נועה הייתה בת תשע כשנכנסה עם אמה לרופאה בקופת החולים. הן הגיעו לבדיקה שגרתית רגילה והרופאה ביקשה ממנה לעלות על המשקל. היא הסתכלה על המסך, השוותה למדידה קודמת ואז אמרה בקול: " וואי מה זה? נועה עלתה עשר קילו בשנה האחרונה. היא צריכה ללכת לדיאטנית". המשפט הזה שנועה שמעה, היה אחד מהרגעים שהובילו אותה לפתח הפרעות אכילה.
"היא לא תשכח את זה בחיים וגם אני לא אשכח את זה", אומרת תמר (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת). "זו לא הייתה ההערה היחידה שהיא קיבלה לאורך השנים על המשקל שלה, אבל זה היה אחד הרגעים שנצרבו בה".
כך מספרת תמר על בתה נועה (שם בדוי), כיום נערה שעולה לכיתה י"א, שהתמודדה בשנים האחרונות עם הפרעת אכילה ואובחנה עם אנורקסיה נרבוזה. לאחרונה סיימה נועה טיפול של כחצי שנה במודל של אשפוז ביתי. מבחוץ, מספרת תמר, היה קשה מאוד להבין עד כמה המצב חמור. נועה המשיכה להגיע לצופים, לפגוש חברים, לבלות, להתווכח כמו נערה מתבגרת רגילה. אבל מתחת לשגרה הזאת הסתתר עולם שלם של רעב, הסתרה, פחד ובושה.
היא הייתה הולכת לחוג ריקוד, לובשת בגד גוף צמוד, והיו ילדות שצחקו עליה. אמרו לה שיש לה בטן שמנה, בטן של אבטיח, שאלו אותה אם היא בהיריון. ואני מדברת איתך על ילדה בת חמש, שש, שבע. ילדה קטנה. היא הייתה חוזרת בוכה ולא רוצה ללכת למחרת
"נועה הייתה תמיד ילדה שמנמונת", מספרת תמר. "היא אהבה לאכול, היו לה לחיים, הייתה לה בטן קטנה. אבל בבית אף פעם לא הערנו לה על המשקל. בחיים לא. אנחנו לא משפחה שמדברת ככה. לא אמרנו לה שהיא שמנה, לא דיברנו על דיאטות, וגם אני לא הסתובבתי בבית ואמרתי שאני צריכה לרדת במשקל. זה היה מאוד רחוק מאיתנו".
אז מאיפה הגיעו ההערות?
"מהסביבה. מחברות, מחוגים. היא הייתה הולכת לחוג ריקוד, לובשת בגד גוף צמוד, והיו ילדות שצחקו עליה. אמרו לה שיש לה בטן שמנה, בטן של אבטיח, שאלו אותה אם היא בהיריון. ואני מדברת איתך על ילדה בת חמש, שש, שבע. ילדה קטנה. היא הייתה חוזרת בוכה ולא רוצה ללכת למחרת".
בבית, אומרת תמר, ניסו לעטוף. לא לעשות עניין. לא להפוך את הגוף לנושא. אבל נועה גדלה עם הידיעה שהיא "מלאה". היא ידעה שיש חנויות מסוימות שהיא לא רוצה להיכנס אליהן כי אולי לא תמצא שם בגדים. היא לא שאלה את אמה ישירות "למה אני שמנה", אבל המודעות הייתה שם. ואז הגיעה חטיבת הביניים.
מכתב על השולחן בחדר
"בחטיבה היה המשבר הגדול", אומרת תמר. "לא משהו אחד דרמטי שאפשר להצביע עליו, אלא תקופה שבה משהו בה השתנה. היא התחילה להרזות, הסתגרה יותר בחדר, ישנה המון. אם לא היה לה את הצופים, היא הייתה חוזרת מבית הספר וישנה שלוש, ארבע, חמש שעות. היום אני מבינה שהיא עשתה את זה גם כדי לא להתמודד עם הרעב".
מתי התחלתם להבין שמשהו לא בסדר?
"ראינו שהיא מרזה ושהיא לא לוקחת אוכל לבית הספר. הייתי שואלת אותה: אכלת? והיא הייתה אומרת, כן, אכלתי משהו קטן, אני לא רעבה, אני אוכל אחר כך. היו לנו מריבות על זה. היינו אומרים לה, נועה, את צריכה לאכול, אני לא רואה אותך אוכלת. והיא הייתה אומרת לנו כן, כן, עוד מעט. לא עכשיו. אני בצופים. אני לא יכולה".
חשבתם אז שמדובר בהפרעת אכילה?
