קוראים לי סשה ציפקין, אני בת 30, ומגיל שמונה גדלתי במשפחת אומנה יחד עם אחותי הגדולה. ההורים שלי לא היו מסוגלים לגדל אותנו. גדלתי בתוך מציאות של אלכוהול ואלימות. זה היה בבית שלי, אבל לא רק. כל השכונה הייתה מלאה במשפחות עם חיים קשים, אבל בכל זאת מישהו הבחין בנו. היה לנו מזל ומישהו ראה שאנחנו זקוקות לעזרה. בסיוע עמותת מכון סאמיט, שפועלת מטעם משרד הרווחה ומאתרת ומכשירה משפחות אומנה ומלווה אותן באמצעות אנשי מקצוע, נמצא לנו בית.
בפעם הראשונה שהגעתי למשפחת האומנה שלי הייתי בטוחה שאגיע לכמה ימים ואחר כך אחזור הביתה. לא באמת הבנתי מה עומד לקרות. לא ידעתי שהבית הזה יהיה הבית שלי, שהאנשים האלה יהפכו למשפחה שלי, ושגם שנים אחרי שאגדל, אמשיך לנסות להבין מה המקום של כל אחד מהם בחיים שלי. ילד לא מגיע למשפחת אומנה בלי עבר. הוא מגיע עם הזיכרונות שלו, עם הפחדים, עם ההרגלים, עם מה שלמד על העולם ועל אנשים עוד לפני שהיה מסוגל להבין את מה שהוא עובר. לפעמים הוא מגיע גם עם שאלות שאין לו מילים לשאול.
בשנים הראשונות שלי בבית החדש הייתה בי הרבה אשמה. ידעתי שראו שמשהו לא בסדר בבית שלנו, ובתוך הראש של ילדה בת שמונה, הדברים התחברו למסקנה פשוטה וכואבת: זה קרה בגללי - משום שראו שיש בעיות, בגלל שראו מה עובר עלינו, המשפחה שלי התפרקה. במשך שנים הרגשתי שאני זאת שנטשה את ההורים שלה.
עם הזמן, האשמה התחלפה בתחושה אחרת. בכל פעם שההורים הביולוגיים שלי לא הגיעו למפגש, הרגשתי שאני לא מספיק חשובה. לא משנה כמה טוב היה לי, ולא משנה כמה אהבה הייתה סביבי, הילדה שהייתי עדיין חיכתה להם. מבחינתה, אם רק היו רוצים אותה מספיק, אולי היו מצליחים להגיע. וזה אחד הדברים שהכי קשה להסביר למי שלא חווה את זה: איך אפשר לשבת בבית שיש בו כל מה שאפשר לבקש, ועדיין להרגיש שחסר לך משהו? איך אפשר להיות אסירת תודה על האנשים שפתחו בפנייך את הדלת, ובאותו הזמן להתגעגע לאנשים שמהם היית צריכה להתרחק כדי להיות בטוחה?
העובדה שקיבלתי משפחה טובה לא אומרת שהכול היה פשוט. אהבה לא מעלימה את כל מה שילד מביא איתו. היא יכולה לתת לו מקום להתמודד עם הדברים האלה, אבל היא לא מוחקת אותם ביום אחד
בתור ילדה, רציתי את ההורים שלי. למרות מה שעברתי, למרות האלימות, למרות המציאות שבה גדלתי ולמרות כל מה שלא יכלו לתת לי. היום אני יכולה להבין את המורכבות הזאת טוב יותר, אבל אז לא היו לי המילים להסביר אותה. רק ידעתי שאני רוצה אותם, ושבכל פעם שהם לא היו שם, משהו בי הרגיש שוב לא רצוי. בינתיים השנים עברו, למדתי להכיר את משפחת האומנה שלי, הם למדו להכיר אותי, ובנינו יחד חיים. אני יודעת שהיה לי המון מזל. באמת קיבלתי משפחת אומנה מדהימה, ואני לא לוקחת את זה כמובן מאליו לרגע.
