כשהמוח נודד, כלומר כשהמחשבות שלנו נעות ונדות, זה לא כשל, אלא לנדודים יש תפקיד הכרחי בחיי היומיום שלנו, טוען פרופ' משה בר, חוקר מוח ויצירתיות מאוניברסיטת בר אילן, ומערער על אחת מהאמונות המושרשות של זמננו: שמיקוד הוא מעלה ונדידת מחשבות עשויה להיות בעיה.
בהמשך, הוא גם יערער על קביעות נוספות שהתרגלנו אליהן, כמו למשל העובדה שאנחנו משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח שלנו, או שהפרעת קשב היא באמת הפרעה. היא לא, כי לא תמיד צריך להתמקד, הוא אומר ומתעקש עד כמה שנדידת מחשבות מועילה לנו, אחרת הטבע לא היה משקיע בה זמן.
"זה לא שאני נגד מיקוד וריכוז, אני פשוט אומר שיש זמן למיקוד ויש זמן לנדידה", מדגיש בר. ואכן, בספרו המרתק "נדודי מחשבות", שראה אור ב-12 שפות וכעת רואה אור גם בעברית (הוצאת תכלת ובר אילן), מוצגים מחקרי מוח שמראים שדווקא הרגעים שבהם אנחנו "לא מרוכזים" הם המצע ליצירתיות, להבנה רגשית ולקבלת החלטות. וכך, בעידן שמקדש פרודוקטיביות, ריכוז ושליטה עצמית, מגיע פרופסור שובר מוסכמות, שמציע מחשבה כמעט חתרנית: פחות משמעת וחשיבה סדורה, פחות מאבק ברצון של המוח ויותר הקשבה לצורך שלו באיבוד הריכוז לטובת בהייה ובריחה לנתיב האסוציאציות.
תפקיד חיוני
"מחקרים מצאו שהמוח שלנו נודד 49 אחוז מהזמן. כלומר, חצי מזמן הערות שלנו, התודעה שלנו לא נמצאת היכן שהגוף נמצא. כולנו מכירים את זה שהגוף שלנו בהרצאה באוניברסיטה, אבל המיינד שלי יכול להיות בטיול ג'יפים בסהרה. וכיוון שהנדידה קיימת, ומלווה אותנו 50 אחוז מהזמן, כלומר הטבע השקיע כל כך הרבה אנרגיה בנדידה, סימן שיש לזה תפקידים חיוניים".
אילו תפקידים למשל?
"אחד התפקידים העיקריים הוא התכנון קדימה. למשל, את הולכת לראיון עבודה, או לפגוש חברים לארוחת ערב, או לעשות משא ומתן עם מישהו. לכל מצב כזה את לא מגיעה דף חלק ואומרת 'בואו נראה מה יקרה', אלא אחרי שהמוח הריץ סימולציות ותסריטים אפשריים למה שיכול לקרות בתוך כל סיטואציה ספציפית. אנחנו עושים את החזרות האלה שוב ושוב, ומגיעים הכי מוכנים שאפשר גם לסיטואציות שלא באמת מתעתדות לקרות".
מה זה אומר סיטואציות שלא באמת מתעתדות לקרות?
"למשל, אני יכול לחשוב עכשיו תוך כדי הפגישה שלנו, מה יקרה אם תתחיל פה הפסקת חשמל, או לתהות האם גנבו לי את האוטו. כלומר, אנחנו מתכוננים גם למצבים שבסבירות גבוהה לא יקרו, כי אנחנו כל הזמן רוצים להיות מוכנים".
וזה חייב להיות משהו שלילי?
"לא. אני יכול גם לדמיין את עצמי שוכב על הערסל בג'מייקה ושותה מיץ קוקוס. זה מעולם לא קרה. אבל אני יכול לנדוד עם המחשבות לתוך סיטואציה שלא התרחשה. הסיטואציה הזו תיכנס לתוך מאגר הזיכרונות שלי ואני אוכל להשתמש בה כמו בדברים שקרו באמת. הזיכרון שלנו הוא מאגר של הניסיון ושל החוויות שלנו. בניגוד למה שחושבים הוא לא רק ארכיון של מה שהיה, אלא בעיקר נועד לשמש אותנו לעתיד שלנו".
אז המחשבה הנודדת יכולה לייצר מצב שלא חווינו ולאחסן אותו בזיכרון כאילו הוא התרחש? לזה קוראים מחשבה מייצרת מציאות?
