יש מדינות שמרגישות כמו יבשת. פרו היא בדיוק כזו – ארץ של ניגודים קיצוניים: רכסי אנדים מושלגים, ג'ונגלים רטובים, חופים פראיים, טרקים בין קרחונים ואגמים ושווקים צבעוניים, ונופים עוצרי נשימה ותרבות עתיקה שממשיכה לפעום בחיים היומיומיים. הפעם יצאנו לא רק כדי לראות עולם, אלא גם כדי להיות יחד – מסע משפחתי לפני הגיוס.
נחתנו בלימה וכבר מצאנו את עצמנו בעין הסערה של חגיגה מקומית: חתונה שבה הכומר בירך בתוך הקתדרלה ובחוץ גאה מחול צבעוני של שדים ורוחות אינידאניות עתיקות. מסכות, תופים ורוח שמימית, נשבה בין סמטאות העיר ומהר מאוד נסחפנו יחד עם כולם במחול.
זו הייתה ההקדמה הכי נכונה כדי להבין שכאן הכל מתערבב: ישן עם חדש, קדוש עם חילוני. פרו היא שילוב חי של מסורות אינדיאניות עם השפעות ספרדיות, שממשיכות להתקיים זו לצד זו.
האמזונס – ירוק אינסופי ורחשי לילה
מבירת פרו עברנו בבת אחת לעולם אחר – לבו של הג'ונגל. סירת עץ ממונעת נשאה אותנו דרך הנהר המפותל, כשקריאות עמוקות של קופים בלתי נראים, מילאו את האוויר.
בימים הבאים גילינו את קסמי האמזונס: עשרות קיימנים עם מבט קר כקרח, עופות נדירים שנראים כאילו שורטטו ביד אומן מבית היוצר של וולט דיסני, דגי פיראנה וטרנטולות ענק. הצמחייה הסבוכה – דקלים שמתקדמים לאט אחר אור השמש – הזכירו לנו שהטבע כאן פועל לפי כללים משלו.
לילות בבקתות עץ ללא קירות, רק עם רשתות – חיזקו את התחושה שאנחנו לא אורחים, אלא חלק מהג'ונגל עצמו. מצאנו את עצמנו לוחשים זה לזה מתחת לרשתות היתושים, מקשיבים יחד לקונצרט של צפרדעים וחרקים.
ארקיפה – העיר הלבנה למרגלות הרי הגעש השחורים
מהג’ונגל טיפסנו אל העיר ארקיפה, עיר קולוניאלית ספרדית מרהיבה בגובה 2300 מטר שבה הכל קרה לאט יותר. הרחובות הצרים, הבתים בצבעי כתום ותכלת וחזיתות הלבנים מהאבנים הוולקניות – כל זה יצר תחושה שהזמן כאן עמד מלכת. כאן במנזר סנטה קתלינה, סביבו התפתחה העיר במאה ה-16, נותקו נערות צעירות מהעולם בעל כורחן.
המנזר נבנה כהוקרה למשפחות עשירות: ילדות צעירות הובאו לכאן ופגשו את הוריהן פעם אחת בשנה בלבד, דרך חלונות מסורגי ברזל. ההגבלות היו קיצוניות והנערות הורשו להתרחץ רק שבע פעמים בשנה. כל רגע מחיי היומיום שלהן היה מבוקר ומסודר.
קניון קולקה – בין לאמות למעוף הקונדורים
בדרכנו אל קניון קולקה, העמוק פי שניים מהגרנד קניון, טיפסנו בהרים בליווי עלי קוקה – סוד הנשימה הקלה בגבהים. הדרך עברה בכפרי רועים, בקתות אבן קטנות, נשים בכובעים צבעוניים ועדרי אלפקות, לאמות וויקוניות.
הוויקוניות, אגב, נחשבות לבעלות הפרווה היקרה בעולם: השערה שלהן דקה במיוחד, רכה ומבודדת. קילו אחד של פרווה טהורה יכול להגיע לכ-8,000 דולר ואף יותר. התרבות האנדית והלבוש הצבעוני – יצר מסע חוויתי בין טבע, היסטוריה ואנושיות.
בקניון חווינו את הדרמה של הטבע: קירות בזלת עצומים, פסגות מושלגות ונקודת שיא – הקונדורים הענקיים, עם מוטת כנפיים של למעלה משלושה מטרים, שריחפו מעלינו. הם נראו כצלליות ענקיות שהחליטו פתאום למלא את הסצנה.
