האם מקלחת עם הילדים, או הסתובבות בעירום חלקי בבית, היא לגיטימית? ברבים מהבתים התשובה האינסטינקטיבית היא כן. זה נתפס טבעי, יומיומי, נטול כוונה מינית: הורה עייף בסוף יום, ילד קטן שלא מסתדר לבד, "יאללה נתקתק ונגמור". אלא שסיטואציה כזו יכולה להפוך בן לילה, משגרה ביתית לדגל שמחייב בדיקה והתערבות של רשויות הרווחה.
לפני מספר ימים ניתן פסק דין בבית המשפט למשפחה בירושלים, בתיק שהתנהל על רקע מאבק משמורת, ובו הגרושה טענה שתפסה את האב, בן 66, ישן עם בתו בת החמש כשהיא עירומה חלקית. האב הסביר כי מדובר בהתנהגות שנבעה מתהליך גמילה מחיתולים. בעקבות הטענה הוגשה תלונה למשטרה, וגורמי רווחה ועובדת סוציאלית לחוק נוער נכנסו לתמונה.
אומנם נקבע שאין לחייב את האב בהערכת מסוכנות מינית, אך עצם הדיון שהתקיים ממחיש כיצד עירום ומקלחת עם קטינים, בתוך סכסוך בין הורים, מפסיקים להיות עניין של נוהג ביתי, והופכים לשאלות של גבולות, שמירה על הילד וכשירות הורית.
למשרד הרווחה אין נוהל רשמי שקובע "עד גיל X מותר להתקלח יחד", וגם נהלי משרד החינוך אינם מגדירים שגרת עירום בבית. הם עוסקים בחובת הדיווח, באיתור ילדים בסיכון, ובטיפול בפגיעה מינית. את הוואקום הזה ממלאת בפועל ספרות הדרכה מקצועית כגון: "מידע אמין על מין", מכון חרוב ומרכזי סיוע, שמנסחים כללי אצבע לפרטיות, אינטימיות וגבולות במשפחה.
כך למשל, בדף "עירום בבית ומקלחות משותפות" של "מידע אמין על מין" נאמר שאין כלל אחד שמתאים לכולם, ושקיים טווח נורמטיבי רחב התלוי בהקשר המשפחתי. לצד הטווח הזה מודגשים שני עקרונות: ללמד ילדים גבולות גוף ופרטיות, ולהימנע ממצבים שעלולים לייצר מתח מיני או לטשטש גבולות בתוך המשפחה. בתוך המסגרת מובאות גם המלצות גיל כהנחיות מקצועיות, לא כתקנות, ובהן "גישה שמרנית" שמציבה סביב גיל 6 נקודת מעבר להפחתת או הפסקת עירום בין הורה לילד, במיוחד כשהם ממגדר שונה.
ועדיין, הגיל אינו רמזור ירוק. גם בגיל 5, מרגע שאירוע מדווח או נרשם כחלק מסכסוך משמורת, הוא כבר לא נבחן לפי "מה מקובל אצלנו בבית", אלא לפי שאלה אחת: האם נשמרו גבולות, והאם הילד מוגן. בנקודה הזו המערכת פחות מתעניינת בטווחי נורמה, ויותר
מפעילה בירור: פנייה לרווחה, מעורבות עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער, ולעיתים גם תסקירים והמלצות. לא פעם, בבית המשפט לענייני משפחה, אחד ההורים מגיש תלונה או מבקש צו הגנה נגד ההורה האחר, כדי לצמצם או למנוע מפגשים עם הקטינים, מתוך הנחה שמדובר בפוגענות מינית. טענה כזו היא "נשק יום הדין": אף שופט לא יישא באחריות בלי שייערכו כל הבדיקות הנדרשות.
גם אם בסוף בית המשפט לא מאמץ את ההמלצות, ברגע שהאירוע נרשם בתיק הוא כבר לא "סיפור ביתי", אלא טענה משפטית שמדליקה את כל הנורות: בירור, תיעוד, גורמי רווחה ומומחים.
אומנם לאחרונה הוסדר במשרד הרווחה מנגנון לוועדות מסוכנות להורים פוגעניים, מינית או אחרת, שאמור לייעל את הבדיקה ולהוזיל עלויות. עד כה, הליכים כאלה נמשכו בממוצע סביב שנה, ולא ברור אם המנגנון החדש אכן יקצר את הזמן עד שהתמונה מתבהרת. אלא שבפער הזה, כשההליך מתנהל והחשד מרחף, נוצר כר פורה לניצול: חלק מהתלונות מתבררות כתלונות שווא, ובינתיים ההורה שפעל בחוסר תום לב “נהנה” מיתרון מובנה של נתק, השהיית מפגשים ולחץ כלכלי ורגשי על ההורה המואשם. זו מציאות בלתי אפשרית, אך לצערנו אנו עדים לה במחוזותינו.
למעשה, לא צריך ריב בין הורים כדי שמקלחת משותפת תהפוך לכאב ראש; לפעמים די במשפט שילד זורק בגן. אם ילד בן 6 אומר לגננת "אבא מתקלח איתי", זה לא הופך אוטומטית לעבירה, ולא מחייב דיווח מיידי, אבל כן מפעיל מנגנון זהירות: הגננת מתעדת את דבריו במדויק, במילותיו, בלי לחקור ובלי שאלות מנחות; מתייעצת עם יועצת או פסיכולוגית; ובוחנת יחד אם אופן התיאור, הגיל, ההקשר וסימני מצוקה נלווים יוצרים “יסוד סביר לחשוב” שנעברה עבירת מין, או שיש סיכון ממשי לילד. רק אם מתקבלת מסקנה שיש חשד כזה, מתגבשת החובה לדווח לעובד סוציאלי לפי חוק הנוער או למשטרה, ומשם הבירור עובר לשירותי הרווחה ולמרכזי הגנה. השאלה אם קיים “יסוד סביר לחשוד” לא מוכרעת לפי המשפט הבודד, אלא לפי המכלול: האם זו רחצה פונקציונלית בלבד, או שיש תיאור של מגע באיברי מין, “משחקים” גופניים, בקשת סודיות, פחד, שינויי התנהגות או סימנים נוספים שמרמזים על פגיעה, ורק אז חובת הדיווח נדלקת.
במציאות שבה המערכת דרוכה עד הקצה, והרגישות לפגיעה בקטינים גבוהה מאוד, צריך להבין דבר פשוט: מקלחת משותפת או עירום חלקי עם ילדים, גם כשהם נעשים בתמימות, עלולים להתפרש אחרת ולהצית רצף של בדיקות והליכים. מהרגע שזה קורה, מה שהיה שגרתי יכול להפוך לסיוט עלי אדמות.
הכותב הוא בעל משרד העוסק בדיני משפחה, ומשמש יו״ר משותף של פורום המשפחה בלשכת עורכי הדין
