אתמול שוב מצאנו את עצמנו עושים את מה שכבר הספקנו ללמוד היטב בשנתיים וחצי האחרונות: לוקחים נשימה, אוספים את הילדים, ויורדים יחד למקלטים או נכנסים לממ״דים. כל אחד מגיב למצב מעט אחרת. יש מי שהחזרה של האזעקות מעורר בו חרדות מאירועי הלחימה הקודמים, ויש כאלה שמותשים מהשינה שנקטעת, מהתחושה שזה לא נגמר. יש כאלה שבעיקר חושבים על פורים ועל מה שהפסידו. ובאמצע עומדת השאלה ההורית הכי אנושית: מה אומרים לילדים, ואיך עושים את זה נכון בלי להלחיץ, אבל גם בלי לשקר.
מה אומרים לילדים על האזעקות התכופות?
הכלל הפשוט הוא: אמת, אבל מותאמת גיל. ילדים מרגישים כשמשהו קורה סביבם, והדמיון שלהם בדרך כלל מפחיד יותר מכל הסבר שתיתנו. לכן לא צריך להציף בפרטים, אבל כן לתת מסגרת ברורה: "יש מצב ביטחוני, ולכן לפעמים יש אזעקות ואנחנו נכנסים למרחב מוגן כדי לשמור על עצמנו". ואז, והחלק הזה חשוב, עוצרים ושואלים: "מה אתה רוצה לדעת?" עונים רק על מה שנשאל, במילים קצרות, ומוודאים שהילד הבין. כשילד מרגיש שמקשיבים לו ושאפשר לשאול, רמת המתח יורדת.
איך אומרים להם שההתרעות מפחידות, אבל שאנחנו יודעים להתמודד?
הרבה הורים מנסים להרגיע מהר: “אין מה לפחד”. אבל ילדים יודעים לזהות כשאנחנו מנסים למחוק להם רגש, וזה בדרך כלל רק מגדיל את הלחץ. עדיף לומר משהו אמיתי וחם: "כן, זה יכול להפחיד. הפחד הוא כמו אזעקה פנימית של הגוף. הוא בא להגן עלינו. הוא אומר לנו לשים לב, להתקרב אליכם, ולעשות את הדבר החכם.” ואז מגיע המשפט שמחזיר יציבות: "יש לנו תוכנית, ואנחנו יודעים מה לעשות. כשיש אזעקה הולכים למרחב מוגן, מחכים, ואז חוזרים לשגרה".
ומה עם השאלה הקשה: "כמה זמן זה יימשך?" כאן דווקא מותר להגיד ביושר: "אני לא יודע". אבל לא להשאיר את זה תלוי באוויר: "מה שאני כן יודע הוא שאנחנו עושים כל מה שצריך כדי לשמור על עצמנו. יש לנו צבא, יש לנו הגנה, ואנחנו לא חסרי אונים". אצל ילדים, הידיעה שיש מבוגר שמחזיק ודאות חלקית "לא יודע מתי, אבל יודע מה עושים”, היא עוגן אמיתי.
אפשר גם לחבר בעדינות בין מה שקורה "בחוץ" לבין מה שקורה אצלם "בפנים": אנחנו נכנסים למקלט כדי להגן על עצמנו, והמשמעות היא שאנחנו פועלים, יוזמים, ושומרים על הבית שלנו. זה לא רק "לחכות שייגמר", אלא לעשות את הדבר הנכון בזמן אמת. המסר הזה בונה תחושת מסוגלות: אנחנו מפחדים, ובכל זאת אנחנו מתפקדים.
איך עוזרים לילדים להתמודד עם האכזבה מביטול חגיגות פורים?
כאן צריך קודם כל להכיר בכאב. ילד שחיכה לתחפושת, למסיבה, לבמה חווה אובדן קטן, וזה אמיתי. משפט כמו “נו, לא נורא” יכול להישמע לו כמו "אתה מגזים". עדיף לומר: "אני מבין אותך. זה ממש מבאס". ורק אחר כך לעבור לשאלה הפרקטית: "אז מה כן אפשר לעשות?"
דווקא כאן אפשר להפוך את הילדים לשותפים: תחרות תחפושות בזום עם הכיתה, "מסיבת מסדרון" קצרה בבניין, מפגש תחפושות עם משפחה שכנה, תמונות מצחיקות לשלוח לסבא וסבתא, או אפילו טקס קטן בבית עם מוזיקה וחטיף חגיגי. זה לא רק כדי "לפצות" על המסיבה. זה כדי ללמד את הילד משהו עמוק: כשמשהו מתבטל, אנחנו יודעים לייצר חלופה. גם אם היא קטנה. וגם אם היא לא מושלמת.
איך מסתדרים משפחה שלמה יחד בממ״ד ועוד כשהוא חדר של אחד הילדים?
קודם כל, אומרים את האמת: זה לא פשוט. מותר לפתוח בזה מראש: "יכול להיות שנהיה יותר עצבניים". עצם האמירה מורידה אשמה ומכינה את הקרקע לשיתוף פעולה.
ואז עושים את הדבר הכי יעיל שיש: סיעור מוחות משפחתי. ממש כך. אפילו עם ילדים קטנים: "בואו נחשוב יחד איך עושים את זה יותר נסבל". הילדים מפתיעים בפתרונות יצירתיים, ובעיקר הם מרגישים שיש להם חלק בשליטה. אפשר להחליט יחד על "חוקי ממ"ד": מי יושב איפה, מה עושים כשמישהו צריך שקט, איזה משחקים נכנסים לשם, מה עושים כשמשעמם, ואיך נותנים לכל אחד "דקה לעצמו" גם בתוך הצפיפות. כדאי גם לתת תפקידים: אחד אחראי על מים, אחד על פנס, אחד על “ערכת שעמום” עם משחק קטן או דף ועט. תפקידים הם קסם חינוכי כי הם הופכים ילד מפוחד לילד מועיל. והתחושה "אני תורם" היא אחד הבסיסים הכי חזקים לחוסן.
בסופו של דבר, המטרה שלנו כהורים איננה למחוק פחד, אלא ללמד ילדים משהו בוגר יותר: פחד יכול להיות שם ואנחנו עדיין יכולים לפעול, לבחור, לעזור, ולהמשיך לחיות. לפעמים, דווקא בתוך רגעים לא פשוטים, נבנית אצל ילד הידיעה השקטה: "אני מסוגל". וזה לא מעט.
הכותב הוא פסיכולוג קליני וחינוכי, מרצה בחברות וארגונים. ממחברי "המדריך לגיבורי־על – כיצד נגדל ילדים עם חוסן" לצד ד"ר איילה דאי-גבאי (סלע מאיר)