אגם טיטיקקה – החיים באיים הצפים
בגובה 3,800 מטר, בין שמיים למים, הגענו לאגם טיטיקקה, עם האיים הצפים של בני האורוס. האיים עשויים שכבות-שכבות של קני טוטורה ומחזיקים מעמד כבר דורות. כאן הזמן זז אחרת: המקומיים חיים כמו לפני מאות שנים – קמים עם האור, הולכים לישון עם החשכה, כמעט צמחוניים והבנים דווקא, לומדים לארוג כבר מגיל 7. אבל מה שמרתק במיוחד הוא מסורת החיזור: הבנות המקומיות לא בוחרות בבנים לפי כוח, מראה או עושר, אלא לפי איכות האריגה שלהם. כל תנועת יד ומחט היא מבחן של סבלנות, דיוק ותחכום. כשנוה שלנו, שיחק כדורגל עם ילדי האורוס, האי כולו רעד.
קוסקו והעמק הקדוש – הלב הפועם של האינקה
הרגע שבו נכנסנו לקוסקו, עיר בגובה 3,400 מטר, היה טעון בציפייה והתרגשות. ידענו שאנחנו עומדים להיכנס אל "טבור העולם" – העיר שממנה ניהלו האינקה אימפריה עצומה, והשמועה על העוצמה והיופי שלה עשתה את דרכה אלינו דרך ספרים, סיפורים ותמונות.
ההתרגשות היתה מוחשית: כל צעד בעיר, כל פינה וכל מדרכה עוררו ציפייה לחוויה שתכניס אותנו אל לב ההיסטוריה. רחובות מרוצפים באבני אינקה, כנסיות קולוניאליות, אמני רחוב ושווקים צבעוניים. המרכז שממנו ניהלו האינקה, אימפריה אדירה ששלטה על אלפי קילומטרים של רכסי אנדים, עמקים וג'ונגלים.
האינקה לא השאירו דבר למקריות: הארכיטקטורה, הטרסות החקלאיות, מקדשי השמש והירח – הכל תוכנן כדי לשלב הרמוניה בין האדם לטבע. כאן התקיימו טקסים מורכבים לכבוד האלים שכללו הקרבת קורבנות אדם. מי הוקרב? לרוב ילדים ובני נוער שנבחרו בקפידה. המוטיב היה טוהר, יופי ובריאות כקורבן "מושלם" לאלים. כאשר הספרדים הגיעו לכאן במאה ה-16, התושבים ראו בהם דמויות אלוהיות. הם זיהו בהם את ויראקוצ'ה, האל שברא את השמש, הירח והכוכבים וחשבו שהוא ואנשיו חזרו אליהם ככובשים. לכן הם קיבלו את הספרדים ללא התנגדות צבאית. אך מה שנראה כהסכמה הסתיר סבל שנמשך שנים: הציביליזציה האינקהית הושמדה בהדרגה, מאגרי הזהב והמשאבים נבזזו תוך ניצול כפוי ועבדות, המסיונריות הנוצרית השתלטה עד שהתרבות האדירה של האינקה כמעט נעלמה מהעולם.
זהב לבן בעמק הקדוש - בריכות המלח של מאראס
כשנכנסנו אל בריכות המלח של מאראס, נפרש מולנו קניון של מאות בריכות קטנות, לבנות כשלג, שהפכו פסיפס גיאומטרי של מראות לעת שקיעה. כל אחת מהן כמו מראה שמחזירה אלפי שנים אחורה.
צעדנו בזהירות בין הבריכות, מרגישים את ההיסטוריה מתחת לרגליים: כל בריכה נחשבת לנחלת משפחה, חלק מהירושה שהועברה מדור לדור. בעבר, המלח שימש לשימור מזון ולפולחן – האינקה השתמשו בו גם לחניטת גופות של אצילים ומלכים ושכר היה משולם בשקיות מלח, מה שהוליד את המילה האנגלית salary.
מפגש עם אנשי האנדים
בכפרים המרוחקים בעמק, פגשנו את תושבי ההרים – נשים בחצאיות טוטו אדומות, גברים בכובעים צבעוניים, ילדים ששיחקו וראו אותנו כקצת אורחים נדירים. בזכות אורי כהן, ישראלי שחי כאן שנים, התקבלנו בבתי התושבים והצטרפנו לעבודות הבית. לשולחן הגיעו "חטיפים" מקומיים מיוחדים – שרקנים קלויים, שמקובל לאכול בעמק הקדוש. חווינו טקסים עתיקים ולמדנו על הקשר "החי" שלהם עם האדמה.
