השנה ימלאו לי 60. 25 השנים הראשונות באנגליה וההמשך בארץ. כאן התחתנתי ונולדו שלוש בנותיי, שם נשארו הוריי ואחי. נוצרו חיים מקבילים שבהם בכל שנה אנו מבקרים את המשפחה שם. שיא הביקור מתרחש תמיד באזור האגמים, פארק לאומי בצפון-מערב אנגליה שנחשב, ובצדק, למקום היפה ביותר בממלכה – הררי וירוק, מתחת לגבול סקוטלנד, עם 16 אגמים גדולים, אינספור אגמים קטנים וכמה עיירות ציוריות שמפוזרות ביניהם. הנוף הנשגב הזה הדליק את הדמיון של אמנים רבים, ביניהם המשורר הגדול ויליאם וורדסוורת', שהחל את התקופה הרומנטית בספרות האנגלית.
הקוטג' המשפחתי
נוף הילדות שלי היה פחות ציורי – שכונה אפרורית ונטולת תרבות בפרברי לונדון. הקשר לאזור האגמים החל מאוחר יותר, בזכות ההורים של גיסתי, שקנו ושיקמו במשך שנים את Tower Wood Cottage קוטג' בן 400 שנה, מוקף ב-20 דונם יער על שפת האגם ווינדרמיר. זה המקום שבו בילינו את רוב החופשות המשפחתיות מאז שנולדו הבנות שלי, שהרגישו שם שהן נמצאות באחד הסיפורים של ביאטריקס פוטר, שכתבה ואיירה ספרי ילדים על חיות שהאנישה, כמו פיטר ראביט. היום אחי ואשתו גרים שם, באסם שהוסב לבית, והקוטג' הצמוד מושכר ב-Airbnb.
לפני שנה סיפר לי חבר על מסלול הליכה ארוך, The Coast To Coast Walk, שמחבר בין החוף המערבי של אנגליה באזור האגמים, לחוף המזרחי, באזור ה-North York Moors – מסלול באורך 306 ק"מ שהוכרז כמסלול לאומי ב-2022, ובזכות מעמדו עבר שדרוג וסימון מחודש לקראת הפתיחה הרשמית בתחילת 2026. למתנה עצמית ליום ההולדת העגול והמונומנטלי, החלטתי לעשות את המסלול הזה עם שתי בנותיי התאומות – מרים ואיוי – אחי מרק ובתו לילה.
עוד לפני שיוצאים לדרך מומלץ להיעזר במדריך The Coast to Coast Walk (הוצאת Cicerone). להולכים מנוסים ובכושר טוב השביל אמור לקחת שבועיים. אני בחרתי בגרסה אנושית יותר – השליש הראשון של השביל שחוצה את אזור האגמים, שאותו חילקתי לשישה ימי הליכה. הזמנו לינה במגוון בתי מלון, צימרים ואכסניות – זה יקר יותר מקמפינג בשטח, אבל גם חוסך סחיבה של הרבה ציוד ואוכל על הגב, ותכלס, בגיל 60, בבחירה בין מיטה רכה וארוחת בוקר מבושלת לבין שק"ש בקור, האופציה הראשונה עדיפה.
טבילה ב-10 מעלות
השביל מתחיל בחוף St.Bees המנומנם ועובר צפונה, על קו הצוק הדרמטי מעל הים האירי, עד שהוא שובר מזרחה לאחר כמה קילומטרים אל לב הפארק הלאומי. תחילת כל שביל ארוך מלווה בהתרגשות וחששות, ובזמן שאחי לקח את הבנות לקנות גלידה, אני קשרתי שוב ושוב את השרוכים – כל אחד והפגת המתחים שלו. באירוע משפחתי המתחים תמיד מוגזמים; אתה עומד שקוף, בלי ההגנות החברתיות הרגילות – כל תגובה והתבטאות לוחצות בדיוק על עצב חשוף. בימים הראשונים – כשהתחילו לכאוב הרגליים והגב; כשהתחיל לרדת גשם; כשהדרך התחילה להיות תלולה – עלו גם רמת העצבים, העקיצות ורגשי האשמה שלי. איך חשבתי להוביל את המשפחה במסלול כזה מאתגר?
