בכל פעם ששנת לימודים חדשה בפתח, אנחנו רגילים לדבר על התחלות חדשות, על התרגשות של תלמידים ועל התקווה לעתיד טוב יותר. אבל השנה, לקראת האחד בספטמבר, נתוני מחקר האקלים הבית-ספרי החדש של מכון מגנוס הירשפלד מבית איגי מחמיצים את הלב. מאחורי המספרים היבשים מסתתרת מציאות כואבת, מבהילה ובלתי נתפסת: אחרי שני עשורים של מאבק, צמיחה ושינוי חברתי, תלמידות ותלמידים להט"בים בישראל חוזרים אל הארון וסופגים את רמות האלימות הגבוהות ביותר בעשור האחרון.
לכאורה, אפשר היה לחשוב שהקהילה הגאה נמצאת בנקודת שיא: הנוער של היום חשוף לייצוגים רבים ברשתות החברתיות, ורובה המוחלט של החברה הכללית תומכת בזכויות להט"ב. אך בתוך כותלי בתי הספר, המגמה התהפכה לחלוטין.
בין השנים 2004 ל-2016 נרשם שיפור עקבי, והעבודה החינוכית המאומצת של ארגוני הקהילה נשאה פרי. אלא שמאז 2016 ועד היום התהפכה המגמה באופן קיצוני. המצב כיום חמור ומסוכן יותר מכפי שהיה לפני עשרים שנה. הנתונים אינם משקרים, והם צריכים להדיר שינה מעיניו של כל הורה ואיש חינוך בישראל: בשנת 2004, כרבע מהתלמידים (24%) הרגישו בטוחים מספיק כדי לצאת מהארון בפני איש צוות חינוכי. הנתון טיפס לשיא של 33% בשנת 2012. היום? המספר הזה צנח לשפל חסר תקדים של 11.3% בלבד.
המשמעות היא שכמעט תשעה מתוך עשרה בני נוער גאים אינם מרגישים בטוחים מספיק כדי לשתף את המורים, היועצות או המנהלים שלהם בזהותם. הם מרגישים שאין להם מבוגר אחראי בבית הספר שניתן לסמוך עליו. יתרה מכך, 50% מהתלמידים שדיווחו כי המלחמה השפיעה עליהם כלהט"בים באופן ייחודי, חזרו לארון.
החרדה הזו אינה עוצרת בשער בית הספר, היא מחלחלת עמוק אל תוך הבתים. הבועה המוגנת שאמורה להיות המשפחה נסדקת תחת הלחץ החברתי. שיעור בני הנוער שיוצאים מהארון בפני אמם צנח מ-40% בשנת 2004 ל-31.3% כיום, ובפני אביהם מ-32% ל-23.7% בלבד. החשש מדחייה, מאובדן אהבה ומאלימות גורם להם להסתגר.
כשהאלימות חוזרת
מדוע זה קורה? בין היתר, משום שהאלימות המילולית מרימה ראש באופן פראי. השימוש במילה "קוקסינל", ששיעור השימוש בה ירד עד ל-36.9% בשנת 2021, זינק כעת ל-56.5% – הנתון הגבוה ביותר מתחילת המדידה.
חמור מכך, המרחב החינוכי עצמו הפך למקור לשנאה. החשיפה להערות להט"בופוביות המופנות לתלמידים מצד מורים ואנשי חינוך עלתה מ-23% בשנת 2004 ל-34% כיום. כשאיש החינוך הוא זה שמלבה את השנאה, איזה סיכוי יש לתלמיד להרגיש בטוח?
התיקון לא יגיע מתוך שתיקה
(תמונה: Shutterstock/New Africa)
הנתונים האלה אינם מנותקים מהמציאות. הם השתקפות ישירה של אווירה ציבורית רעילה, של מנהיגים ופוליטיקאים שמנסים להחזיר את הקהילה לארון ולערער על עצם הלגיטימיות שלנו כאזרחים שווים. כשהאווירה הזו מחלחלת למסדרונות בתי הספר, היא הופכת אותם למקום מסוכן – עבור כולנו. התיקון לא יגיע מתוך שתיקה.
לקראת שנת הלימודים החדשה, אני קורא לראשי הרשויות המקומיות, למנהלי בתי הספר ולתנועות הנוער: אל תחכו שהשינוי יקרה מעצמו. קחו אחריות. הובילו מהלכים חינוכיים עירוניים, הזמינו סדנאות והכשרות לצוותים, והבהירו שבתי הספר שלכם הם מרחב בטוח לכל ילד וילדה.חובתנו המשותפת היא לעצור את הרגרסיה הזו, כדי שבמחקר הבא, הילדים שלנו כבר לא יצטרכו לפחד.
הכותב הוא מנכ"ל שותף בארגון הנוער הגאה איגי
פורסם לראשונה: 11:21, 26.08.26
