נחתנו בבאקו, בירת אזרבייג'ן, באמצע הלילה ונסענו אל המלון בחושך. באותם רגעים עוד הצטערתי שאמרתי כן. מה לי ולמסע רגלי בהרי הקווקז? ללכת קילומטרים כל יום, בין כפרים מבודדים בתנאי מזג אוויר לא פשוטים, עם תיק על הגב? אבל בלשכת התיירות הבטיחו שהמסע לא קשה ושווה את זה. "הדרך עוברת בנוף עוצר נשימה וחלק מהלילות נישן בתוך הכפרים", כתבו. זה קנה אותי. איזה מזל שהם התעקשו.
ארבעה ימים בין הכפרים בהרי הקווקז
(צילום ועריכה: אסי חיים)
בדרך צפונה אני קורא קצת בספר של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכל" שלקחתי איתי. יש לו שם סיפור יפהפה על מסע הופעות שעשה בקווקז, שממלא אותי התרגשות, ואני תוהה מה אפגוש בדרך. אחרי נסיעה של כמה שעות עצרנו בעיר גובה (Guba), בירת המחוז, לקניות אחרונות של פירות יבשים וחטיפי גרנולה - בכפרים אין סופרמרקטים והאפשרויות מוגבלות. זהו, הכל מוכן. מתחילים לעלות.
יום ראשון: בגובה 2,350 מטר, בין עננים וצוקים עצומים, מסתתר כפר רועים שבו גג של שכן אחד הוא המרפסת של השכן שמעליו – ושבו כוס תה עם שני זרים היא תחילתה של היכרות עם עולם אחר
הרכב מתאמץ בעליות המפותלות אל היעד הראשון, הכפר חינאליק, היישוב הגבוה ביותר באזרבייג׳ן, משם נתחיל את המסע. בשלב מסוים לזר, הנהג שמלווה אותנו, עוצר על פי תהום. ״צריך לתת למנוע להתקרר״, הוא אומר. אנחנו מנצלים את העצירה כדי לרדת ולמתוח איברים, וזוכים למופע בשמיים. להקת נשרים דואה מעל הקניון וחגה במעגלים בחיפוש אחר טרף. מוטות הכנפיים שלהם עצומות ומדי פעם אחד מהם יורד בחדות ואז ממריא בחזרה. לזר צריך למשוך אותנו בכוח חזרה לרכב. "צריך לצאת לדרך", הוא אומר, ואנחנו גומעים באיטיות עוד כ-30 קילומטר בין צוקים והרים עצומים, עד שאחרי אחד העיקולים מתגלה חינאליק (Xınalıq): מקבץ בתי אבן שנאחזים בצלע ההר בגובה 2,350 מטר, כשגג של שכן אחד הוא המרפסת של השכן מעליו. כפר רועים מבודד שהוכרז בשנת 2023 כאתר מורשת עולמית של אונסקו.
בתי האבן של חינאליק נבנו בחוכמה הנדסית בת מאות שנים כדי לשרוד את החורף הקפוא. קומת הקרקע הנמוכה מוקדשת כולה למכלאות הצאן והבקר; חום גופן של החיות עולה מעלה דרך רצפת העץ ומחמם באופן טבעי את חלל המגורים של המשפחה. לצד זה, חצרות הבתים עמוסות במאות לבנים חומות המיובשות בשמש - תערובת של גללי פרות וחציר יבש שתשמש חומר בעירה יקר ערך לתנורים כשהשלג יחסום את הדרכים.
השמש זורחת והאוויר נעים וקריר, ואני נכנס למבנה אבן ישן צבוע ירוק ועליו שלט: צ׳אי. במקום בית קפה יש צ׳אי ח׳אנה - בית תה עממי שבו נפגשים הגברים לשיחות ומשחקי קלפים. שניים מתושבי הכפר עשו הפסקה מיום העבודה ויושבים ליד השולחן היחידי בחוץ, ואני, תוך כדי סימני ידיים, מצטרף אל השולחן שלהם. הם מפנים לי קצת מקום בנדיבות, תמהים בוודאי על הזר המוזר עם המצלמה שהגיע אל הכפר מארץ רחוקה. התקשורת איתם קשה. תושבי הכפר, כמה מאות אנשים, משתייכים לקבוצה אתנית ייחודית ודוברים את שפת החינלוגית בנוסף לאזרית. ראחים, שחולק איתי שולחן, מפטיר באנגלית "ברוכים הבאים לאזרבייג'ן". את זה אני מבין.