"ממש לא. אמרתי לעצמי: 'היא בגיל ההתבגרות, היא עוברת משהו, פעם בא לה לאכול ופעם לא'. את מנסה להסביר לעצמך את זה בצורה הגיונית. היא גם דיברה איתי לפעמים ואמרה שהיא רוצה קצת לרדת במשקל, לעשות ספורט. דיברנו על זה. אפילו דיברנו על הסכנות של לא לאכול. זה לא שלא דיברנו, אבל לא הבנתי שזה כבר שם".
היא יצאה מהבית ושלחה לי הודעה: 'אמא, השארתי לך מכתב על השולחן בחדר, לכי תקראי אותו'. נכנסתי לחדר שלה, פתחתי את המכתב, והיא כתבה שם הכול
בשלב מסוים נועה סיפרה לאמה שהיא הקיאה. בהתחלה תמר חשבה שאולי מדובר בווירוס, אולי במשהו שאכלה. אבל כשעניין ההקאות חזר שוב ושוב, נדלקה נורה אדומה.
"יום אחד חזרנו הביתה אחרי שהיא שוב כתבה לי שהיא הקיאה, ואני זוכרת שנכנסתי הביתה מאוד נסערת. החרדה שלי יצאה עליה ככעס. אמרתי לה: 'את יודעת מה את עושה לעצמך? את תזיקי לעצמך'. אני ובעלי הטפנו לה, והיא בכתה ואמרה שהיא לא עושה את זה בכוונה ושאני מגזימה. היום אני מבינה שהיא בעצמה לא לגמרי הבינה עד כמה היא עמוק בתוך זה".
ואז נועה כתבה מכתב. "זה היה בערך חודשיים אחר כך", מספרת תמר. "נועה יצאה מהבית לצופים ושלחה לי הודעה: 'אמא, השארתי לך מכתב על השולחן בחדר, לכי תקראי אותו'. נכנסתי לחדר שלה, פתחתי את המכתב, והיא כתבה שם הכול. שהיא לא אוכלת, שהיא מקיאה, שהיא יודעת שזה מזיק לה, אבל היא לא יודעת איך לעצור את זה. שהיא רוצה שנעזור לה. שהיא מבקשת שלא נכעס עליה ושנבין אותה. אני לא אשכח את היום הזה".
איך לבת שלי יש הפרעת אכילה? איך?!
כבר למחרת קבעו תמר ובעלה תור לרופא המשפחה. "בעלי הלך איתה, והרופא הסתכל עליה ואמר: אני לא רואה פה ילדה רזה", היא מספרת. "אבל אחרי שסיפרנו לו על המכתב, הוא הבין שצריך להפנות אותנו הלאה". משם התחיל מרוץ. תמר חיפשה פסיכולוגים, גם באופן פרטי, רק כדי שמישהו יפגוש את נועה ויעזור להם להבין מה קורה. "כמעט כל מי שדיברתי איתו אמר לי: לפי מה שאת מתארת, זו נערה עם הפרעת אכילה, והיא צריכה מעטפת שלמה. ואני עוד לא הצלחתי אפילו להגיד את המשפט הזה. לא הבנתי איך יכול להיות שלבת שלי יש הפרעת אכילה".
בינתיים, נועה המשיכה לתפקד באופן חלקי. היא הייתה אוכלת עם המשפחה, יוצאת למסעדות, נפגשת עם חברים. דווקא זה, אומרת תמר, בלבל אותם. "היינו רואים אותה אוכלת. היא לא הייתה יושבת מולנו עם עלה חסה. היא הייתה יכולה לאכול פיצה, פסטה, דברים שהיא אוהבת. אבל בדיעבד התברר שזו הייתה לפעמים הארוחה היחידה שלה באותו יום, או שאחרי זה היא הייתה הולכת להקיא. את לא נמצאת עם ילדה בת 15 עשרים וארבע שעות ביממה. את לא רואה הכול".
גם בית הספר הפך לזירה קשה. נועה הפסיקה להגיע באופן סדיר, ולעיתים הלכה רק יום אחד בשבוע. "רבנו איתה כל בוקר", מספרת תמר. "קומי, תלכי, את חייבת ללכת. היא הייתה הולכת לשעה וחוזרת, או יוצאת בעשר במקום בשמונה. עירבנו את היועצת ואת המחנכת, ניסינו להבין מה עובר עליה. אבל בגלל שהיא כן יצאה לצופים וכן היו לה חברים, זה לא נראה כמו הסתגרות מוחלטת".