אחרי הנוף הדרמטי מעל הים, המשך הדרך של היום הראשון הייתה בעיקר על שבילים כפריים סלולים וקלים יותר. פתרון הקסם לאווירה המשפחתית העכורה היה לעצור בצומת T להפסקת תה. מרק הוציא את הפק"ל שקניתי לו לפני כמה שנים שחיכה בדיוק לרגע הזה. באנגליה כוס תה היא הפתרון הלאומי לכל מצב – ב-SAS (הקומנדו הבריטי האגדי) לימדו שאם הולכים לאיבוד בשטח, יושבים, מרתיחים מים, שותים תה, ורק אז, בראש צלול, חושבים איך לפעול.
8 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: מרים, איוי ולילה נכנסות לאגם Ennerdale ביום השני להליכה
(צילום: יונתן בלום)
היעד שלנו היה העיירה Cleator, שנבנתה על התעשייה של המאה ה-19, שבמאה ה-20 כבר הפסיקה להתקיים. המלון שלנו, Ennerdale Country House Hotel, שיקף היטב את מצב העיירה – בית ויקטוריאני גדול שימי הפאר שלו חלפו מזמן. חדר האוכל נראה עצוב, יציקות התקרה הדקורטיביות העתיקות התחילו כבר ליפול והתפריט נראה עלוב ויקר. הזמנו טייק אוויי הודי לחדר של הבנות, ובמאמצים רבים הצלחנו להימנע מלהכתים את השטיח ברוטב קארי. בניגוד לארוחות הערב המסורתיות באנגליה, ארוחת בוקר האנגלית (Full English Breakfast) – נקניקיות, בייקון, ביצים, פטריות, שעועית אפויה, טוסט ועגבניות צלויות (מה שהכי מתקרב לירק בצלחת), היא בדיוק מה שצריך כדי לסדר אותך לפחות עד לסנדוויצ'ים של הצהריים.
כשהגענו לראש האגם אחרי בוקר של הליכה יחסית מתונה, השמש יצאה לכבודנו, ולמרות שטמפרטורת המים הייתה כ-10 מעלות, קפצנו לטבילה באמצע הנוף הקסום. רגע מושלם
היעד של היום השני הוא אגם Ennerdale Water הקרוי על שם העמק הקסום שבו הוא שוכן. עבורי זה היה הגביע הקדוש של המסלול. הגישה לכאן ברכב מוגבלת – מהצד המזרחי, כלומר מתוך הפארק הלאומי אין כבישים, מה שמסביר את העובדה שבכל השנים שביקרתי באזור האגמים לא הספקתי להגיע לשם. בזכות הבידוד שלו, Ennerdale הוגדר כ-SSSI (אתר של חשיבות מדעית מיוחדת), ומיושמת באזור תוכנית פֵּרוּא, שמטרתה להחזיר את המגוון הביולוגי הטבעי לעמק ולאגם. כשהגענו לראש האגם אחרי בוקר של הליכה יחסית מתונה, השמש יצאה לכבודנו, ולמרות שטמפרטורת המים הייתה כ-10 מעלות, קפצנו לטבילה באמצע הנוף הקסום. רגע מושלם.
המשך יום ההליכה לצד האגם היפהפה הוביל אותנו לאכסניית Ennerdale המבודדת שבה ישנו בלילה השני. ישבנו לנוח בגינת האכסנייה והתבוננו אל ההרים ממול, בעוד שלל ציפורים וכמה סנאים אדומים נדירים הגיעו לאכול מהשולחנות.
דרמה בבקת הרועים
בבוקר היום השלישי המתח המשפחתי הידרדר לכלל משבר. אני ממהר לצאת כדי להגיע בשעה סבירה ליעד הבא, עמק Borrowdale, אבל לילה רוצה לקחת את הזמן וכועסת עליי; מרק מתלונן שהתיק שאיוי השאילה לו כואב לו בכתפיים ואיוי כועסת עליו. בשעה הראשונה של הבוקר הלכנו במצב רוח הפוך לנוף המדהים שבו היינו. המתח התפרק באופן מאוד לא צפוי.
