לאחרונה הולכות ומתרבות הידיעות המדברות על הסכנות הקיימות ברובלוקס (ROBLOX), פלטפורמה מקוונת למשחקי רשת מרובי משתתפים, שהפכה לפופולארית במיוחד בקרב ילדים. על הנייר מדובר ברעיון לא רע: רובלוקס מאפשר ליצור משחקים ללא ידע מוקדם בתכנות ולשחק במשחקים שיצרו אחרים. בפועל, הפלטפורמה חושף את הילדים לתכנים פוגעניים כמו אלימות ופורנוגרפיה. ברחבי העולם מתקיימים דיונים סביב ההשלכות, כאשר ישנן מדינות כמו כווית, בחריין, עומאן וקטאר שהחליטו לאסור לחלוטין שימוש ברובלוקס בתחומן. בישראל מתקיים נגד הפלטפורמה קמפיין התנגדות של הורים ומומחים, והיה גם דיון בכנסת. רוב ההורים מודעים לסכנות ומוטרדים מהן, כמו גם מההשפעות על התנהלות הילד ומערכות היחסים בבית.
כל הורה יודע שגיל ההתבגרות מתחיל היום מוקדם מבעבר. ילדים בני 10 כבר דורשים עצמאות בבחירת פעילות הפנאי שלהם, דרישה שמובילה לעתים לוויכוחים ועימותים. כשהטכנולוגיה חודרת פנימה, העימותים מחריפים. מחקרים מראים כי היא משפיעה על ההתנהלות ההורית והמשפחתית וכי ככל שההתמכרות למסכים בכלל, ולגיימינג בפרט, חמורה יותר, כך יש הרעה ביחסים המשפחתיים. כשחושבים על זה רגע, ממצאי המחקרים די ברורים מאליהם: הילדים נשאבים לגיימינג, כל החברים כבר שם, והם חיים את המשחק כאילו מדובר במציאות של ממש. ההורים, לפחות בהתחלה, פחות מעורים בפרטים, אבל לא רוצים לפגוע בקשר החברות של הילד, בהנאה מהמשחק, ובטח שלא להפוך את הבית לזירת קרב. כשהם כבר קולטים על מה בדיוק הילד משחית את זמנו, כבר מאוחר מדי והם אובדי עצות. בשיחות סלון, וכן ברשתות החברתיות, ההורים מתלוננים על כך שמערכת היחסים שלהם עם הילדים הולכת ונפגעת, מספרים על מריבות וויכוחים, ומנסים בכל דרך לחפש פתרונות מגוונים למצב הקיים.
"כל היום ריבים וצעקות"
הילה אילוז שמעוני, אמא לשלושה ילדים (10,7,4) מבאר יעקב, מספרת שהכול התחיל די בהדרגה: "בעלי קנה סוני, וחשבתי שזה יהיה משחק משותף של שניהם. שמנו אותו בסלון הבית, ובאיזשהו שלב זה היה לא נוח אז העברנו את זה לחדר של הילד. לאט לאט הבנו שהילד באטרף על המשחק, ושלנו יש פחות שליטה על מה שקורה שם. שמנו לב שהוא במחשב הרבה זמן, ובכל פעם שאני מבקשת ממנו לעשות משהו אחר - זה לא עובד. אחרי שבועיים כבר נהיה ממש קשה לתקשר איתו. היה נראה שהוא מאוכזב כל הזמן. הוא בכה בצורה קיצונית. אף פעם לא ראיתי אותו ככה, זה כאילו שבר אותו".
ניסית להבין מה בדיוק קורה שם?
"הבנתי שהם גונבים אחד מהשני דמויות, ומהר מאוד זה הרס להם את הקשר החברי. הילד שלי נמנע בכללי ממריבות, מסתדר עם כולם ומאוד חברותי. בכל מקום שהוא מגיע אליו הוא מכיר חבר חדש. פתאום לשמוע אותו רב ככה עם ילדים - זה הדהים אותי. הוא גם היה ילד פעיל שמשחק בחוץ, משתתף בחוגים ונפגש עם חברים. פתאום הילד לא זז מהכיסא. הוא היה מגיע הביתה בצהריים, זורק את התיק, ורץ לחדר. מאותו הרגע הכל היה מול המחשב, הוא אפילו אכל מול המחשב, רק כדי לא לבזבז דקה מהמשחק".
איך זה השפיע על מערכת היחסים בבית?