בשלב הזה כבר היה ברור למשפחה שנועה זקוקה לטיפול מקצועי, אבל הדרך לשם לא הייתה קלה. תמר ובעלה פנו שוב ושוב למסגרות טיפוליות, ובכל מקום נתקלו בזמני המתנה ארוכים או בתשובה שנועה זקוקה למעטפת רחבה יותר מזו שטיפול פסיכולוגי רגיל יכול לתת. "אמרו לי חצי שנה, שנה. ואני אמרתי: אני לא יכולה לחכות שנה עם ילדה שיש לה הפרעת אכילה. פחדתי שהיא תידרדר למקום שיפגע בה בצורה בלתי הפיכה. אני זוכרת שממש בכיתי".
מסע החלמה
ואז הגיעה נקודת המפנה. פסיכולוגית של קופת חולים לאומית העבירה את הפרטים של נועה ואז הגיע הטלפון מצבר רפואה - בית חולים בבית, שמפעילה שירות אשפוז וטיפול ביתי למתבגרות ומתבגרים עם הפרעות אכילה. השירות, שניתן למבוטחי הקופה במימון מלא, מבוסס על טיפול בתוך הסביבה הטבעית של הנערה: בבית, לצד המשפחה, ובלי לנתק אותה מבית הספר, מהחברים ומהשגרה. בצבר מסבירים כי הטיפול נבנה באופן אישי ומלווה על ידי צוות רב־מקצועי קבוע, הכולל בין היתר רופא מתבגרים, מטפל משפחתי, חונך ודיאטנית, ולפי הצורך גם פסיכיאטר ילדים ופסיכולוג ילדים. חלק מהמפגשים מתקיימים בבית וחלקם באופן מקוון, במטרה לשלב את הטיפול בתוך חיי היומיום של המתבגרת ושל המשפחה.
הטיפול, תמר אומרת היה רחוק מאוד ממה שדמיינה. "חשבתי שזה יהיה רק כמה פגישות עם פסיכולוג וזהו, אבל זה לא ככה. זו מעטפת שלמה: פסיכולוג, פסיכיאטרית, רופאה, דיאטנית, חונכת שהגיעה כמה פעמים בשבוע ואכלה איתה ארוחות, ליווי להורים, קבוצת תמיכה עם הורים אחרים. זה היה מסע. ממש קילוף של שכבה אחרי שכבה".
ההחלמה לא הייתה פשוטה. כשהגוף שלה התחיל להשתנות, היא הייתה מתעוררת בלילה ובוכה: אמא, אני מתחילה להשמין. ואני הייתי אומרת לה: את לא משמינה, את חוזרת להיות בריאה
במהלך הטיפול נחשפו עוד פרטים שתמר לא ידעה. נועה סיפרה על ימים שבהם כמעט לא אכלה, על שינה כדרך לברוח מהרעב, על ההתעסקות האינסופית בגוף. לצד זה הופיעו גם סימנים גופניים: חולשה, סחרחורות, נשירת שיער, פגיעה במחזור החודשי, מחלות חוזרות. "ברגע שהיא התחילה לאכול בצורה מסודרת, ראינו שינוי מאוד מהר", אומרת תמר. "הצבע חזר לפנים, השיער נראה אחרת, הנשירה פחתה. היא בעצמה אמרה לי: אמא, תראי את השיער שלי. כאילו החיים חזרו אליה".
אבל ההחלמה לא הייתה פשוטה. "היו רגעים שהיא הייתה בוכה לפני פגישות, מבקשת שאבטל. היה לה קשה להיחשף. כשהגוף התחיל להשתנות, היא הייתה מתעוררת בלילה ובוכה: אמא, אני מתחילה להשמין. ואני הייתי אומרת לה: את לא משמינה, את חוזרת להיות בריאה. את ילדה מהממת. אבל זה דרש המון שיחות, המון נוכחות".
מה נדרש מכם ההורים במסגרת הטיפול?
"במשך חצי שנה אני ובעלי עשינו משמרות כדי להיות איתה בארוחות. שמישהו ישב איתה בצהריים או בערב, יאכל איתה, יוודא שהיא לא לבד עם זה. צריך להבין שבאשפוז ביתי, אחרי שאנשי המקצוע הולכים, ההורים נשארים שם. הם צריכים ליישם את הכלים, להחזיק את הבית, להחזיק את הילדה, וגם להחזיק את עצמם".
