מותקלים. אי שם במרכז רצועת עזה, בקומת הקרקע של מבנה גדול, מה שנשאר ממנו עומד מעלינו על עמודי בטון חשופים. אני מזהה שהאש מגיעה מעבר לפינה, ממחבל שנמצא בזיג מימיני, בתנועה מהירה אני פותח עליו ורק כשאני כבר מולו, מוכן ללחוץ על ההדק, אני נזכר שאני בלי הנשק. בתוך ההיגיון הפנימי של החלומות האלה זה מובן מאליו. מאז הפציעה אני תמיד בלי הנשק.
בחזרה למציאות, עברו שנה וחמישה חודשים מאז אותה שעת שקיעה בחאן יונס. מאז אותו מטען שלקח את החברים שלי ופצע אותי. מאז הפינוי במסוק שהביא אותי למיון, ניתוח ושיקום בסורוקה. כחודש אחרי הפציעה התראיינתי כאן ודיברתי על השאיפה לחזור לרוץ. אז עוד לא הצלחתי אפילו לדרוך על הרגל. מזל שלא הבנתי אז, כמה ארוך השיקום הזה הולך להיות (האם יש לו קו סיום בכלל?), איך השיפור מאט ככל שעובר הזמן ואיך כשהגוף מתחיל להתייצב, מרימים את הראש לאובדן וכאב.
יוני 2024, בדיוק שישה חודשים מיום הפציעה קיבלתי את האישור המיוחל לחזור לרוץ. ידעתי שזה יהיה איטי וסיזיפי, בקורס מאמנים לומדים שלפי "תורת הלחימה", מתייחסים למי שלא רץ במשך חצי שנה כאל מי שמתחיל מההתחלה. אבל שום דבר לא הכין אותי לתחושה המוזרה – אני רץ ולא כיף לי. הגוף שלי מוגבל ומגביל אותי, אם אני קצת מגזים עם המהירות או המרחק מתעורר הכאב ברגל. לא הצלחתי להגיע לשלב הזה, שבו ביחד עם הדופק שעולה והנשימה שמואצת, משהו נפתח והתחושה היא שעם האוויר, אני שואף לתוכי את העולם. התחושה שאני חי ושזה טוב.
היו בינינו גישושים עוד קודם, אבל התאהבתי בה סופית בפברואר 2009, באליקים, סוף האימון המתקדם בנח"ל - גדוד 50. יוצאים למד"ס מחלקתי. ריצת שטח בשדות הירוקים, הגשם יורד, מתמלאים בבוץ וכמעט מתנגשים בפרה לא מרוכזת (אני לא בטוח מי נבהל יותר), שגב המ"מ התברבר קצת, אז יצא שרצנו עשרה קילומטרים. עשרה קילומטרים! הפעם הראשונה בחיים שלי. זו גם הייתה הריצה הכי טובה בחיי. המפגש הבלתי אמצעי עם הטבע, תחושת המסוגלות, הכל השתלב לכדי התעלות שקשה להסביר במילים.
אבל למרות האהבה ועל אף שהפכה עבורי עם השנים לדרך חיים, לפסיכיאטר צמוד, ולמקור לגאווה ולמסוגלות - הפציעה והשיקום הביאו למצב שבו אני צריך פתאום להתמודד בלי הריצה. כמו סופרמן שנחשף לקריפטונייט, פתאום הייתי צריך להתמודד בלי כח העל שלי. בלי הכלי שחישלתי חידדתי ואימנתי במשך שנים. אולי בעצם כמו לוחם בלי נשק. וגם כשהתחלתי שוב לרוץ, מאפס, ממינוס, זה היה בלי להנות מזה, בלי להרגיש שאני חי ושאפשר לכמה קילומטרים להשאיר את הצרות מאחור.
אבל המשכתי, ואני ממשיך גם היום, כי הריצה היא לא רק תחושה טובה וגוף בריא שמממש את הפוטנציאל שלו. הריצה היא גם סבולת, היא תרגול יומיומי של נחישות, התמדה, כח רצון וסבלנות. את השורות האלה אני כותב ביום ההולדת ה-36 שלי, ח"י פעמיים. אני רחוק היום מאוד מאיפה שהייתי לפני הפציעה, אבל יש הרבה דברים שבתוך השיקום אני זוכה לחוות שוב בפעם הראשונה: ללכת, המגע של דשא בכך הרגל, להתקלח לבד, להיכנס לבריכה, לים, וגם לרוץ, צעד אחרי צעד.
בחודשים האחרונים אני מצליח לרוץ יותר ויותר, לפעמים משהו מהתחושה הזאת מתגנב ולכמה דקות אני שוכח את עצמי תוך כדי הריצה ופשוט רץ. ב-14/5, במירוץ הלילה של באר שבע, LIGHT RUN, אני מתכנן לרוץ בפעם הראשונה, שוב, עשרה קילומטרים.
אור שיזף הוא רץ למרחקים ארוכים, מאמן ומרצה, וירוץ לראשונה 10 ק"מ לאחר שנפצעה בעזה, במרוץ הלילה light Run באר שבע
