יום אביבי בטוקיו, אני עומד בתור ארוך של יפנים בכניסה לאולם. אף אחד לא דוחף, הסדר מופתי והכניסה לאולם מהירה וחלקה. מספר דקות לפני תחילת הקרב המרכזי, האולם בדממה. הזירה העגולה במרכז, הדוהיו, כבר טוהרה במלח לבן, המתאבקים, שני ענקים עטויי חלוקים צבעוניים, עומדים זה מול זה בפנים חתומות. הקהל, אלפי אנשים, שמורכב מיפנים מבוגרים וזוגות צעירים, חבורות של צעירים יפנים רעשניים וגם תיירים מכל העולם, יושב בשקט מוחלט. ואז, כששני מתאבקי הסומו מזנקים אחד לעבר השני מתפרץ האולם בשאגות. זה קרב הסומו הראשון שלי ביפן – מסורת בת אלף שנה שנפגשת עם סקרנות בינלאומית בת זמננו.
אני לא היחיד. סומו הוא לא רק ענף ספורט, אלא אחד הטרנדים החמים בעולם התיירות שמושך ליפן אלפי תיירים מכל העולם. ב-2024, כל הכרטיסים לששת טורנירי הסומו ביפן, שבכל אחד מהם נערכים עשרות קרבות בין המתאבקים הטובים בעולם, נמכרו. זו לא רק סטטיסטיקה ספורטיבית. זו תופעה תרבותית.
זוג ישראלים נוסף שפגשתי ביציאה מהאולם היה אחוז התרגשות. "בהתחלה לא רציתי לבוא. מה לי ולקרבות היאבקות. אבל בעלי התעקש ולא האמנתי שאמצא את עצמי מתרגשת מקרב סומו. מהר מאוד נשאבתי לזה. התחושה באולם מטורפת. זה לא סתם מכות או ספורט. מרגישים פה את התרבות היפנית בכל שנייה ובכל מבט או מחווה. זו מסורת חיה", אמרה יעל מתל אביב. היא סיכמה את זה נהדר.
מהפכה בזירה
זה התחיל בטפטופים, פוסטים באינסטגרם, סרטונים בטיקטוק, המלצות בלוגרים. סומו, שהוצג פעם לעולם כמוזיאון חי של יפן הישנה, הפך פתאום ללוהט. סוכנויות נסיעות דיווחו על זינוק של מאות אחוזים בביקוש לכרטיסים לטורנירים. טיולים מאורגנים הוקדשו רק לזה. אפילו אתר Airbnb מציע היום חוויות סומו עם מדריך מקומי. וכל זה מתחבר לשינוי באופי התיירים. מטיילים כיום לא מחפשים עוד מונומנטים, הם מחפשים משמעות. סומו מעניק להם בדיוק את זה, עטוף בטקס, קצב וכוח גולמי.
טקס, קרב, קדושה
בניגוד לענפי ספורט מערביים, הסומו מעוגן באמונה השינטואיסטית. הקרב מתרחש בזירה שהיא לא רק מעגלית, אלא מקודשת. כל מחווה, זריקת מלח, טפיחת כפות, השתחוות, היא טקס. גם הקרב עצמו עטוף בשכבות של סימבוליקה. המטרה בקרב ברורה: להוציא את היריב מהזירה או לגרום לו לגעת בקרקע בכל חלק מגופו מלבד כפות הרגליים. ברגע שזה קורה, השופט שבזירה מרים את המניפה שבידו ומכריז על המנצח. קיימות עשרות טכניקות הכרעה (קימריטה), והנפוצות הן יוריקירי, דחיפה צמודה שמוציאה את היריב מהמעגל, יוריטאושי, הפלה לקרקע תוך שמירה על אחיזה, ו-אביסטאושי, הפלה באמצעות דחיפה אחורית שמנצלת את משקל הגוף.
לצפות בסומו זה כמו להיכנס למוזיאון חי: השקט שלפני ההתנגשות, המלח, העמידה, ההשתחוות. הצופה אמנם לא שותף פעיל, אבל גם לא פסיבי. יש רגעים שהוא נדרש לשתוק, להקשיב, לכבד. ויש רגעים שבהם הריסון משתחרר ואפשר לצעוק ולעודד. באולמות הגדולים כמו ריוגוקו קוֹקוּגִיקַאן בטוקיו, אפשר לראות קהל יפני מבוגר יושב לצד משפחות מצרפת, תיירים קנדים שמנסים להבין את כללי הדירוג ומטיילים מישראל שמוחאים כפיים בדיוק בזמן הנכון.
היסטוריה של גוף ונשמה
עוד לפני שהפך לספורט מקצועי, הסומו היה חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה ומהפולקלור היפני. דמויות של מתאבקים נמצאו כבר מתקופת קופון (המאה ה-3 עד ה-7), ואזכורים ראשונים מופיעים בכתבים ההיסטוריים הקדומים של יפן – הקוג'יקי (712) והניהונשוקי (720). בקרב יפנים רבים, הסומו נחשב טקס מיסטי, שנועד לרַצות את האלים ולחזות את הצלחת עונת האורז. באירועים מסוימים, במיוחד בתקופת נָארָה והֵיאן (710–1185), נערכו קרבות סומו בארמון הקיסר, כחלק מטקסים רשמיים.