בעל המקום מופיע מיד, מחייך עם כוס זכוכית נוספת בצורת אגס ועיטור זהב בקצה, ומוזג לי מהתה. הטקס המקומי דורש מיומנות. התה מגיע בשני קומקומים, האחד קטן ובו תמצית משקה כהה והשני עם מים רותחים. לצד מגיעה קערית עם קוביות סוכר. לכוס מוזגים כשליש מהתמצית ולאחר מכן ממלאים במים רותחים. לא מערבבים סוכר בתה, אלא טובלים קובייה, דוחפים מתחת ללשון ולוגמים דרכה את המשקה המריר והריחני.
שני שותפיי לשולחן הם רועי צאן מוסלמים וזה שהגענו מישראל לא עושה עליהם רושם. באווירה הנינוחה הזו מתחדד הניגוד האזרי: מדינה מוסלמית שמקיימת אורח חיים חילוני לחלוטין, שילוב של היסטוריה סובייטית ארוכה ופתיחות תרבותית. כאן בהרים, המסורת נוכחת בכל מחווה, אבל המרחב נשאר חופשי ומזמין.
בחינאליק אנחנו פוגשים גם את עסים, שילווה אותנו במסע הזה. בחור נמוך וצנום, לבוש בגדי מטיילים עם מעיל פליז כחול רכוס עד הצוואר, מטפחת כתומה, כמו זו שמחלקים למשתתפים בתוכנית "הישרדות", על הצוואר, ותיק טיולים ישן, שנראה שעבר כבר טרקים רבים. למרות שהוא מטפס הרים קשוח, הוא בעל פנים עדינות, והכי חשוב מבחינתנו, מדבר קצת אנגלית. זה מתגלה כאחד היתרונות הכי גדולים בהמשך, ומאפשר לנו להבין את התרבות, המנהגים ולתקשר עם המקומיים, וגם מציל אותנו מתקרית שכמעט והתפתחה לאירוע אלים עם נהג משאית עצבני ביום השני של המסע.
היעד של היום הראשון הוא גאלאחודאת. כפר פצפון של כ-40–50 בתים בסך הכל במרחק של שבעה ק״מ מפה, אבל לפני כן אנחנו נכנסים לבית הקטן של זוראן לארוחת צהריים. הבית, כמו הרבה מהבתים באזרבייג׳ן, מכוסה שטיחים צבעוניים, ואת הנעליים משאירים בחוץ. האזרבייג׳נים מתגאים במסורת אריגת השטיחים שלהם, שנעשים בעבודת יד כבר אלפי שנים, ומתייחסים אליהם בכבוד. על השולחן יש גבינה מסורתית מכבשים (מוטל) שמיושנת בתוך עור כבש ולכן היא עשירה בטעמים חזקים מדי לטעמי. לצד זה מוגשים קצת ירקות וריבת וישניאק, דובדבנים מתוקים לצד לחם חם ומתפצח שיצא הרגע מאפייה בבור גחלים. ללחם הזה קוראים כאן טנדיר ואשתו של זוראן לוקחת אותנו אחרי הארוחה לראות איך היא מכינה אותו. הבצק משוטח ונמרח בשמן, עם היד עושים חריצים לאורכו ויוצרים צורות ואז בעזרת מגבת לחה מצמידים אותו לדופן הבור הלוהטת. אחרי כמה דקות הלחם מוכן וזה אחד הלחמים הטעימים שטעמתי. אי-אפשר להפסיק לאכול ממנו. אחרי הפתיח מגישים את המנה העיקרית. אורז חם עם צימוקים ותבשיל בשר כבש.
אחרי שהודינו לזוראן הגיע סוף-סוף הזמן להתחיל ללכת. יש לנו שבעה קילומטר בהרים עד שנגיע לגאלאחודאת, הכפר שבו נבלה את הלילה הקרוב. כבר אחר הצהריים ואנחנו מטפסים ומשאירים את חינאליק מאחור. עסים מוביל אותנו בדרך העתיקה שהובילה בין הכפרים לפני סלילת הכביש. הדרך רחבה אבל חלקים ממנה עוברים לצד תהום, ואחרי שעה של הליכה מזג האוויר משתנה במהירות. מתוך העמק עולה ענן שאופף אותנו בערפל קריר, ואני מצליח לראות רק כמה מטרים קדימה. ההליכה לא קשה, אבל התיק עם המים, המצלמה ומעט החטיפים שלקחתי איתי, מכביד. מזל שהבאתי מקלות הליכה, זה עוזר להתמודד עם העליות ולאזן את המשקל.