כנהוג בשבילים ארוכים, דרכנו הצטלבו לעיתים קרובות עם שותפים אחרים לשביל. אחד מהם, אדם בסביבות גיל 60 מלונדון, שהחליט לעשות את כל המסלול עם הכלב שלו, טרייר טיבטי בשם ברטי (את שם האיש שכחנו לברר). בזכות הגנים הטיבטים, ברטי הגיע לפסגות ההרים מלא שמחה ואנרגיה, בזמן שכולנו בקושי מצליחים לנשום. חוץ מברטי ובעליו, פגשנו גם עם זוג צעיר, ג'ון ואלינה. לג'ון היה מבטא שגרם למוח שלי להיכנס למצב של Error. מסתבר שהוא ואלינה משווייץ, אבל הוא גדל באיזה חמש מדינות בעולם, לכן המבטא ההיברידי. רגע לפני עלייה גדולה להרים של Brandreth ו-Grey Knotts שהפרידו ביננו ל-Borrowdale, הגענו לאכסנייה מבודדת הנושאת את השם הציורי Black Sail (מפרש שחור) – בקתת אבן עתיקה שפעם תיפקדה כ-Bothy (מקלט לרועי צאן). מקום מושלם להתעודד בכוס תה לפני העלייה.
בזמן שישבנו באכסנייה נכנסה אלינה בדמעות: "נפרדנו!", היא בכתה, והמשיכה לספר איך ג'ון בחר להיפרד ממנה ועכשיו היא נמצאת בשממה, לבדה במדינה זרה. התסכולים המשפחתיים הומרו בניסיון לעזור לאלינה האומללה. ניסינו לשכנע אותה שהבעיות הרומנטיות כרגע פחות חשובות מאשר הצורך לעבור קודם את ההרים שבדרך ולהגיע לציוויליזציה. לקראת היציאה להמשך הדרך נכנס ג'ון לבקתה והותיר דממה מביכה. השארנו אותם לעצמם והמשכנו לעלות אל ההר באנרגיות מחודשות ובתחושה, סוף-סוף, של הרמוניה משפחתית.
600 מטר בעלייה
לארבעה ימי הליכה הנותרים מ-Ennerdale היו תבנית דומה – עלייה קשה לפסגת הר וירידה, גם קשה, ללינה בעמק הבא. ההרים באזור האגמים לא גבוהים במיוחד ביחס להרי אירופה – אף אחד מהם לא עובר את הרף של 1,000 מטר, אבל העליות תלולות, בין 500 ל-600 מטר, בנטייה חדה. גם לצעירות שבקבוצה לא היה קל. מה שמאוד עזר לנו היה להתמקד בהפסקה הצפויה בפסגה, לתה ולסנדוויצ'ים בנוף אלוהי. בשלושה ימי ההליכה האחרונים, תמיד היה אגם (Tarn) במעלה ההר (לעומת Lake שנמצא בעמק) והאפשרות לשחות במים הקרים אחרי שיא המאמץ היה פינוק מדהים.
היופי של ההרים מתגלה בדרמה שבין להיחשף ולהסתתר. לפעמים מזג האוויר הסגרירי מסתיר את הנוף בעננים, שיכולים בן רגע לחלוף, במין ריקוד מתמשך
היופי של ההרים מתגלה בדרמה שבין להיחשף ולהסתתר. לפעמים מזג האוויר הסגרירי מסתיר את הנוף בעננים, שיכולים בן רגע לחלוף, במין ריקוד מתמשך. משחק ההסתתרות נמצא גם בגיאולוגיה של המקום, שלרוב מוסתרת בשכבה של ירוק, עד שפתאום הסלע חושף את עוצמתו. יש זרימת מים בכל מקום, עד שהמפלים והנחלים נהפכים כמעט לטריוויאליים. הנוף הכי מיוחד, שנצרב לי בזיכרון, הוא מתצפית Lining Crag, הנמצאת בעלייה מ-Borrowdale ביום ההליכה הרביעי. Lining Crag נמצאת מעט מתחת לשיא הגובה, וממנה משתרע נוף סוריאליסטי של אגן קרחוני שמעודן בשכבה של עשב.