בתקופת הסמוראים הפך הסומו גם לכלי אימון צבאי: כוח פיזי נחשב תכונה קריטית ללוחמים, ובתי סמוראים רבים העסיקו מתאבקים כמאמנים וכשומרי סף. אחד המצביאים הגדולים בתולדות יפן, אודה נובונאגה, היה חובב סומו מושבע וארגן טורנירים קבועים מדי שנה.
בתקופת אדו (1603–1867) קיבל הסומו את צורתו המוכרת לנו כיום: זירה עגולה, שיטת דירוג, טכניקות הכרעה רשמיות ומערכת משומנת לאימוני מתאבקים. האירועים נערכו לעיתים כדי לגייס כספים לבניית מקדשים, תיקון גשרים או למען הקהילה – מה שהפך את המתאבקים הראשונים למקצוענים.
הספורט, שהיה שמור לאליטה, החל לחלחל להמונים בזכות הדפסים צבעוניים (Nishiki-e) שתיארו קרבות ודמויות מפורסמות. עם עליית הפופולריות הגיעו גם ההגבלות. השלטון ניסה לא אחת לאסור את הקרבות, בשל מהומות, הימורים ואלימות סביבם, מה שהוביל להסדרת הענף, יצירת קוד התנהגות וחוקים – ולתחילתו של הסומו כפי שאנו מכירים אותו כיום.
7 צפייה בגלריה
אוסקה, יפן: חזית מסעדת הקושיקאצו הפופולרית יוקוזונה צוטנקאקו, המעוצבת בדיוקנאות מתאבקי סומו, בלב רובע שינסקאי
(צילום: Malcolm Fairman / shutterstock)
בימינו, המתאבקים הבכירים נושאים גם תפקיד של שגרירים תרבותיים. לצד ההופעות בטורנירים הרשמיים, הם משתתפים בסיורים ברחבי העולם – מופיעים בלונדון, לוס-אנג'לס, פריז או סינגפור, ומציגים בפני הקהל הבינלאומי את עקרונות הסומו: לא רק קרב, אלא טקס, מסורת ואסתטיקה יפנית עתיקה. בכל מופע כזה מועברים גם הסברים, סדנאות והזדמנות לצפות מאחורי הקלעים. בכך, הפך הסומו לא רק לאטרקציה תיירותית ביפן אלא גם לכלי דיפלומטי ולגשר בין תרבויות.
אף שכיום מדובר בענף ספורט מקצועי עם דירוגים, פרסים ופרשנים, נשמרו האלמנטים הפולחניים: כל קרב נפתח בטקס טיהור של המרחב, שכולל פיזור מלח כדי לגרש רוחות רעות. כל תנועה בזירה, מהרמת הרגליים ועד למחיאות הכפיים, נושאת משמעות טקסית. הזירה עצמה נחשבת לטריטוריה של אלים.
במובן מסוים, הסומו מספק ליפנים מענה תרבותי ורוחני שאינו קיים בענפי ספורט אחרים: הוא משמר את הקשר לעבר, מעניק תחושת המשכיות ומגלם ערכים כמו כבוד, צניעות, התמדה ונחישות. אין בו ניצחון חגיגי מתלהם; גם המנצח משתטח ומשתחווה. זה לא רק ספורט, זו דרך חיים.
כמו כל טרנד גלובלי, גם הסומו ניצב בפני שאלות: האם הפתיחות הזו פוגעת בקדושה? האם הפיכתו לאטרקציה תיירותית לא מדללת את מהותו?
הקולות ביפן חלוקים. יש מי שמברך על ההתחדשות ועל העניין הבינלאומי, ויש מי שחושש מ"אמריקניזציה" של הענף. אבל מה שברור, הסומו לא מתכוון להיעלם, אלא להפך: הוא מתרענן.
פרטים וכרטיסים: sumo.or.jp/En
הטורנירים סולד־אאוט
יפן מארחת מדי שנה שישה טורנירים רשמיים בערים שונות לאורך השנה. בינואר, מאי וספטמבר בטוקיו, במארס באוסקה, ביולי בנגויה, בנובמבר בפוקואוקה. כל טורניר נמשך 15 יום, כשבכל אחד מהם משתתפים מתאבקים מדורגים, מהחדשים ועד היוקוזונה, הדרגה הגבוהה ביותר.
