נגה: שמש טרופית מכה ביציאה מדלת המטוס, משב ניחוח מלח ים מקבל את פנינו בשדה התעופה של באלי. אני יורדת במדרגות, ומסתובבת אל גיא, הנמצא מאחוריי עם המוצ'ילה על גבו. חיוך על פניי: "הגענו לבאלי!". כמה ציפיתי לחופשה הזו. בעוד מספר חודשים שנינו נעמוד תחת החופה, ומכיוון שהבנו שלא נצליח לצאת לחופש אחרי החתונה, אני בהתמחות וגיא בסבבים בבית החולים, הכרזנו על השבועיים הללו כירח דבש. "את תראי, זה יהפוך לטרנד. ירח דבש לפני החתונה", אמר גיא.
גיא: נהגי המוניות שארבו מחוץ לשדה לא יכלו למיומנויות המיקוח של נגה ויצאנו ליעד הראשון. כעבור דקות בודדות של נסיעה חלפנו על פני פסל עצום של אדם מרובה ידיים ופנים עם חדק של פיל. בצידי הכביש יש מקדשים מעוטרים בפסלים של אריות ובמה שנדמה כקופים מזוקנים עם שיניים אימתניות. עצי פלומריה פרחוניים סביב כל מבנה. "זה נראה כמו אזור מיוחד", אני מביט בהשתאות מהחלון ושואל איפה אנחנו את הנהג, שעונה לי ש"זה אזור מסחרי של חומרי בנייה וציוד לבית".
מקדש צמוד לבית
נגה: הזרם השולט בבאלי מבטא גרסה ייחודית של הינדואיזם, השזורה באלמנטים של בודהיזם ומסורות מקומיות, שהתערבבו לכדי עולם מופלא של טקסים ורעיונות. לכל משפחה יש מקדש צמוד לבית, ולכל כפר מקדש מרכזי משותף, ונסיעה בכבישים כאן מרגישה כסיור בין מקדשים. "אי-אפשר לנתק באלינזי מהדת שלו. החגים, החברים, המשפחה, העבודה. בכל דבר יש טקסים", מסביר הנהג. אני מבחינה שהרכבים שלפנינו נעצרים, ומנסיעה איטית בכפרים עברנו לעצירה. "יש תאונה?" אני שואלת את הנהג. "לא, יש טקס. מעבירים את האל בית. לכו תראו".
גיא: שיירה ארוכה של אנשים בלבוש חגיגי לבן פוסעת בעצלתיים במרכז הכביש. מלפנים הנשים, בשמלות לבנות, נושאות על ראשיהן מנחות ופרחים. הגברים מאחור, לבושים מעין חצאית וכובע ללא שוליים. נושאים על כתפיהם מיצגים עצומים, ומנגנים בכלי מיתר ותופים. נגה ואני מצטרפים בסקרנות מרוגשת. "מה בדיוק קורה כאן?" אני שואל את אחד הצועדים. "האל עובר ממקדש של כפר אחד למקדש של כפר אחר, והקהילה מלווה אותו", הוא מסביר בקול רם כדי להתגבר על כלי הנגינה ושריקות משרוקיות השוטרים שמסיטים את התנועה לשוליים. גם הם לבושים בלבן.
ללכת לאובוד
גיא: באלי נמצא דרומית לקו המשווה, ומתגוררים בו כ-4.5 מיליון תושבים. השפות הרשמיות הן אינדונזית ובאלינזית, ורבים כאן דוברים אנגלית. עיקר ההכנסות הן מתיירות וחקלאות. השרידים הקדומים ביותר לפעילות אנושית באי הם מלפני למעלה מ-3,000 שנה. כך שלצד העובדה שבאלי הוא גן עדן המשלב הרי געש, ג'ונגלים וחיים תת-ימיים מהעשירים בעולם - הוא גם פנינה אנתרופולוגית שתושביו גאים מאוד בשימור המסורת שלהם. או כפי שהסביר לנו לפני הנסיעה חוקר הטבע עודד דגני, "התיירים לא מעניינים אותם כשזה מגיע לטקסים. מרהיב ומיוחד ככל שזה נראה לכם, זה אותנטי לחלוטין. פשוט תזרמו איתם".