האור מתחיל לרדת ועסים מעודד אותנו להזדרז, ואומר שאין עוד הרבה, וצריך רק עוד מאמץ אחרון. ב״מאמץ״ הוא מתכוון לפסגה גבוהה ותלולה. העלייה מתישה, אני נושם בכבדות ומתקדם צעד אחרי צעד ומפנטז כבר על מקלחת חמה וארוחת ערב. אחרי כ-20 דקות של טיפוס קשה מגיע הפרס. בתיו הקטנים של גאלאחודאת נגלים בעמק ממש מתחתינו. אורות קטנים ומשמחים שמנצנצים בין העננים. למרות הפיתוי לרדת במהירות, החושך כבר ירד ומצריך הליכה איטית וזהירה. אנחנו נכנסים אל בין שבילי הכפר בחיוך של מנצחים, ועסים מוביל אותנו אל אחד הבתים ומסביר שהלילה נתארח אצל אחיו אלצ׳ין.
הבית הוורוד
המעבר החד מהערפל הסמיך שבחוץ אל הבית המואר, הצבעוני והחם של אלצ'ין מחזיר את הנשימה. החדר המרכזי צבוע ורוד עז, וחדר השינה צבוע ירוק. חולצים נעליים בכניסה, והרגליים פוגשות שטיחי צמר רכים. עשן דק עולה מהתנור, ומים זורמים מהברז מעל הכיור ללא הפסקה. עסים מסביר שהמים מגיעים מהנהר וצריכים להמשיך ולזרום, אחרת הצינור יתפוצץ. למי שמגיע ממדינה עם משמעת מים זה צורם מאוד.
אלצ׳ין מזכיר לי את מלאכי שביל ישראל, מארח ומספק ארוחת ערב ובוקר למטיילים, ואנחנו פוגשים שם במפתיע עוד שני תרמילאים ישראלים. הם חיילים בסוף השירות ולקחו חופשה כדי לטייל. הם בכלל רצו יוון, אבל חבר המליץ על אזרבייג׳ן והם נחתו בבאקו וחיפשו מה לעשות. שיטוט ברשת הוביל אותם לטרק בהרים, ואל הבית של אלצ׳ין הם הגיעו במקרה. שלא כמונו, הם עושים את ההליכה עם המוצ׳ילות על הגב. ״במארון א-ראס בלבנון היה יותר קשה״, הם אומרים, ואנחנו מסתכלים עליהם בהערצה. איזה דור של אלופים.
השולחן מכוסה מפת פלסטיק צבעונית ומתמלא בקעריות ריבה, לחם טרי, גבינות כבשים, ואחריהם מגיע תבשיל חצילים מתובל ואורז. במרכז השולחן קערה עם עשב טרי - פטרוזיליה, שמיר, רשאד, נענע. אלצ׳ין פותח בקבוק יין, ולזר הנהג שולף בקבוק וודקה שהוא מחזיק ברכב בדיוק לרגעים כאלה. אלצ׳ין מברך את האורחים, ואנחנו משיקים כוסיות לחיי שלום בין העמים, ולחיי המארחים שלנו. בין הקירות הוורודים והירוקים מתפשטת פתאום תחושה עמוקה של בית באמצע שום מקום.
הבית הזה מזכיר לי את הבית של סבתא שלי, שעלתה מכורדיסטן העיראקית עם אמא שלי, בת שנה, ועוד שתי בנות, ואחרי תקופה במעברה בנתה את ביתה בכפר-יונה. הלבוש של הנשים דומה: שמלות צבעוניות ומטפחת ראש, שן זהב אחת או יותר, בתים צבעוניים מכוסים שטיחים, צ׳אי מריר עם קוביות סוכר, והרבה עבודה קשה בתפעול הבית והמשפחה. בישראל נולדו לסבתא עוד שלוש בנות ובן, וכשהמשפחה כולה הייתה מתכנסת בכפר-יונה, המזרנים היו נפרסים על השטיח, וכולם היו ישנים צפופים וצמודים זה לזה. זו הייתה חגיגה.
