ב-7 באוקטובר הייתי אמא טריה לתינוקת קטנה שעוד הייתה בשלב ההנקה. אישה צעירה עם מטרה אחת ברורה - לתת לילדה שלה הכל ולבנות חיים סביבה. ואז, בתוך דקות, החיים שלנו התהפכו. בעלי ואני יצאנו שנינו להילחם. לא עצרנו לרגע לחשוב, לא שאלנו שאלות, לא שקלנו מה נכון לעשות כשיש תינוקת בבית. הבנו שזו המשימה העליונה שלנו. השארנו את הילדה מאחור ויצאנו להגן על האזרחים שצריכים אותנו, על המדינה שלנו.
באותו יום הייתי בארבע היתקלויות שונות מול מחבלים. במשך שעות ארוכות הגוף פעל על אוטומט, בלי פחד ובלי זמן לעכל מה קורה סביבנו. רק להילחם, רק לשרוד. באחת ההיתקלויות נפצעתי משני כדורים בשתי הידיים. מאז אני מתמודדת עם פגיעה עצבית קשה וכאבים שלא עוזבים לרגע. אבל בדיעבד אני מבינה שהפציעה האמיתית היא לא רק בגוף, היא גם בנפש, והיא פוגעת ביכולת שלי להיות אמא.
כשחזרתי הביתה, הבנתי שלא אחזור להיות מי שהייתי. לא יכולתי להרים את הילדה שלי על הידיים- פעולה שכל אמא עושה בלי לחשוב פעמיים הפכה למשהו שהגוף שלי פשוט לא הצליח לבצע. החלב נגמר, הגוף נכנס לטראומה. הסתכלתי על עצמי ולא הכרתי את האישה שהפכתי להיות. במקום להרגיש חום ורוך, הרגשתי ריחוק. היו ימים שלא רציתי להיות ליד הילדה שלי בכלל כי פחדתי שאני מזיקה לה. לא ידעתי להפריד בין הטראומה והכאב לבין האימהות. הכל התערבב לי. כל בכי שלה היה מקפיץ אותי, כל רעש היה מחזיר אותי לשם.
כולם מסביב הסתכלו עליי וראו לוחמת גיבורה שחזרה מהקרב. אני הסתכלתי על עצמי וראיתי אמא שלא מצליחה להיות מה שחלמה להיות. הרגשתי אשמה על הכל. על זה שאני לא מחזיקה אותה מספיק, על זה שאני עייפה מדי, סגורה מדי, רחוקה מדי. יש כאב מאוד גדול בלהרגיש שהילדה שלך צריכה אותך, ואת פשוט לא מצליחה להיות שם כמו שאת רוצה.
גם אני וגם בעלי מתמודדים מאז עם מצב נפשי מורכב. המלחמה לא נגמרה היא ממשיכה איתנו יום יום. יש ימים שאנחנו לא מסוגלים להיות ליד הרבה אנשים. מקומות רגילים לגמרי עבור משפחות אחרות, כמו גן שעשועים, הופעות ילדים או אפילו מפגש משפחתי, מרגישים לנו לפעמים בלתי אפשריים. הרעש, הצפיפות, הדריכות שלא נעלמת- הכל מציף. לפעמים אני מסתכלת על משפחות אחרות מהצד וחושבת כמה דברים שפעם נראו לי מובנים מאליהם הפכו למאבק יומיומי.
לפני חמישה חודשים נולדה הבת השנייה שלנו. פחדתי מהלידה הזאת יותר מכל דבר אחר. פחדתי מהכאבים, פחדתי שלא אצליח להיות אמא לשתי ילדות כשאני בקושי מצליחה להחזיק את עצמי. במהלך ההריון התבקשתי להפסיק לצרוך חלק מהכדורים שלקחתי נגד כאבים, למרות שהם הדבר היחיד שמקל עליי ביום יום. בלידה עצמה האפידורל כמעט לא השפיע עליי, מרוב שהגוף כבר התרגל לתרופות חזקות כל כך. ובתוך כל הכאב הזה, כשהחזקתי אותה בפעם הראשונה, הרגשתי שקיבלתי את החיים שלי מחדש.
ברגע ההוא הבנתי שוב למה נלחמתי. הבנתי מה המשמעות של החיים שלי. אחרי כל מה שעברנו, להביא עוד ילדה לעולם הרגיש כמו ניצחון. ניצחון על הפחד, על הכאב, על הטראומה ועל כל מי שניסה לשבור אותנו. הלידה הזאת הייתה הניצחון האישי שלי.
אני עדיין לומדת כל יום מחדש איך להיות אמא. יש ימים שאני מרגישה שאני מצליחה, ויש ימים שאני נשברת. אני עדיין לא האמא שחלמתי להיות לפני המלחמה, ואולי גם לעולם לא אהיה. אבל למדתי שגם אימהות נראית אחרת אחרי פציעה. היא באה לידי ביטוי בנצחונות קטנים- לפעמים זה לקום מהמיטה למרות שאין כוח, לפעמים זה לחייך לילדה שלך גם כשמבפנים הכל כואב, לפעמים זה פשוט להמשיך להיות כאן.
הבנות שלי הן הסיבה שאני קמה בבוקר. הן הסיבה שאני מטפלת בעצמי, הולכת לשיקום, ממשיכה להילחם גם עכשיו. הן מחזירות אותי לחיים בכל פעם מחדש. לאורך הדרך הבנתי שחלק גדול מהשיקום קורה דווקא ברגעים הקטנים- כשיש מי שמבין אותך בלי להסביר יותר מדי, כשפוגשים אנשים שעוברים התמודדות דומה, כשמצליחים לצאת שוב עם הילדות לפעילות או פשוט להרגיש לרגע נורמליים. בבית הלוחם באר שבע של ארגון נכי צה"ל מצאתי מקום שנתן לי להרגיש פחות לבד בתוך התקופה הכי קשה בחיים שלי. מקום שהזכיר לי שגם אם הדרך ארוכה ומורכבת, אפשר ללמוד לחיות מחדש.
אני רוצה להגיד לפצועים ולפצועות הצעירים שמרגישים עכשיו שהחיים שלהם נגמרו- הם לא. יהיו לכם חיים אחרי. אתם עוד תאהבו, תצחקו, תבנו בית, תקימו משפחה. גם אם כרגע זה נראה רחוק ובלתי אפשרי, זה הניצחון האמיתי שלנו- להמשיך לחיות ולהקים משפחה.
ולמי שכבר יש משפחה- תישענו עליה. גם כשקשה, גם כשנדמה שאתם מתרחקים מעצמכם ומכולם. המשפחה היא העוגן. היא הסיבה להילחם- היא הסיבה לחזור לחיים.
ב-7 באוקטובר יצאתי מהבית כאמא לתינוקת, נלחמתי בשבילה ובשביל דור שלם של ילדים שצריכים עתיד בטוח יותר. מאז אני נלחמת מלחמה אחרת לגמרי- המלחמה לחזור להיות אמא, לחזור להיות אני. יש ימים שבהם הכאב מנצח, יש רגעים שבהם הטראומה חזקה ממני, אבל בכל פעם שאני מסתכלת על הבנות שלי אני נזכרת למה אסור לי לוותר.
כי בסוף, הניצחון האמיתי שלנו כפצועים הוא לא רק לשרוד את הקרב אלא לבחור שוב ושוב בחיים. לבחור לאהוב, להקים משפחה, לחלום, ולהאמין שגם אחרי שנשברנו, אפשר עדיין לבנות את עצמנו מחדש.