אבל גם כאן צריך להגיד את האמת: העובדה שקיבלתי משפחה טובה לא אומרת שהכול היה פשוט. היו תקופות מורכבות, היו קשיים שלי עם עצמי והיו קשיים גם בתוך הקשר שלנו. לפעמים היה לי קשה לקבל את מה שנתנו לי, לפעמים היה לי קשה להבין את עצמי, ולפעמים כל מה שהרגשתי בפנים לא הסתדר עם מה שהתרחש בחוץ. אהבה לא מעלימה את כל מה שילד מביא איתו. היא יכולה לתת לו מקום להתמודד עם הדברים האלה, אבל היא לא מוחקת אותם ביום אחד.
''היום משפחת האומנה שלי היא המשפחה שלי לכל דבר''
(תמונה: אוסף פרטי)
הדברים האלה לא סותרים את ההערכה העצומה שיש לי למשפחה שגידלה אותי. אלה רגשות שיכולים לחיות יחד, גם כשהם נראים מבחוץ כמו סתירה. לקח לי זמן להבין שאני לא חייבת לבחור, שאני יכולה להשתייך לשני מקומות. שיש בי חלקים מהמשפחה שבה גדלתי, לצד החלקים שנבנו במשפחה שקיבלה אותי. לא כל חלק תופס היום את אותו המקום, ולא כל קשר נראה כמו שדמיינתי שהוא ייראה, אבל הסיפור הזה הוא שלי, ואני כבר לא מרגישה שאני צריכה להכריע למי אני שייכת כדי להצדיק את המקום שלי אצל מישהו אחר.
היום משפחת האומנה שלי היא המשפחה שלי לכל דבר. זה לא מבטל את מה שהיה לפני, וזה לא גורע ממה שהם נתנו לי, להפך - ככל שאני מבינה יותר את הסיפור שלי, כך אני מבינה שאפשר להכיר בטוב שקיבלתי בלי להעמיד פנים שלא כאב לי בדרך.
אם יש משהו שאני רוצה לומר למי ששוקלים להפוך למשפחת אומנה, זה שהבית שהם נותנים הוא הרבה יותר מארבעה קירות. הוא גם המקום שבו ילד צריך לקבל רשות להרגיש מבולבל, לכעוס, להתגעגע, לבדוק גבולות ולא תמיד לדעת להסביר מה עובר עליו
אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולבקש: תנו יותר מקום למורכבות הזאת בשיח על משפחות אומנה. לא רק לסיפורים שבהם ילד מגיע לבית חדש והכול מסתדר, אלא גם לשאלות הקשות ולרגשות שלא תמיד נוח לדבר עליהם. אם יש משהו שאני רוצה לומר למי ששוקלים להפוך למשפחת אומנה, זה שהבית שהם נותנים הוא הרבה יותר מארבעה קירות. הוא גם המקום שבו ילד צריך לקבל רשות להרגיש מבולבל, לכעוס, להתגעגע, לבדוק גבולות ולא תמיד לדעת להסביר מה עובר עליו. צריך לתת לו מקום לא רק בבית שלכם, אלא גם לכל מה שהוא מביא איתו לתוכו.
אל תפחדו כשהוא דוחף אתכם הצידה. אל תמהרו לפרש את זה כחוסר אהבה, כחוסר הערכה או כסימן לכך שהוא לא רוצה אתכם. לפעמים ילד צריך לבדוק שוב ושוב אם אתם באמת מתכוונים להישאר. אני דחפתי הרבה, והמשפחה שלי המשיכה לתת לי את ההרגשה שהיא לא הולכת לשום מקום.
היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה שלא הייתי זקוקה רק לבית. הייתי זקוקה לאנשים שיוכלו להחזיק איתי גם את מה שלא היה פשוט, גם את מה שלא ידעתי להסביר, וגם את החלקים בי שלא תמיד ידעו איך לקבל אהבה.