גם כאן, שמיכות עבות (סבתא קראה להן "לעאפה") ושמיכות צמר צבעוניות מונחות על מזרנים שנערמים אחד על השני ומכוסים בבד בפינת החדר, מוכנים לכל אורח מפתיע. וכשאנחנו מתכוננים לשינה אלצ׳ין פורס אותם על הרצפה ומעורר בי זיכרונות לימים ההם. בכלל, אני הולך בין הכפרים ורואה את סבתא שלי בכל אחת מהנשים החזקות האלה, מדמיין שככה היו חייה לפני שהתרחשויות אלפי קילומטרים ממנה עירבלו את מסלול חייה והצניחו אותה בארץ ישראל, בכפר קטן ליד נתניה. שם נאלצה להסתגל לאורח חיים אחר כשהיא משמרת במקביל מסורות עתיקות וצורבת אותן אצלי בדנ"א. לכן אני לא מופתע שזה מרגיש קרוב למרות שזה רחוק ממני מרחק שנות אור.
אני מתעורר מוקדם לרעש מחוץ לבית. 6:30 בבוקר וכולם עוד ישנים, אבל אני כבר ער וסקרן לראות את המקום באור. מקור הרעש הוא אשתו של אלצ׳ין, שמבקעת גזעי עץ לחתיכות קטנות כדי להרתיח מים לצ׳אי. את המים מרתיחים כאן בסמובר - כלי מתכת שבמרכזו צינור שבו מבעירים גחלים. אף פעם לא מפסיקים כאן לעבוד: המים זורמים, התנור בוער, לחם נאפה, אוכל עולה לשולחן, בעלי החיים צריכים טיפול, ומישהו תמיד מנקה, מסדר, סוחב או מכין את הדבר הבא. דברים שבעיר מגיעים אלינו בלחיצת כפתור מפוזרים כאן לעשרות פעולות קטנות שמישהו צריך לבצע.
אבל נדמה שגם ההפרדה שאנחנו מכירים בין עבודה, בית ופנאי כמעט לא קיימת כאן. אותם חדרים הם מטבח, סלון וחדר אירוח; סביב אותו שולחן אוכלים, מדברים ומארחים; החצר היא גם מקום עבודה וגם מקום מפגש; ובלילה נפרסים המזרנים על השטיח והחדר משנה שוב את תפקידו. אין הרבה פרטיות, אבל יש הרבה יחד.
כשכולם מתעוררים, השולחן כבר ערוך עם ביצים קשות, גבינות, ריבות, לחם וכמובן צ׳אי חם. אנחנו מצטיידים בקצת אוכל לדרך, נפרדים מאלצ׳ין ומאשתו ויוצאים. היעד הבא: גריז.
יום שני: נהג המשאית הזועם קפץ מהקבינה ורץ לעברנו בצעקות ובנפנופי ידיים. כבר חששנו שהתקרית תסתיים באלימות, אבל אז הוא חזר אלינו וסיפר על החיים הקשים בהרים
היום השני נפתח בתקרית לא נעימה שמזכירה לכולנו שכבוד הוא משהו שצריך להיזהר בו כאן. כשאנחנו יורדים מהכפר אני מזהה משאית עמוסה ומתפקעת מעשב שזולג מכל הכיוונים, עולה באיטיות במעלה הדרך. על הפגוש הקדמי, יושבים שלושה פועלים. המשאית עמוסה כל כך שאין להם מקום אחר. אני מרים את המצלמה והנהג מתחיל לצפצף וצורח משהו מהחלון בשפה שאני לא מבין.
כשהרכב מתקרב אלינו האירוע מסלים. הנהג קופץ ומתקרב בצרחות ונפנופי ידיים, ועסים, שמוביל אותנו, נדרך וחוצץ בינינו. אנחנו לא מבינים את השפה אבל די ברור שהוא לא מרוצה מכך שצילמנו, ועסים מנסה להרגיע אותו בעדינות אבל זו משימה לא פשוטה. הבחור מסרב להירגע והטונים רק עולים. בשלב מסוים הנהג מתרחק ועסים פונה אלינו ומסביר שאסור לו להעמיס את המשאית בצורה כזו ושהוא חושש מהמשטרה ומבקש שנמחק את התמונות. אני מבטיח שלא אפרסם אותן ואנחנו מתחילים ללכת, אבל אחרי כמאה מטר הנהג העצבני שוב רץ לעברנו וקורא לנו לעצור. כולנו נדרכים שוב, אבל הפעם מתברר שהכוונות שלו טובות. הוא בא להתנצל.