"כן. בספר מדובר על זה שאנחנו לומדים מהדמיון שלנו. ככל שאת נודדת בדמיון ומצליחה לייצר סימולציה יותר עשירה ומתוחכמת, כך המוכנות שלך יותר גבוהה".
"המחשבה הטבעית היא פתוחה ואסוציאטיבית ומאפשרת לנו לחזות דברים שהם מעבר לכאן ועכשיו. לעומת זאת, בקרב אנשים עם חרדה ודיכאון, יש יותר מדי מעצורים על החשיבה, והתוצאה היא חשיבה סגורה ומעגלית סביב הנושא שמטריד אותם"
בהקשר של יצירת מצבים בדמיון שלנו, בר אומר שהמוח לא רק מעניין אלא גם מאכזב בכך שהוא רוצה למזער אי ודאות: "אנחנו אוהבים הפתעות במצבים מסוימים, אבל ברוב המכריע של המקרים רוצים להיות מוכנים למה שבא".
קוראים לזה חרדה, לא?
"אנשים עם אבחון קליני של חרדה או דיכאון, לא מצליחים כל כך למזער את אי הוודאות. ומי שתקוע עם אי ודאות לתקופה ארוכה, אזורים קריטיים במוח שלו משתנים, לדוגמה: ההיפוקמפוס שקריטי לזיכרון מאבד מהנפח שלו. זה מדהים שצורת חשיבה משפיעה על מבנה המוח".
אתה יכול להגדיר אי ודאות? הרי כל חיינו הם אי ודאות אחת גדולה.
"אי ודאות זה מצב שבו אנחנו לא יכולים לחזות את העתיד שרלבנטי לנו ברמת דיוק שמניחה את הדעת. יכול להיות שאין לי את הכלים לחזות איך יתנהג שוק המניות מחר וזה בסדר אם עניין המניות כלל לא מטריד אותי. לעומת זאת, אם מתעוררת אי ודאות לגבי מה הולכים לשאול אותי בראיון עבודה מחר, אז אני יכול לייצר סימולציות בראש ולהגיע מוכן ובטוח יותר, או להגיד לעצמי 'אוי, מה ישאלו אותי? יכול להיות שלא אדע מה לענות', וכך להכניס את עצמי למחשבות חוזרות של אי ודאות".
4 צפייה בגלריה
"בחרדה הולכים סביב מחשבות שליליות של 'מה יהיה', בדיכאון סביב מחשבות של 'מה היה'"
(צילום: shutterstock)
כלומר, מי שלא מייצר את הסימולציה ולא נרגע, לא חווה את המחשבות הנודדות שאתה מדבר עליהן, אלא נותר תקוע?
"המחשבה הטבעית היא פתוחה ואסוציאטיבית ומאפשרת לנו לחזות דברים שהם מעבר לכאן ועכשיו. לעומת זאת, בקרב אנשים עם חרדה ודיכאון, יש יותר מדי מעצורים על החשיבה, והתוצאה היא חשיבה סגורה ומעגלית סביב הנושא שמטריד אותם. למשל, את נתקעת על משהו לא טוב שאמרת אתמול למישהו, ואת לא מצליחה לשחרר את עצמך מזה בעזרת סימולציה, כלומר את נקלעת לדפוס חשיבה טורדני וחזרתי - הליכה במעגלים סביב מחשבה ספציפית, בדרך כלל שלילית. בחרדה הולכים סביב מחשבות שליליות של 'מה יהיה', בדיכאון סביב מחשבות של 'מה היה'. כלומר, בשני המצבים גם של חרדה וגם של דיכאון אנחנו תקועים במעגלים".
יתרונות הבהייה
פרופסור בר, שמעיד שהוא מאוהב בעבודה שלו ולא היה מסוגל לקום עם חיוך לשום עבודה אחרת, מביא לשולחן את בדיקת הדימות המוחי FMRI שמסייעת לחוקרים לגלות מה קורה במוח כשאנשים עושים דברים שונים, כמו למשל לזהות פרצופים או צלילים.
"כך התגלה שגם כאשר הנבדק מתבקש בכוונה לא לעשות כלום ולנוח ולא לחשוב על כלום, רואים שהמוח עדיין פעיל בצורה אינטנסיבית ואחידה. ולרשת הזו שפועלת גם כאשר אנחנו לא עושים כלום קוראים 'רשת ברירת המחדל'", הוא מסביר ומציין ששם, בדיוק שם, מתרחשת נדידת המחשבות.
