הבן שלי בן 8, השנה הוא ביקש לחגוג האלווין וישר עניתי לו לא. אני לא מסכימה. ומה פתאום. וזה עף ממני החוצה מהבטן, בלי פילטרים. "אבל", ענה לי הדרדק בלי להתבלבל: "למה לא אימא? 7 ילדים מהכיתה שלי חוגגים, גם אני רוצה". ומשהו בי כל כך כעס שאני צריכה לנהל איתו את השיחה הזו שבכלל לא מתאימה לגילו בלי הכנה, בלי שאני בחרתי בה - ככה סתם, ביום חמישי בסוף אוקטובר כי יש ישראלים שחושבים שזה וואו לחגוג האלווין ובכל שנה יש עוד קצת שמצטרפים אליהם וזה כבר מתחיל להיות תופעה תרבותית שמה היא מייצגת? ולמה בכלל בגיל שלו הוא צריך לבחור? ולמה אני תמיד צריכה להיות אימא לא פופולרית שחושבת אחרת?
אז התחלתי להסביר לו שהסיפור שלנו הוא שונה. שההאלווין מגיע מסיפור אחר, שבו לפני המון המון שנים היו אנשים שעשו פסל מחימר או דברים אחרים - כמו בחוג קרמיקה שהוא היה בו - אבל להבדיל, הם התפללו אליו והיו להם המון אלוהים קטנים כאלו, אלים שאנשים האמינו בהם ואפילו הביאו להם מתנות ולפעמים אפילו נתנו להם קרובי משפחה, ושאנחנו היהודים חשבנו אחרת. חשבנו שיש רק אלוהים אחד. ולנו לא היו לנו פסלים של אלים קטנים כי האלוהים שלנו היה בשמיים ולכן אנחנו היינו אמיצים ומיוחדים כי חשבנו אחרת, וכמו שהוא יודע הכול - הוא בעצם אחד (הכנסתי על הדרך את הנושא הרוחני שאנו אוהבים והוא מכיר אותו גם כשכבה נוספת להסבר שלא הייתי בטוחה שהוא הבין), ולסיכום שיחה: אמרתי לו שזה לא החג שלנו. זה לא הסיפור שלנו. לנו יש את פורים ואת חנוכה ואת ראש השנה ופסח. אבל הוא התעקש כי יש מפה כזו של חגיגות וממתקים וגם הוא רוצה. והלב שלי התכווץ וכעסתי על כך שבגיל שלו הוא צריך לבחור בין הרצון להיות "כמו כולם" לבין הצורך לשמור על משהו משלנו. ואז הוא סיכם את השיחה בכך שהחגים שלנו משעממים וחיזל"ש. ואני חשבתי לעצמי שזה לא הוגן להשאיר את זה ככה.
כעסתי על עצמי שאין לי תשובה משכנעת כי הרגשתי שההסבר שלי לא מספק. שיש כאן משהו עמוק יותר שאני מפספסת. אז הלכתי לצ'ט, לחברים חכמים והתייעצתי עם עוד הורים ועוד יותר כעסתי, ממש כעסתי כי הבנתי שלרוב ההורים לא אכפת. שאף אחד לא מתעצבן מזה כמוני, ולמה תמיד אני צריכה להתעצבן מדברים שאחרים מנרמלים? והיכן המערכת החינוכית בשאלות כל כך חשובות של זהות ותרבות?
אז ניהלתי איתו עוד שיחה. והסברתי לו שאני לא נגד שמחה או ממתקים ואני לא נגד סיפורים של עמים אחרים, אני פשוט חושבת שבגיל שלו חשוב שהוא יכיר קודם את הסיפורים שלנו. החגים שלנו הם לא סתם פעילות מגניבה - יש להם סיפור, הם משקפים ערכים. פסח הוא חרות וחנוכה הוא אומץ ויום כיפור הוא התבוננות ולהבין מי אני ואיך פעלתי בעולם והאם עשיתי טוב.
ויש משהו לא נכון בלחגוג חג רק בגלל שהוא מגניב בלי להבין אותו, כי מה אתה חוגג? אתה לא לומד מה אתה חוגג אלא שם דגש על ה"איך" לחגוג ולא על ה"מה" אתה חוגג; וזה אולי קטן אבל משמעותי הבלבול הזה - כי במקום לחגוג ערך ושורשים ושייכות, אתה חוגג חוויה של "להיראות כמו". אז מי שחוגג את החג הזה בעצם מתאמן על חיקוי של סיפור אחר. ולא אמרתי לו, אבל חשבתי על זה שהילדים מתאמנים על חיקוי תרבותי כחלק מהזהות שלהם, ובמקום הזדהות שיש בחגים שלנו הם מקבלים העתקה. וכשכולם מסביב - ילדים והורים - מתלהבים מההעתקה הזו, זה משדר שמה שכיף ומגניב מגיע מבחוץ לא מהתרבות שלנו שהיא "משעממת" כך בעצם אנחנו מעודדים סוג של נחיתות תרבותית של הסיפור שלנו מול סיפורים אחרים. ואנחנו לא רוצים בזה נכון?
וחוץ מזה, הוספתי בשיחה השנייה, חגים הם לא סתם מסיבות, נכון? יש להם ערך. אתה חוגג איתי כמו שאני חגגתי עם הוריי כמו שהם חגגו עם הוריהם. וסגרתי את השיחה הזו והרגשתי שמצאתי תשובה טובה לכל הבלבול הזה. וחשבתי לעצמי שחגים הם לא תאריכים. הם מחומרי התרבות והזהות שלנו. הם זכרון, הם מנהגים, הם ערך ושפה. והשפה שלנו מהממת ולא פחות מגניבה. וחשוב לי שהוא יכיר את הסיפור שלנו קודם.
אני רוצה שהילד שלי יגדל עם עמוד שדרה ערכי ותרבותי ברור - לא מתוך התנשאות והתייחדות אלא מתוך ביטחון בזהות שלו, בסיפור שלו ושל שרשרת הדורות שלנו. אני לא פסיכולוגית. אין לי מושג מה המסרים האלו של חגיגות האלווין עושים לילדים בגיל 8 ולמטענים התרבותיים והזהותיים שלהם, אני רק יודעת שזה לא נכון לילד שלי ושאני צריכה להגן עליו גם במקום הלא ברור והמבולבל הזה. ושלא תטעו, אני אוהבת את העולם, את המגוון את התרבות הגלובאלית, אני רק חוששת שמה שנראה היום כחג תמים עם ממתקים, עלול להפוך בטווח הארוך לפגיעה רכה בזהות ובתחושת השייכות של הדור הזה שלו, גם אם לא בכוונה.
אז כשאני רואה ילדים ישראליים מחופשים בהאלווין או כשאני קוראת פוסט של אימא בקבוצה שמחפשת את מפת ההאלווין השכונתית - יש לי צביטה חזקה וכואבת בלב בשביל כולנו.
הכותבת היא יועצת תקשורת ואמא לשניים