"אתם אורחים שלנו ואני מצטער על זה שכעסתי", הוא אומר לעסים שמתרגם לנו סימולטנית. "אתם צריכים להבין. החיים קשים. היום קמתי בארבע בבוקר כדי להעמיס את המשאית, ועוד יש יום עבודה ארוך לפניי בשביל פרוטות. המשטרה פה עושה לנו הרבה בעיות ואם תפרסמו את התמונות וזה יגיע אליהם הם ייתנו לי קנס בגובה של שכר חודשי. אני פשוט מפחד. תסלחו לי". שינוי הכיוון הזה בגישה נוגע לנו בלב ואנחנו נפרדים בלחיצת יד חמה.
זה מרתק לראות את החיים הפשוטים בכפרים אבל אני מתגעגע לציוויליזציה, בטח בכל מה שקשור בהיגיינה. ברוב הכפרים השירותים הם חור מצחין באדמה. נייר הטואלט מזכיר יותר נייר קרפ שממנו עושים עבודות יצירה עם הילדים. מזל שהבאתי איתי גליל אחד מהארץ
לפני החורף הקשה כאן בהרים יש לתושבי הכפרים הרבה עבודה. צריך לייצר מספיק לבני חימום, לאטום את הבתים וכמובן להכין מלאי מספק של חציר לבעלי החיים כדי לשרוד כמה חודשים של שלג. ובאמת, לצד כל בית אפשר לראות ערימות של דשא קצוץ מכוסה בברזנט. השביל הרחב שבו אנחנו צועדים הולך ונהיה צר. יש לנו כעשרה קילומטרים יחסית קשים עד שנגיע לגריז.
אנחנו מגיעים לירידה תלולה על צלע הר. זה אולי נשמע קל, אבל הירידות קשות לא פחות מהעליות. צריך להיות זהירים מאוד והברכיים כואבות. הרוח נעימה אבל השמש חזקה ושורפת. אחרי כשלושה קילומטרים קשים אנחנו שומעים רעש חזק של מים ומגיעים לנחל קטן ושוצף. הרעש מגיע ממפל מרשים של מים שנופלים אל תוך מערה גדולה ויוצאים ממנה בסערה. אנחנו מחליטים לעשות הפסקת תה ולהיכנס להתרעננות. עשיתם פעם אמבטיית קרח? זו פחות או יותר טמפרטורת המים. מי שלגים קפואים. צרחות. אני מתפשט ומנסה בכל זאת. זו משימה קשה. הרגליים קופאות מיד ואני בורח החוצה, נכנע לכאב. אני חוזר לנסות שוב, ואחרי כמה נשימות עמוקות טובל במי הקרח. וואו.
אחרי הטבילה והתה החם והמפנק מגיע החלק הקשה באמת של היום ואנחנו מתחילים לטפס. צעד אחרי צעד, כשהמבט למטה. אין כוח אפילו להרים את הראש. באמצע העלייה אני שוב מפנטז על המים הקפואים והמרעננים. לא הערכתי אותם מספיק.
כשמגיעים לקצה מתגלה עמק ירוק ונפלא מתחתינו, מנוקד במאות כבשים חומות ולבנות. רועי הצאן גומעים איתן קילומטרים. למרות שמפתה להתקרב אליהן, זה מסוכן מאוד. את העדרים מלווים כלבי רועים קווקזיים - כלבים ענקיים וחזקים שעל צווארם שרשראות ניטים מברזל ששומרות אותם ערניים. הרועה הקווקזי שימש לאורך ההיסטוריה כשומר עדרים ורועה צאן בהרי הקווקז מפני טורפים כמו זאבים ודובים. כן, הליכה בקווקז מזמנת לפעמים מפגש עם בעלי חיים פראיים. עסים מספר שבשבוע שעבר טרף דוב רעב שתי כבשים מתוך אחת מחוות הרועים.
אחרי עוד כמה קילומטרים של הליכה מתונה אנחנו נכנסים אל הכפר. בכניסה יושבים שלושה קשישים ואנחנו מפריעים להם בשיחה ערה. חבל שקשה כל כך לתקשר איתם. אני מת לדעת על מה הם מדברים. ממרחק אנחנו שומעים קולות של ילדים ונתקלים בחבורה של בני שמונה עד עשר באמצע משחק שנראה כמו תופסת, בין הפרות שנעות באיטיות וגזעי עץ שמפוזרים בשטח שעליהם אפשר לקפוץ. אנחנו אטרקציה והילדים מקיפים אותנו סקרנים. בניגוד לגאלאחודאת, הכפר הזה גדול ומרגישים שיש חיים מסביב.