"בהתחלה ניסיתי לדבר איתו. מהר מאוד הגענו לצעקות, כל היום היינו רבים. הוא לא הקשיב לי, התייחס אליי כאילו אני אוויר. כשאיימתי בעונש הוא שיחק אותה כאילו הוא מקשיב, ענה לי מה שאני רוצה לשמוע, ואז המשיך בשלו. באיזשהו שלב הגבלתי לו את שעות המשחק עד השעה 20:00, והוא הבטיח שהוא יסיים עד השעה הזו אבל זה לא קרה. כבר לא הייתה לו מילה. הוא איבד תחושת זמן".
לאט לאט היא קלטה שהוא גם מוותר על מפגשים חברתיים, ופעילויות נוספות: "היינו הולכים לחברים, והוא לא היה מסכים להגיע איתנו. הוא לא היה מעוניין לעשות כלום, וויתר על הרבה חוויות. ואז התחילו 'איוונטים' במשחק. הייתי מתעוררת בשלוש בלילה מהרעש, וקולטת שהוא משחק. הוא היה מסביר לי שהוא חייב להיות במשחק, וזה היה נגמר בזה שאני הייתי מושכת את הכבלים, ואז הוא היה בוכה, ומעיר את כל הבית. בשלב הזה כבר הבנתי שמשהו ממש לא בסדר".
איך התמודדת?
"האמת היא שלא ידעתי מה לעשות, לא הבנתי אפילו איך ניגשים לעניין הזה. ניסיתי לדבר עם אימהות של חברים, וקלטתי מהר מאוד שגם הן סובלות מהמשחק הזה אבל לא יודעות מה לעשות. הרבה הורים לא יודעים איך להתמודד כי הם לא רוצה להיכנס עם הילדים למלחמות יומיומיות בבית, אז מעדיפים לוותר. הבנתי שזה גובה מחיר כבד מהילד ומהמשפחה כולה, ושאני חייבת לעשות לזה סוף".
הפתרון של הילה היה לכבות את הווי-פי בחדר של הבן: "החלטנו לכבות את הרשת של האינטרנט אצלו, ואז הוא קלט שהוא לא מתחבר. הוא היה יושב עם רמקול פתוח, שומע את החברים שלו משחק והוא לא. זה היה ככה למשך שבוע, והחלטתי שאני נותנת לו להתמודד בדרך שלו. רק כשהוא קלט שאין פתרון, הוא התחיל לצאת מהחדר, לחזור לעצמו. היום יש לו טלפון מוגבל בזמן. הוא יכול להתחבר מהטלפון לאפליקציה אבל זה לא למשחק של כל החברים, וגם אז הוא מוגבל לשעה ביום כדי שלא ירגיש אאוטסיידר לגמרי".
אין פיקוח
עומר בראל, אב לשלושה (גילאי 10 וחצי, 9, 4), מקריית חיים, מספר שגם אצלו ברגע שילדים התחילו לשחק ברובלוקס, משהו השתנה: "הילדים התחילו לשחק במשחק בשם Steal the Brainrot, כשעוד היה בפורטנייט. אחר כך חברים שלהם סיפרו להם שאפשר לשחק בו גם ברובלוקס – ומשם הכול התגלגל. בעבר, כשהם ביקשו לשחק ברובלוקס, לא הסכמתי. אבל כשהנושא עלה שוב, החלטתי לתת לזה צ’אנס. אמרתי להם שזו תקופת ניסיון, ושבזמן שהם משחקים אני אבדוק בעצמי את הפלטפורמה לעומק".
מהר מאוד גילה בראל שהוא מתמודד עם לא מעט אתגרים: "האתגרים הראשונים היו סביב כסף – בקשות לרכוש רובאקס (מטבע ווירטואלי דרכו ניתן לבצע רכישות), לפתוח שרת פרטי ודברים כאלה. מעבר לזה, שמתי לב שהמשחק יוצר לפעמים אינטראקציות שליליות, בעיקר סביב כל נושא ה'גניבות' במשחק, שהוביל לריבים בין האחים ובינם לבין חברים. כשהעמקתי יותר, הבנתי שיש בפלטפורמה בעיות פיקוח משמעותיות. קראתי לא מעט על כך שהדירוגים לא תמיד מגינים באמת על הילדים, ושאפשרויות הבקרה ההורית מאוד מוגבלות לעומת פלטפורמות אחרות כמו אפל או אקסבוקס".