נגה: בשעת לילה מאוחרת הגענו לבית ההארחה. עם אור ראשון התעוררתי ופתחתי את החלון, ולמראה הנוף שנגלה נעתקה נשמתי. מרבדים נמוכים של שדות אורז, תחומים בעשרות טרסות מסותתות להפליא. בין הטרסות המשתפלות במורד ההר, פלגי מים הזורמים לג'ונגל שבקצה הוואדי. מקהלות ציפורים מצמרות העצים ותרנגולים מכריזים שהיום הפציע. ערפילי ענן נמוכים משווים למקום אווירת מסתורין, שהולמת את העיירה אובוד.
גיא: יצאנו לשוטט בסמטאות של אובוד, הממוקמת באזורי ההררי של באלי. המקום נחשב למרכז הרוחני של האי, וגם למרכז אמנות ויצירה. משמעות שם העיר במלזית היא תרופה, ותושביה מאמינים שהחיים כאן מזכים בריפוי את אלו המתמסרים למקום. בכל קרן רחוב מוכרים גילופי עץ ואבן, וציורי שמן. העיירה משופעת באינספור מתחמי יוגה ומדיטציה, ואף במסעדות ובחיי לילה עשירים, המשתלבים בין אינספור מקדשים, מבנים עתיקים מעוטרים במזרקות ובריכות עם דגי קוי זהובים. גולת הכותרת של הטיול עבורי נמצאת כאן בכל פינה: המסאז' הבאלינזי.
נגה: "צריכים ללכת כדי להרוויח את כל המסאז'ים האלה, אחרת מה זה שווה?", אמרתי והצעתי שנטפס לראות את הזריחה על הר באטור. גיא נעתר. השכמנו ב-2:00 לפנות בוקר, נסענו לנקודת ההתחלה, ועם מדריך מקומי התחלנו לטפס לפסגה. "1,700 מטר גובהו של ההר. שני בגובהו להר הגעש השני בבאלי, אגונג, שנמצא שם", מסביר המדריך דורס, ומצביע על האופק החשוך הזוהר במיליון כוכבים. "הוא התפרץ בפעם אחרונה בשנת 2000. ואולי היום הוא יתפרץ שוב", הוא מצחקק. אני לא. אני מביטה לאחור, מתנשפת מהעלייה ומחפשת את המבט של גיא שעדיין עצבני מההשכמה שיזמתי.
גיא: יושבים מחובקים על שפת הלוע של הר הגעש. רוח קרה מתערבבת עם פרצי אדים רותחים הפורצים מסדקים בסלע. אוחזים בכוסות תה שדורס הכין. גוון אדום, המשתנה במהירות עם כל קרן שמש שמתווספת, נמתח מכל עבר - זריחה לארוחת בוקר. העננים גולשים על שיפולי ההר לעבר הכפרים המתעוררים. "צדקת, זה היה שווה את זה", אני מתוודה. היא מחייכת בהקלה, מניחה את ראשה על שקע כתפי ומביטה בזריחה.
קסם מתחת למים
נגה: כעבור מספר ימים המשכנו לחלק המזרחי של באלי, לעיירה קובו (Kubo), כדי להבין שהקסם האמיתי נמצא מתחת למים. חבשנו מסכות, נעלנו סנפירים ויצאנו לשנרקל. הגוף טרם הסתגל לקרירות המים, אבל העיניים כבר חוגגות את עושר הצבעים. החול השחור, תוצר של הבזלת הגעשית, מרוצף במאות אלמוגים צבעוניים, המטלטלים בזרמי המים, כמו צמרות עצים ברוח. להקות דגים סביבי. לפתע מגיח מאחוריי סלע צב ים עצום. ליבי מנתר ואני מחפשת את גיא שצולל מתחתיי, קרוב לשונית, אצבעו זקורה לעבר הצב. מבטו מחפש אותי.