בגובה 4,300 מטר, במטבח צמוד לטאבון מפויח וקומקום מהביל של תה עם עלי קוקה, נוצר רגע קסום: נוה שיחק עם ילדי הכפר והתחבר במיוחד עם אלברו בן השש. דרך המסך הקטן בטלפון של נער ישראלי, ראה אלברו לראשונה את פרו הגדולה, מקום הולדתו, לימה, האמזונאס ונופים שעד אז הכיר רק מסיפורי הוריו.
מאצ'ו פיצ'ו – העיר האבודה והר הצבעים
המסע שלנו הגיע לשיאו במאצ'ו פיצ'ו. אחרי ימים של רכבות ואוטובוסים בין עמקים וכפרים, נפרשה מולנו העיר האבודה עטופה בערפל של בוקר. כאן כל אחד מאיתנו עצר לרגע, מרותק מול מדרגות האבן העתיקות, המקדשים והטרסות – מקום שבו ההיסטוריה נושמת ממש.
לאחר המאצ'ו פיצ'ו המשכנו אל הר הצבעים. הטיפוס לגובה של 5,000 מטר, בשעה ששלג קל מזפזפ מעלינו, הפך כל צעד לנשימה מדודה. כשהשמש פרצה, נגלו לפנינו רכסי הרים בצבעים מדהימים, שכבות זמן גיאולוגיות שהטבע רשם במשך מיליוני שנים.
עבור בני הקצ’ואה, ההר קדוש, וההליכה אליו היא מסע רוחני לא פחות מפיזי. כאן, מול יופיו וחוזקו של הטבע האנדי, הרגשנו עד כמה המסע שלנו הוא גם פנימי – גילוי וחיבור בין עבר, הווה וטבע.
ההוארז – מסע בעקבות פסגות וקרחונים
הפרק האחרון של הטיול הוקדש לאזור הוארז במרכז הרי האנדים ולטרקים במסלולים מרהיבים: אגמים בצבע טורקיז זוהר הנחבאים בין פסגות מושלגות, קרחונים עוצמתיים שמזכירים עד כמה הטבע רך ושברירי, ועמקים ירוקים עם נחלים גועשים. כל טרק הרגיש כמו מסע אל עולם אחר – שילוב של שקט, הרפתקה ותפאורה דרמטית.
גילינו כאן את "פטגוניה הקטנה של פרו": לגונה 69 בצבע טורקיז עז, קרחון פסטורורי בגובה 5,000 מטר, ומסלול חמישה ימי הליכה מרהיב – הוואי וואש. ההמלצה הברורה היא להקדיש לפחות יומיים להתאקלמות לגובה, ולהגיע בעונה שבין מאי לספטמבר, עם שמיים כחולים ונופים עוצרי נשימה.
נפרדים מפרו בשחייה עם אריות ים
לפני החזרה הביתה, חווינו מפגש עם אריות ים באיי פלומינו, מול חופיה של לימה. המים היו קפואים והתחלנו להרגיש את קצה הטיול בגוף ובנפש. ואז הופיעו הם – אלפי אריות ים סקרנים ושובבים, שחו סביבנו ויצרו חוויה נדירה. אריות הים כאן אינם תוקפנים כלפי אנשים מאחר ואין להם טורפים טבעיים ולכן לא פיתחו אגרסיה כצורך להגנה עצמית. היה נדמה שהם מזמינים אותנו להצטרף אליהם למשחקי המים.
בין הרי האנדים לאוקיינוס השקט מצאנו את פרו שלנו כפי שהתרחשה לנו בלב. חיבור לאדמה, לתרבות, ליפעת הבריאה ולהיסטוריה. חיבור שאפשר לנו להיות נוכחים ברגע, ביחד.
לימור צדוק היא כתבת "מסע אחר אונליין", צלמת, מדריכת טיולים ואנליטיקאית בגישה פסיכואנליטית. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלה, לעקוב אחריה באינסטגרם ולהתעדכן על טיולי צילום והרצאות בקבוצת הוואטסאפ השקטה שלה.
