה בכל זאת לנסוע? בלוגר הטיולים הוותיק מת׳יו קארסטן (Expert Vagabond) סיכם זאת במשפט אחד מדויק: ״אני חושב שהבדידות שם היא הדבר שהכי הערכתי. נראה שכל כך קשה למצוא אותה בשאר העולם בימינו, אבל בגרינלנד היא נוכחת בכל מקום״.