גיא: בערב התיישבנו במסעדה על שפת הים. האוכל נפלא. הכל כה טרי והתבלינים משכרים. נגה, הבשלנית מבין שנינו, לא הסתפקה בשיעור בישול עם טבח מקומי, וגם השכימה קום כדי לבקר בשוק הפועל לפנות בוקר. לאחר שאכלנו בשקיקה אמרתי לה: "בכל פעם שהנושא עלה, אמרתי שנדבר על זה בבאלי. הגיע הזמן".
נגה: את רוב הסידורים לחתונה סגרנו לפני הטיסה. על החופה הבטחנו לדבר בהמשך. גיא בן למשפחה דתית, רוצה חתונה כהלכה, ולשנינו חשוב שהטקס ישקף את מסורת ישראל, אבל עם ביטוי לערכים העכשוויים שלנו. כך, עם בירה ביד, וברקע הגלים המתנפצים על החוף הסלעי, שירטטנו את הטקס שלנו, עד שבעל המקום גדע את השיחה והתנצל שהוא צריך לסגור. "לראות צב זה מעיד על מזל טוב. זה אומר שיהיה לכם בן זכר!" הוא הכריז לאחר שסיפרנו לו על נסיבות הטיול.
לעצור את הזמן
גיא: חשבנו שלא ניתן להתעלות על הקסם של באלי, עד שהמעבורת עגנה באי הסמוך, נוסה פנידה (Nusa Penida). "עד לפני שלוש-ארבע שנים תיירים רק הגיעו לצלול כאן וחזרו לבאלי", הסביר לנו חאדק, מדריך הצלילה. "מהרגע שאנשים העלו תמונות לאינסטגרם, פתאום כולם ביקשו להישאר באי". בסמוך לבאלי ישנם מספר איים קטנים יותר. בנוסה פנידה, חיים כמה עשרות אלפי תושבים בלבד, שעד לפני האינסטגרם, נאלצו לעבוד בבאלי וחזרו הביתה אחת לחודשיים. האי שנמצא במרחק שעה הפלגה מבאלי, שונה ממנה מאוד. החל מהאקלים היבש יותר ועד לחופים הלבנים. חלקים נרחבים בו הם ללא תשתיות, והכבישים הצרים ומלאי המהמורות נסללו עבור קטנועים.
נגה: למחרת יצאנו לים עם ציוד צלילה. הגאות והשפל, יחד עם זרמי האוקיינוס ההודי המשתנים במהירות, קובעים מתי להפליג. סירת המנוע הקטנה מקיפה את האי. מצוקי הסלע של נוסה פנידה משתלחים מעל התכלת במיצג מרהיב, והצמחייה מכסה אותם כשמיכה. הגלים מתנפצים למרגלותיהם, משגרים זרנוקי רסס הנדמים כגייזרים. מתחת לפני המים שוקק ריף מהמגוונים בעולם, אבל אנחנו מקווים מאוד לפגוש יצור ימי אחד במיוחד. אנחנו חוגרים את הציוד וקופצים למים הקרירים. כעבור רבע שעה במים, כשאני מתחילה לחשוש שהיא לא תופיע, צללית קרבה אלינו מהמעמקים, מנטה ענקית. כנפיה מתנועעות באצילות, הלוע העצום פתוח לרווחה שואב פלנקטון. היא קרבה אליי, אני קופאת, מרחפת מתדהמה ומאושר. היא חולפת על פנינו ונעלמת למעמקים.