בשלב הזה החליט בראל לעצור את העניין: "פשוט חסמתי את רובלוקס לחלוטין. לא הסכמתי שישחקו אפילו בשרת פרטי, כי גם שם יש סיכוי שייחשפו בטעות לתכנים שלא מתאימים להם. הבנתי שרובלוקס אולי נראה תמים, אבל הוא פתוח מדי לניצול, והבקרה עליו לא מספיקה. הרבה הורים מתמקדים בשאלה האם המשחק חינוכי או לא, אבל לדעתי זו לא הנקודה. הילדים שלנו יכולים להיות אחראים ובוגרים, אבל הם עדיין לא מסוגלים להבין באמת את הסכנות. זה התפקיד שלנו כהורים להציב את הגבול, גם אם זה לא פופולרי באותו רגע".
איך הילדים הגיבו לזה?
"בהתחלה זה התקבל בצורה מאוד לא טובה. הבן הגדול שלי כעס מאוד, והיו צעקות והרבה תסכול. אחרי כמה שיחות בטונים גבוהים ניסיתי לשנות גישה. ישבנו יחד וראינו כתבות על מקרים שקרו לילדים ברובלוקס, על הסכנות שבפלטפורמה. לאט לאט הוא התחיל להבין שזה לא מתוך עונש אלא מתוך דאגה. היום הוא מקבל את זה הרבה יותר טוב, גם אם מדי פעם הוא מנסה 'לבדוק אם השתנה משהו', בעיקר כי חברים שלו עוד משחקים".
"חשבתי שזה סתם עוד משחק תמים"
כשהבן הגדול של חן בראונשטיין, מורה ואב לשלושה (10,6,שנה) מטירת הכרמל שאל 'אפשר רובלוקס?', לאבא שלו לא היה מושג מה זה. "חשבתי שזה סתם עוד משחק שבו ילדים מתקשרים ומשחקים יחד", הוא מספר. "בהתחלה אפילו שמחתי, אמרתי לעצמי, לפחות הם 'נפגשים' ומשתפים פעולה. זה היה נראה תמים לחלוטין אבל יום אחד הקשבתי להם משחקים, ושם נפל לי האסימון. הבנתי שרוב הילדים משחקים במוד שנקרא Steal a Brainrot שבו המטרה היא לגנוב אחד מהשני. כדי לשרוד שם, אתה צריך לפתח יכולות של רמאות, נוכלות, שקרים, מניפולציות, ואפילו אלימות מילולית. מי שמצליח בזה נקרא 'Scammer' וזה נחשב למגניב. זה הרגע שבו הבנתי שיש כאן משהו עמוק יותר ממשחק".
איך זה השפיע על היחסים בבית?
"בהתחלה היו המון ויכוחים: גנבו לו, הוא גנב מאחרים... זה השפיע לו על מצב הרוח. זמן המסך הפך להיות זמן של תסכולים ועצבים שהמשיכו אל שאר היום. התלבטתי מה לעשות: האם לאסור עליו את המשחק? למנוע ממנו רק את המוד הספציפי? אבל הבנתי שזו לא השאלה הנכונה. אם אני מנתק את המסך, זה לא פותר את שורש הבעיה. המטרה שלי היא ללמד אותו לחשוב בצורה ביקורתית גם כשאני לא שם. האתגר היה לדבר איתו בגובה העיניים ממקום שמבין את המשחק, את הדינמיקה של החבורה שמשחקת איתו, בלי שיפוט. בשום שלב לא אמרתי 'זה משחק טיפשי', אלא 'מה אתה מרגיש כשאתה מנצח ככה? מה אתה מרגיש כשגונבים ממך?'. זה דרש ממני הרבה סבלנות כהורה, ובעיקר כמורה להבין שזה שיעור, לא מלחמה.
"דיברנו על המשמעות של מה שהוא עושה שם, על איך זה מרגיש 'לגנוב' לחבר, ומה זה גורם לצד השני. ניסיתי לגרום לו לחשוב, ולא מיהרתי למחוק את המשחק. דווקא מתוך זה נוצר חיבור אחר. היום הוא כבר משתף אותי יותר, שואל, מתייעץ, ואני מרגיש שהוא רואה בי לא רק 'הורה שמחליט', אלא מישהו שמבין אותו באמת. היום אנחנו מדברים הרבה על 'איך משחקים נכון'. הוא עדיין יכול לשחק, אבל יש שיח סביב זה - על מוסר, על בחירות, על איך העולם הדיגיטלי משפיע על האופי. אני רואה את זה גם אצל התלמידים שלי שהם ילדים מדהימים וחכמים, אבל חיים בתוך עולם שמתגמל מי שמרמה הכי טוב. האחריות שלנו כהורים וכמורים היא ללמד אותם לחשוב, לא רק לשחק. אם יש משהו אחד שלמדתי מהחוויה הזו, זה שהורים לא יכולים לברוח מהעולם הדיגיטלי - הם צריכים להיות חלק ממנו".