את הלילה אנחנו מעבירים בבית של ראשידה ושאהיק. בית ירוק בהיר עם גג רעפים בצבע ירוק כהה. אני אוהב את הצבעים פה. ארוחת הערב מוגשת לנו על שולחן קטן עם מפה כחולה, שנמצא בחדר שבו נישן הלילה. ראשידה מגישה אוכל נפלא. מנות של דולמה - כרוב ממולא בבשר ואורז לצד תבשיל שעועית ירוקה, עגבניות והמון שמיר. אחרי הארוחה ראשידה ושאהיק מפנים את הבית והולכים לישון בבית ליד. זה הנוהל כשמגיעים מטיילים להתארח. אנחנו משחקים קצת שש-בש ואז פורסים את המזרנים לשנת הלילה. אם הייתי יודע מה מצפה לי למחרת, הייתי הולך לישון יותר מוקדם.
יום שלישי: אחרי 16 קילומטרים של עליות וירידות מפרכות, כשאנחנו מותשים וערפל כבד מסתיר את הדרך, דווקא מפגש עם עדר סוסים יפהפיים עוזר לנו למצוא את השביל אל הכפר האחרון במסע
הבוקר נפתח בשקט. צלילי שכשוך מים וקריאת תרנגול. עוד מוקדם. אחת השכנות יוצאת מהבית למלא מים. עבורה יום העבודה כבר התחיל. החיים בכפר לא קלים. העבודה אף פעם לא נגמרת. הבגדים התלויים על חבלים מחוץ לכל הבתים מבהירים שמכונות ומייבשי כביסה הם לא מצרך נפוץ.
זה מרתק לראות את החיים הפשוטים בכפרים אבל אני מתגעגע לציוויליזציה, בטח בכל מה שקשור בהיגיינה. ברוב הכפרים השירותים הם חור מצחין באדמה. נייר הטואלט מזכיר יותר נייר קרפ שממנו עושים עבודות יצירה עם הילדים. מזל שהבאתי איתי גליל אחד מהארץ. זרם המים במקלחות חלש אבל לפחות אין בעיה של מים חמים.
אני יושב לשתות תה בחוץ ורואה שכן עובר. "סבאח אל-ח'יר", כולם כמובן מכירים את כולם. זה כפר קטן ומטופח יחסית לכפרים האחרים שעברנו בהם. מרבדי דשא מכסים את האדמה וגדרות אבנים עם שערי עץ מפרידות בין החלקות. עשן עולה מהארובות של חלק מבתי האבן הקטנים.
אחד הרועים מוציא עדר כבשים חומות אל ההרים, וגם אנחנו מתארגנים לצאת לדרך, למה שהתברר בדיעבד כיום הקשה ביותר במסע. 16 ק״מ של עליות וירידות קשות. זה מאתגר אבל הנוף מפצה על הכל: אין מספיק מילים בשפה העברית לתאר את גוני הירוק, את כחול השמיים ואת צורות העננים.
בצהריים אנחנו פוגשים כמה רועי צאן ומצליחים לנהל שיחה חמה על החיים, על ישראל ועל הדת, שנתפסת עבורם בעיקר כזהות תרבותית ומסורתית ולא כאורח חיים נוקשה. כאן בהרים, ממש כמו ברחובות הבירה באקו, בולטות הפתיחות והסובלנות הדתית המרשימה כלפי מיעוטים, ובתוכם הקהילה היהודית.
אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם אחד מחברי הקהילה היהודית בבאקו לפני שיצאנו לדרך. "מעולם לא ידענו כאן אנטישמיות. תמיד חיינו בשלום ובכבוד הדדי", הוא סיפר בגאווה. כשהעלינו בפניו בזהירות את אירועי 7 באוקטובר, פניו הרצינו. מתברר שהזעזוע מהטבח הידהד עמוק גם כאן. הוא סיפר בהתרגשות על שדרנית חדשות בטלוויזיה האזרית שלא יכלה לעצור את דמעותיה מול המראות ואמרה בשידור חי: "אם אתם קוראים לעצמכם מוסלמים, אז אני מתביישת שאני מוסלמית". במדינה שמקדשת מתינות, הקיצוניות נתפסת כבגידה ברוח האנושית.
