בתקופה של חוסר ודאות ולחץ מתמשך, כשהחדשות מציפות אותנו בכותרות מדאיגות והחיים הופכים לרכבת הרים רגשית, הורים רבים מחפשים דרכים לשמור על איזון בתוך המשפחה. אחת הדרכים היעילות לעשות זאת היא להיעזר במנגנונים הטבעיים של הגוף – ובעיקר בהורמונים דופמין ואוקסיטוצין, המכונים "הורמוני האושר". לרוב, הורמונים אלו מוזכרים בהקשר של פעילות גופנית ושיפור מצב הרוח, אך מחקרים מראים כי שימוש מודע בהם יכול להשפיע גם על ההורות ועל איכות הקשר עם הילדים. כיצד ניתן ליישם זאת בחיי היום-יום וליצור סביבה משפחתית רגועה ומאוזנת יותר?
מיכל שביב, ראש התוכניות להכשרת מדריכי הורים בסמינר הקיבוצים, ומלי אלקובי, מרצה בתחום איזון בין עבודה לחיים פרטיים, מסבירות כי הבנת מנגנוני הפעולה של המוח היא המפתח לניהול חיי משפחה מאוזנים. "אנחנו מאמינות שהן הורים והן מדריכות ומדריכי הורים צריכים להכיר את מה שהמדע כבר יודע על איך המוח שלנו עובד", אומרת שביב, "וכשמשתמשים בידע הזה בצורה נכונה אפשר לשפר את איכות החיים של הילדים וההורים, וכל האווירה בבית משתפרת, החל מפעוטות שעוברים הליכי הגמילה ממוצצים ופרידה מחיתולים, דרך העלאת המוטיבציה של ילדים ומתבגרים, שיתוף פעולה בהתארגנות בוקר, חיזוק המוטיבציה ללימודים, לפעילות פנאי, ופעילות חברתית".
נעים להכיר: ההורמונים שהופכים אותנו למאושרים
דופמין ואוקסיטוצין הם שני הורמונים מרכזיים המשפיעים על ההתנהגות, הרגשות והקשרים החברתיים שלנו, ולכל אחד מהם תפקיד חשוב במערכת העצבים. "מערכת הדופמין היא חלק ממערכת התגמול במוח, והיא אחראית על המסלול של אנרגיה, תנועה והנעה", מסבירה אלקובי. "הדופמין הוא מוליך עצבי שממלא תפקיד מרכזי בתהליכים קוגניטיביים ורגשיים – מחיזוק התנהגויות מסוימות, דרך ויסות מצב הרוח, ועד יכולת הריכוז, הקשב ודחיית סיפוקים. כאשר אנו חווים חוויה מתגמלת, רמות הדופמין עולות, מה שגורם לנו לתחושת סיפוק ולרצון לחזור על ההתנהגות שהובילה להנאה״.
האוקסיטוצין, המכונה לעיתים 'הורמון האהבה', תורם לחיזוק קשרים חברתיים, אמון ותחושת קרבה. "הוא ממלא תפקיד משמעותי בתהליכים כמו לידה, הנקה, קשר רגשי בין הורים לילדיהם, וכן בקרבה רומנטית וחברתית", מסבירה אלקובי. "הפרשתו מתגברת במצבים של מגע גופני, אינטראקציות חיוביות ולידה, ומחקרים מצביעים על כך שהוא מסייע להפחתת מתחים וחרדה, מגביר אמפתיה ושיתוף פעולה, ואף משפר את הבריאות הנפשית והפיזית״.