היום, אחרי סיום הטיפול, תמר אומרת שנועה נמצאת במקום אחר. "אני באמת מרגישה שהטיפול הציל לה את החיים", היא אומרת. "אני לא אגיד שזה פשוט נעלם. ההתעסקות בנראות עדיין שם, והיא כנראה תלווה אותה. כשאנחנו הולכות לקנות בגדים, אני עדיין רואה את הביקורת העצמית מול המראה. אבל היום היא יודעת יותר. היא מבינה מה קורה כשהיא לא נותנת לגוף שלה את מה שהוא צריך, והיא גם יודעת שיש לה כלים להתמודד. היא עברה תהליך מדהים".
מה את מציעה להורים למתבגרים?
"קודם כול לא להתבייש להגיד את המילים: הפרעת אכילה. אני זוכרת שנועה אמרה לי פעם באוטו: אמא, למה כל כך קשה לך להגיד שיש לי הפרעת אכילה? והיא צדקה. היה לי קשה. אבל חייבים להגיד את זה, להציף, לבקש עזרה".
מעבר לכך, היא מבקשת מהורים לשים לב גם למה שנראה כמו "סתם גיל ההתבגרות". "ילד שסוגר את הדלת, ישן הרבה, מתחצף, לא רוצה ללכת לבית הספר, זה יכול להיות באמת גיל ההתבגרות, אבל לפעמים יש שם עוד משהו. לא צריך להיכנס להיסטריה מכל דבר, אבל גם לא להקל ראש. לדבר עם הילדים, גם כשהם לא רוצים. להיות נוכחים. לפתוח את הדלת, לשאול מה שלומם, לשבת לידם גם בשיחה הכי סתמית. לפעמים דווקא מתוך שיחה קטנה יוצאים הדברים הכי חשובים".
והכי חשוב, היא אומרת, לא לכעוס על הילד: "כשגיליתי שנועה מקיאה, כעסתי עליה. בדיעבד אני יודעת שזה היה פחד. היום הייתי רוצה להגיד לה מיד: אני לא כועסת, אני כאן, אנחנו נעזור לך. כי זה מה שילדים צריכים לשמוע. שהם לא לבד".
הסימנים שצריכים להדליק נורה אדומה
לדברי ד"ר טל שניר, מנהלת שירות אשפוז בית למתבגרים עם הפרעות אכילה בצבר רפואה – בית חולים בבית, חשוב להבין שהפרעת אכילה אינה "גחמה", ניסיון למשוך תשומת לב או עיסוק מוגבר במראה החיצוני, אלא מחלה של ממש. "מדובר במחלה שיש לה חלקים רגשיים וחלקים גופניים", היא מסבירה. "זו מחלה שדורשת צוות טיפולי מלא, כי צריך לתת מענה גם לגוף, גם לנפש וגם למשפחה".
לדבריה, בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בהפרעות אכילה בקרב מתבגרים. "כשמדברים על הפרעות אכילה בעולם המערבי וגם בישראל, מדברים על אחוז עד שני אחוז של הפרעות אכילה קשות, עם עלייה מאוד משמעותית מתקופת הקורונה", היא אומרת. באשר לשנתיים האחרונות, על רקע המלחמה, היא מתארת תמונה מורכבת יותר: "בתחילת המלחמה ראינו דווקא ירידה בפניות, אבל היום, אחרי תקופה ממושכת של סטרס, אנחנו רואים תחלואה מורכבת וקשה יותר. בחלק מהמקרים מתברר שהיו תהליכים שנמשכו הרבה זמן ולא דוברו, כלומר האבחון מגיע מאוחר יותר".
אחד הקשיים בזיהוי, מסבירה ד"ר שניר, הוא שלא תמיד מדובר בנערה שנמצאת בתת־משקל. "אנחנו רואים היום יותר מתבגרים עם אנורקסיה במשקל תקין, או כאלה שהתחילו ממשקל גבוה וירדו באופן חד", היא אומרת. "מבחוץ לא תמיד רואים את חומרת המצב, אבל הגוף עלול להיות במצוקה קשה".
ד"ר שניר אומרת שהסימנים שצריכים להדליק נורה אדומה אצל ההורים הם הימנעות מארוחות, ירידה חדה במשקל, חולשה, סחרחורות, שינוי בתפקוד, היעדרות מבית הספר או התנהגויות חריגות סביב אוכל. "ככל שמאבחנים מוקדם יותר ומתחילים טיפול מוקדם יותר, סיכויי ההחלמה טובים יותר".
"ההורים הם לא האשמים", מדגישה ד"ר שניר. "להפך, הם מכירים את הילד שלהם הכי טוב, ולכן הם יכולים להיות אחד הגורמים החשובים ביותר בטיפול ובהחלמה. אבל זה דורש הרבה הדרכה, תמיכה וסיוע מקצועי".