8 צפייה בגלריה
התאומות, איוי ומרים, לקראת העלייה מ־Stonethwaite ל־ Eagle Crag, בתחילת היום הרביעי להליכה
(צילום: יונתן בלום)
היום השישי והאחרון של ההליכה היה פינאלה הולם לעלילה המשפחתית של המסלול. זהו המקטע היחיד שעשינו לפי הספר, הליכה של 25 ק"מ מעמק Patterdale לעיירה Shap, שממנה השביל ממשיך מעבר לאזור האגמים דרך ה-Yorkshire Dales. העלייה המצטברת של המקטע היא מעל 1,000 מטר, עם ירידה דומה. ההליכה הייתה קשה ומתישה, כשם שהיא יפה ואופורית. הבוקר התחיל עם הפסקה מושלמת ב-Angle Tarn, אגם בגובה 500 מטר שנראה כמו בריכת אינסוף בהרים. עד לשם ההליכה הייתה נעימה במזג אוויר ידידותי, אך מהאגם לשיא הגובה, ב-Kidsty Pike, מזג האוויר החמיר, והגענו לפסגה ברוחות חזקות, קור וראות מוגבלת מאוד. במקום לרדת משם בדרך הרשמית והתלולה מאוד אל מאגר המים המלאכותי Haweswater, בעצתו של מקומי ותיק המשכנו לאורך הרמה בגובה 800 מטר, בשביל חלופי שמכונה High Street, כדי לרדת בהמשך ל-Haweswater ליד מפלי The Forces שמזינים אותו.
8 צפייה בגלריה
ליד אחד ממפלי The Forces על יד המאגר Haweswater, ביום האחרון להליכה, רגע לפני הכניסה למים הקפואים
למרות שהשביל החלופי מסומן במפה, בשטח בקושי היה לו זכר, ונאלצנו ללכת דרך ביצת עשב מתישה, מתוך אמונה שה-GPS יוביל אותנו לירידה בהמשך. כשכבר התחלנו לאבד תקווה, והמתח המשפחתי שוב עלה, החלטנו לחפש מחסה מהרוח ליד קיר אבנים נמוך, ולהרתיח מים לתה. מתוך הערפל הופיע ברטי הכלב, עם מצב הרוח הטוב והנצחי שלו, מלווה באיש ללא שם. גם הוא חיפש את הדרך, אבל לפחות הרגשנו שאנחנו כבר לא לבד. משם הלכנו כשלוש שעות נוספות, רובן ללא שביל ברור, עד למפלים שלצד המאגר. כאן השמש יצאה לכבודנו, והאמיצים שבינינו (לילה ואני), נכנסנו לבריכה קפואה מתחת לאחד המפלים.
תא טלפון בחינם
המשך ההליכה ל-Shap שטוח יחסית (למרות ששום שביל לא באמת שטוח שם), אבל מרגיש אינסופי. עברנו דרך הכפר הציורי Burnbanks שנבנה ב-1929 עבור העובדים שבנו את סכר המאגר. במרכז הכפר ניצב תא טלפון ציבורי אדום, עם אחד הטלפונים הציבוריים האחרונים שעוד פעילים באנגליה, והוא אפילו בחינם. בירידה האחרונה, למנזר העתיק של Shap, כשהרגליים שלי כבר הרגישו כשני בולי עץ , איוי השמיעה בטלפון שלה את השיר שכנראה תיכננה זמן רב לרגע סיום המסלול – "מריה" מ"צלילי המוזיקה". בכל מצב אחר, השיר הזה היה גורם לי לזרוק את הטלפון שלה לנחל. אבל כפינאלה למסלול, כולנו, כולל שני הזקנים הציניים של הקבוצה, התחלנו לדלג בשירה, ג'ולי אנדרוז סטייל, עד לחניון.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.09.25