"הפעלת ההורמונים האלו בגופנו אולי נשמעת פשוטה, אך בפועל פעמים רבות אין לנו כוח לעשות מאמץ כלשהו, ובעצם אנחנו 'מתמכרים' לדופמין שמופרש בגופנו ללא מאמץ, באמצעות הרגלים שאינם חיוביים במיוחד, כמו אכילת סוכרים ופחמימות וגלישה ברשתות החברתיות. מחקרים מראים, שככל שהתגמולים שאנחנו מחפשים מתקבלים עם אפס מאמץ – מלייקים ברשתות החברתיות, דרך אכילת שוקולד וחטיפים ועד משחקי רשת – המוטיבציה להשיג מטרות לאורך זמן יורדת, וקשה לנו יותר להתאמץ״, מסבירה אלקובי. ״צריך להבין כי מערכת הדופמין היא מערכת לומדת, וככל שיש לנו בחיים יותר תגמולים על היעדר מאמץ, המצב רק ילך ויחמיר. הדופמין שמושג ללא מאמץ מגיע ב׳פיקים׳ גבוהים, אבל לטווח מאוד קצר, ולאחריהם מגיעה ירידה משמעותית בדופמין באותה רמה״.
טלפון נייד? מחוץ לחדר השינה
הקשרים שלנו עם הילדים והאופן שבו אנו מחנכים אותם מושפעים ישירות מהאופן שבו המוח שלנו מתגמל אותנו. כשילדים מקבלים גירויים מהירים כמו משחקי מחשב או תגמולים מיידיים על הישגים, הם מתקשים להתמודד עם אתגרים הדורשים סבלנות והתמדה. גם ההורים אינם יוצאים מן הכלל – השימוש המתמיד בטלפונים ובמדיה הדיגיטלית פוגע באינטראקציות המשפחתיות ומעביר לילדים מסר לא מודע על חשיבות הקשר האנושי.
"ילדים מבלים שעות מול המחשב, ולאחר מכן מתקשים לבצע משימות הדורשות ריכוז, כמו הכנת שיעורי בית או שיחה עם ההורים״, מדגישה אלקובי. ״המשחקים מספקים ׳פיקים׳ של דופמין, והפער בינם לבין משימות יומיומיות הופך את האתגרים ללחוצים ואף בלתי אפשריים עבורם. גם ההורים מושפעים – דבר ראשון בבוקר אנו בודקים טלפונים, עוקבים אחרי חדשות וברגע שמתקבלת התראה, מפסיקים את השיחה עם הילדים ובודקים אותה. עבורם, זה מסר שהנייד חשוב יותר מהאינטראקציה איתם״.
״התופעה ממשיכה כאשר הורים משוחחים עם ילדיהם תוך כדי גלישה בנייד, מה שיוצר אשליה של הקשבה, אך בפועל הקשב אינו מלא. מחקרים מראים שאצל תינוקות שאמותיהם משתמשות בנייד בזמן הנקה, עולה רמת הקורטיזול – הורמון הסטרס. מנגד, קשר עין מגביר את הפרשת האוקסיטוצין, התורם לאמון ואמפתיה. בעולם שבו מבט ישיר נדיר יותר ויותר, הקשרים הרגשיים נחלשים – תהליך שמתחיל כבר בבית וביחסים המשפחתיים״.
"שיטת החינוך של היום מתמקדת בתגמול ומבחן התוצאה, ופחות במאמץ ובהשקעה בתהליך עצמו. זה מתחיל משיטת ה'פיפי פרס' שנותנת פרס לילדים אחרי שהם עושים פיפי בסיר, רואים זאת הרבה במתן ממתקים והפתעות על התנהגות טובה - וממשיך במתנות על ציונים טובים במבחנים, ללא קשר להשקעה. היום, אנחנו מבינים יותר מאי פעם, שהשיטות האלה לאורך זמן פוגעות במוטיבציה של הילדים שלנו להמשיך ולהתאמץ, כאשר הילדים שלנו מתמכרים לתגמול הקל הזה. במקום זה, אנחנו ההורים צריכים לשים הרבה יותר דגש על התהליך, על המאמץ, על ההשקעה, להצביע ולתגמל את עקומת השיפור. במקום שיש קושי, מאמץ, השקעה - על זה אני אתעכב ואחזק״.