7 צפייה בגלריה
שני מתאבקי סומו נאבקים במהלך טורניר האביב של הסומו במקדש יאסוקוני
(צילום: bluehand / shutterstock)
הכרטיסים נחטפים בתוך דקות אחרי שהם מוצעים למכירה, בייחוד המקומות הקרובים לזירה, וכבר לא נדיר לראות תיירים שמשקיעים מאות דולרים על חבילת סומו שכוללת גם הדרכה, אוכל מסורתי וסיור במוזיאון הסומו הצמוד. מי שלא הצליח להשיג כרטיס לטורניר לא חייב לוותר. יש לא מעט דרכים לחוות סומו גם מעבר לישיבה ביציע:
ביקור באורוות האימון: ברחבי טוקיו (ובעיקר בשכונת Ryogoku) פזורות עשרות "אורוות" – קומפלקסים שבהם חיים ומתאמנים מתאבקים תחת משמעת נוקשה. הביקור באורווה מאפשר לחוות את הסומו בגובה העיניים, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהמתאבקים מתאמנים באינטנסיביות, לעיתים במשך שעות. הביקור דורש שקט מוחלט, התנהגות מכבדת ולרוב גם ליווי של דובר יפנית המכיר את הקודים התרבותיים. סיורים מאורגנים (למשל דרך Klook או Rakuten) הם הדרך המומלצת, במחיר של כמה מאות שקלים לאדם.
7 צפייה בגלריה
מזיעים ב"אורוות אימונים". לא רק התחרויות מעוררות עניין
(צילום: Oliver Foerstner / shutterstock)
חוויות סומו נוספות: אם אתם נמצאים ביפן בין טורנירים, אפשר לחפש תחרויות ראווה, טקסי פרישה של מתאבקים בכירים (כולל תצוגות ומשחקים), וגם הופעות סומו באירועים ובפסטיבלים מסורתיים ברחבי המדינה. חלק מהאוניברסיטאות והתיכונים מקיימים קבוצות סומו פעילות שאולי יסכימו לקבל מבקרים.
מוזיאון הסומו: המוזיאון הקטן, הממוקם באצטדיון קוקוגיקן, כולל תערוכות מתחלפות, פורטרטים של יוקוזונות מכל הזמנים וחגורות טקסיות של מתאבקים שפרשו. הכניסה חינם, אך בימי טורניר המקום פתוח רק למחזיקי כרטיס.
מקדש Eko-in: לפני הקמת האצטדיון הסגור הראשון לטורנירי סומו, הקרבות הגדולים נערכו תחת כיפת השמיים בשטח מקדש אקוין (Eko-in) שבשכונת ריוגוקו. כבר משנת 1768 התקיימו שם אירועים במסגרת kanjin-zumo – תחרויות שהיו גם מופע, גם טקס וגם דרך לגייס כספים עבור המקדש והקהילה. במשך כ-76 שנה, עד 1909, שימש שטח המקדש כמרכז הרשמי של טורנירי הסומו המקצועני. עד היום אפשר למצוא במתחם את Chikara-zuka – אנדרטה שהוקמה לזכר מתאבקים ואנשי צוות שתרמו לענף. אקואין נחשב עד היום למעין אתר עלייה לרגל של הסומו.
מסעדות צ'נקו נאבה: אזור ריוגוקו משופע במסעדות שמגישות את התבשיל המיתולוגי של הסומואים, מרק עשיר בירקות, דגים ובשר. חלקן מנוהלות על ידי מתאבקים שפרשו, וחלק מהן כוללות זירת דוהיו קטנה לצילומים וחוויה.
מקדש טומיוקה האצ'ימנגו (Tomioka Hachimangu): מקום הולדת הסומו המקצועני. כבר בשנת 1684, המקדש שברובע קוטו בטוקיו היה לזירה המאורגנת הראשונה של טורנירי סומו בתקופת אדו. המקום שימש כמוקד לאירועים ציבוריים שהתקיימו פעמיים בשנה (באביב ובסתיו), ונועדו לגייס כספים תוך שילוב של טקס, תחרות ובידור. במשך כמאה שנה היה המקדש למוקד הפופולרי ביותר לסומו – לפני שנבנו האולמות המקורים כמו Ryogoku Kokugikan. בשיטוט בחצר המקדש היום ניתן למצוא אנדרטאות ופריטים נדירים נוספים הקשורים לסומו.
היכן לשבת בטורניר?
Ringside – מושבים על הרצפה סמוך לזירה. חוויה עוצמתית אך מסוכנת – המתאבקים עפים לפעמים לקהל ולא כדאי למצוא את עצמכם מתחת למתאבק סומו.
Box Seats – תאים יפניים מסורתיים (4 מקומות) שבהם יושבים על כריות. יש להזמין את כל התא גם אם אתם רק שניים.
Balcony – יציע רגיל בקומה העליונה, מחולק לפי דרגות מרחק מהזירה.
מתי להגיע?
הקרבות מתחילים ב־08:30 עם הדרגים הנמוכים, ובשעות הצהריים מופיעים הכוכבים. מומלץ להגיע לפחות בין 15:30 ל־18:00 – אז מתקיימים הקרבות המרכזיים והטקסים המרשימים ביותר, באווירה מחשמלת.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.01.26