גיא: "מתי יוצאים מחר לים?", אני שואל בהתלהבות את חאדק כשמפליגים בחזרה לאי. "מחר אי-אפשר, יש טקס. אפשר מחרתיים", הוא עונה. "איזה טקס? אפשר כשיסתיים?" אני ממשיך לנסות. "מחר יש Cremation", הוא מפטיר. לוקח לי רגע להיזכר במשמעות המילה. "שריפת גופות?!", אני משתומם. "כן, אחת לחמש שנים כל הכפר מתאסף ומעלים את הנשמות של אלו שנפטרו בשנים האחרונות, הם הופכים לאלים. אתם מוזמנים". נגה, שהאזינה בחצי אוזן, מיד שאלה "מתי ואיפה להיות?".
נגה: ירדנו מהאופנוע בכפר של חאדק. אין נפש חיה. רק כרזה וסלסול תפילה מלווה בכלי נגינה נשמע מפאתי הכפר. הלכנו בעקבות הצלילים והגענו לקרחת יער גדולה, שבמרכזה מאות אנשים בלבוש מסורתי. תינוקות נישאים בידי אמותיהם וזקנים קמוטי פנים, יושבים וממתינים. בשולי הקרחת, מוגבה על במה, יושב ישיש מעוטר בתכשיטים וממלמל תפילה. אנו פוסעים בשקט, ואני מתקרבת למישהו ושואלת חרש: "ראית במקרה את חאדק? מדריך הצלילה? הוא הזמין אותנו", מתרצת מה מעשינו כאן. "יש כאן הרבה חאדק", הוא משיב באנגלית צחה. מסתבר שהוא מורה לגיאוגרפיה בבית הספר המקומי, שאפילו יודע איפה זה ישראל.
"חאדק זה שם מסורתי לבן השלישי בכל משפחה", הוא מסביר. אני קולטת שזה כמו לשאול ישראלי אם הוא מכיר את יוסי מתל אביב. "אל תיראו כל כך חוששים. אתם אורחים שלנו כאן". הוא מחייך. "פסלי החיות המקושטים, אלה המתים. עצם מגופתו של כל אדם מת נמצאת בפסל", הוא אומר ומצביע על פסלי חיות שעל הבמות המהודרות. "תסתובבו ותצלמו", הוא מרגיע. "אבל כשהשריפה מתחילה, כדאי שתיקחו כמה צעדים אחורה". "עכשיו שורפים את כל הפסלים היפים האלה?", אני שואלת בעודי מחשבת כמה זמן לקח להם לבנות את המיצגים האלו. "בוודאי ששורפים", הוא עונה משועשע. "אבל יש עוד זמן. ממתינים לאות מראש הטקס", הוא מצביע על הישיש המעוטר בתכשיטים.
"תראי אותם," אומר גיא. "שיא עונת התיירות. ההכנסה מהימים האלה אמורה להאכיל פיות לשנה שלמה, וכולם יושבים פה וממתינים בשקט כבר חצי יום, כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם". אני מהרהרת בדבריו. "אני חושבת שזה דווקא הסוד של כל טקס, שהזמן מקבל משמעות אחרת מאשר זמן של יום רגיל. זה קורה בפרידה מנשמה בשריפה, ביום ההולדת, וגם, ואולי בעיקר, בחופה בחתונה".
טיפים לפני הטיסה:
- גם ללא קשר להוצאת ויזה, כדאי לשלב טיסה לבאלי עם עצירה בסינגפור. כך מוזילים את עלויות הטיסה ומרוויחים ביקור ביעד.
- באלי מדהימה כל השנה, אך העונה היבשה, המומלצת לביקור, היא מיוני עד ספטמבר. בעונת השיא מומלץ להזמין מלונות מראש כדי להוזיל עלויות, במיוחד במלונות היוקרה באי.
- לא לוותר על ביקור באיים הסמוכים לבאלי. למבקשים חוויה אותנטית, כדאי לבקר באי נוסה פנידה.