כדי לשנות כיוון, ממליצות שביב ואלקובי לצמצם את הדופמין ה'קל' – הן אצלנו והן אצל הילדים. ״המטרה שלנו היא לצמצם ככל הניתן את הדופמין באפס מאמץ – גם אצלנו וגם אצל הילדים שלנו. יש מספר צעדים קטנים שניתן ליישם בבית. לשמש דוגמה אישית – כאשר משוחחים עם הילדים, יוצאים מהבית ללא ניידים ומדברים תוך כדי הליכה. להרחיק מסכים משעות השינה – מטעינים את הניידים בסלון ולא מכניסים אותם לחדרי השינה. להגביל את השימוש במסכים – התקנת תוכנות המגבילות גלישה ואפליקציות בשעות מסוימות. לשנות את הרגלי הבוקר – במקום להתחיל את היום עם טלוויזיה או חדשות, פותחים את הבוקר עם מוזיקה. לשלב פעילות ספורטיבית – פעילות גופנית מעלה את רמות הדופמין בצורה מבוקרת, משפרת את מצב הרוח ומחזקת את הקשרים המשפחתיים. שינויים קטנים אלו יכולים לחזק את המוטיבציה הפנימית של הילדים, לשפר את איכות הקשרים במשפחה וליצור סביבה בריאה ומאוזנת יותר״.
מה לגבי פיתוח קשרים חברתיים?
"זוהי בהחלט פעילות שחשוב לשים עליה דגש, שמעלה דופמין ואוקסיטוצין בצורה טובה ולאורך זמן. קשרים ומפגשים חברתיים משפיעים לא רק בטווח הקצר, אלא גם על האושר שלנו לטווח הארוך. אנחנו חיים בעולם שבו מפגשים פיזיים הופכים נדירים, ואינטראקציות רבות מתנהלות ברשת. מפגש עם אנשים הוא אירוע משמעותי לרווחה הנפשית שלנו, ולכן כהורים עלינו להשקיע במערכות יחסים וליצור מפגשים משמעותיים – ללכת להופעה בלי לצלם, לארח חברים, לצאת לטבע ללא טלפונים ולעסוק בפעילויות משותפות. זה תורם מאוד לוול-ביינג של הילדים. המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק היא זמן איכות משותף ללא מסכים״.
ישנן דרכים נוספות לתגבור האוקסיטוצין. "מגע פיזי – חיבוקים, נשיקות ואחיזת ידיים מגבירים את הפרשת האוקסיטוצין ומשפרים את הקשר הרגשי", מסבירה שביב. "כמו כן, מומלץ לבלות זמן איכות יחד – לשחק, לקרוא, לצפות בסרטים, לצאת לטיולים וליצור תחושת שייכות וביטחון. חשוב לפרגן, להחמיא ולתת משוב חיובי, לשמור על קשר עין בשיחות משמעותיות וליצור חוויות משותפות כמו בישול, שירה או נגינה. גם צחוק והומור מחזקים את תחושת הקרבה ומשחררים מתחים."
בנוסף, מומלץ להימנע מהשיטה של "אפס מאמץ", במיוחד בגיל ההתבגרות. "מטבע הדברים, בגיל ההתבגרות הילדים מתמודדים עם ציפיות ואתגרים אישיים וחברתיים, וההורים מתלבטים כמה לעודד עצמאות, ניהול זמן ויציאה לעבודה", אומרת שביב. "אם אני רוצה לעודד את הילדה שלי לצאת לעבוד, אני לא אחכה למשכורת הראשונה כדי לשבח את ההצלחה. נרצה לעודד את התהליך – חיפוש העבודה, ההתמדה גם מול דחיות. השיח שלנו כהורים הופך לשפה שהילדים מאמצים כלפי עצמם. לכן, דיבור שמחזק תהליכים, מאמץ והתקדמות – ולא רק תוצאה סופית – קריטי ליכולת שלהם להתמודד עם אתגרים ולהשיג מטרות בעתיד״.