"כשחזרתי מהקווקז יכולתי לדמיין מדי פעם, בהבזק, לראות פתאום בגבעות רמת-גן-גבעתיים רמז להרים הגבוהים ההם", כותב אהוד בנאי בספרו. וכשאני חוזר מההרים של חינאליק וגאלאחודאת לשגרה, אני מבין פתאום למה התכוון
אנחנו ממשיכים לחלק האחרון של המסע. הדרך שבה אנחנו צועדים לא מסומנת ובשלב מסוים אחר הצהריים אנחנו כבר קרובים, אבל ערפל כבד שנוחת עלינו מקשה בניווט. עסים שוקל את צעדיו היטב, ואנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות למרות שכרגע אין סימן לשביל שיוביל אותנו ללאזה. אנחנו כבר מותשים מהדרך הארוכה ורוצים להגיע ואז שומעים צהלות של סוסים ולעינינו מתגלה להקה של יצורים אציליים יפהפיים, שמיקומם עוזר לעסים לאתר את השביל שיורד אל הכפר.
החושך מתחיל לרדת כשאנחנו מגיעים אל דרך העפר הרחבה שלמרגלות הכפר. שם, לצד הרכב המונע, מחכה לנו לזר עם חיוך רחב של מי שמחזיק בידיו את המפתחות לציוויליזציה. הערב כבר נתפנק במקלחת חמה ובמיטה נוחה במלון. מחר בבוקר מחכים לנו עוד כמה קילומטרים של הליכה יחסית קלה ואז נצא חזרה לבאקו התוססת.
"כשחזרתי מהקווקז יכולתי לדמיין מדי פעם, בהבזק, לראות פתאום בגבעות רמת-גן-גבעתיים רמז להרים הגבוהים ההם", כותב אהוד בנאי בספרו. וכשאני חוזר מההרים של חינאליק וגאלאחודאת לשגרה, אני מבין פתאום למה התכוון. לפעמים, ממרפסת הבית, אפשר לדמיין לרגע את האופק של הקווקז. את הכפרים שנעלמים בערפל, את השביל המתפתל ביניהם, ואולי גם את הבית הוורוד של אלצ'ין - מקום שהיה רחוק, כמו מעולם אחר, אבל הרגיש הכי קרוב לבית שיש.
מה צריך לדעת לפני שיוצאים לדרך
איך מגיעים: מבאקו לוקחים אוטובוס או מונית לתחנה המרכזית בעיר גובה (Guba), שער הכניסה לאזור. משם ממשיכים לכפרי המוצא ברכבי שטח (4x4) או במוניות מקומיות. ניתן לשכור נהגים מקומיים בסוכנויות התיירות. ניתן להיעזר גם באתר לשכת התיירות של אזרבייג'ן ולקרוא על המסלולים בהרי הקווקז.
איפה ישנים: לאורך המסלול פועלים אירוחים ביתיים (Homestays) אצל משפחות מקומיות. הלינה כוללת ארוחות ערב ובוקר מחומרי גלם מקומיים. ניתן למצוא אותם בגוגל מאפ.
הצטיידות ואוכל: בגובה ובכפרים אין חנויות טיולים. את כל ציוד המחנאות, מקלות ההליכה ובלוני הגז חובה לרכוש מראש בבאקו. בכפרים יש מכולות זעירות בלבד, ולכן מומלץ להצטייד מראש בחטיפי אנרגיה, ובגסטהאוסים לבקש מהמארחים לחם, גבינה וצידה לדרך.
עונה מומלצת: מרבית המסלול עביר בכל השנה, אך החודשים הנוחים ביותר להליכה הם מסוף האביב ועד תחילת הסתיו. בחורף הפסגות נצבעות לבן והשלג דורש היערכות ייעודית.
תקשורת ושפה: הסים המקומי (Azercell או Bakcell) מספק קליטה מפתיעה ברוב הכפרים, אך מומלץ להוריד מפות לשימוש אופליין. השפה השלטת היא אזרית (מעט רוסית בכפרים), ואפליקציית תרגום תסגור לכם את הפינה.
הכותב היה אורח לשכת התיירות של אזרבייג'ן.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.11.26
