פרופ' בר, רם קומה, חייכן וטוב מבט שמרבה לחייך תוך שהוא מספר על המחקרים שלו, לא סתם מדבר על נדידה, הוא נאה נודד - נאה מקיים. את המסלול האקדמי שלו התחיל בתואר ראשון בהנדסת חשמל בבן גוריון, את התואר השני במתמטיקה ובמחשבים עשה במכון ויצמן, ואת הדוקטורט בקליפורניה בפסיכולוגיה וחקר המוח.
"להגנתי אומר שמבחוץ זה נראה כמו הפרעת קשב, אבל הכול היה קשור. חוט שני שוזר את התחומים וזה לא מופרע כמו שזה נראה", הוא צוחק והתלתלים הבלונדינים שלו צוחקים איתו.
הוא גדל בדימונה, אמו עבדה עם נוער שוליים ואביו עבד בכור. בנעוריו עזב את דימונה ועבר לגור אצל סבא וסבתא בראשון לציון כדי ללמוד אלקטרוניקה בתיכון בעיר, ובצבא שירת בחיל האויר. היום הוא מתגורר בתל אביב והוא אב מאוהב לשלושה ילדים בגילי 14 עד 25.
"בנדידה מתרחשת 'דגירה יצירתית'. במצב כזה המיינד המודע והלא מודע עובד על פתרון של בעיה שנתקלנו בה, הפתרון מגיח מאחורי הקלעים של המחשבות. זו הסיבה שעודדתי את הילדים שלי לבהות"
כעת הוא מספר לי מיוזמתו שמחשבותיו נודדות לאימון האגרוף בערב, תחום שנכנס אליו לפני כמה חודשים.
"התמכרתי. יש סיכוי שהספר הבא שלי יהיה על מוח ואגרוף, אם יישאר לי מוח אחרי כל החבטות. זה תחום שדורש תגובה מהירה על סמך נתונים מינימליים. ובמקביל אני רואה קשר לגם ללימודי הגמרא שהתחלתי בשנים האחרונות, כאשר גם שם בכל סיטואציה צריך לדמיין בקול רם את כל התסריטים האפשריים".
אפרופו תסריטים, אתה מדבר בספר על מוח אנושי שלא נועד לחשיבה רציפה, ועל הפער בין הביולוגיה של המוח לבין הדרישות התרבותיות והטכנולוגיות.
"את שואלת איך סוגרים את הפער? זה כמו משיכת חבל. אני עובד על מאמר, אם הייתי מרוכז בו מאה אחוז ולא חושב על שום דבר שמפריע לי, אז מצד אחד יכול להיות שהייתי מסיים אותו מאוד מהר, אבל מצד שני אולי הוא יהיה פחות יצירתי ומעניין. בגלל זה אני טוען שאנחנו צריכים לכבד את הנדידה הזו. כי עוד דבר חשוב שקורה בנדידה מעבר לתכנון, זה משהו שאנחנו קוראים לו 'דגירה יצירתית'. במצב כזה המיינד המודע והלא מודע עובד על פתרון של בעיה שנתקלנו בה ועוד לא פתרנו, אבל הפתרון מגיח מאחורי הקלעים של המחשבות, והתוצאה של זה היא מין רגע של 'אהה' כזה".
של גילוי.
"שהרבה פעמים יש בו הרגשה סובייקטיבית של משהו מיסטי. 'מאיפה צץ הרעיון המבריק הזה', אני שואל את עצמי, אבל צריך להבין שזו מין דגירה כזו. זו הסיבה שעודדתי את הילדים שלי לבהות, בשעה שיש הורים שאומרים לילדים שלהם 'קומו, תעשו, לכו לספורט'. יש מקום לשתי הדרכים, רק צריך לאפשר גם את זו שקיבלה מוניטין לא טוב".
שזו הבהייה.
"כן. יש בהחלט מקרים שבהם אני צריך להיות מפוקס ולפתור את הבעיה שלי, לעומת מצבים שבהם אני מחכה לדגירה שתסתיים ולכן מרשה לעצמי לטייל ביער של המחשבות".
האם תרבות שמקדשת את הפוקוס במקום את הבהייה, לא מייצרת אנשים מותשים?
"יש תרבויות שמקדשות את הפוקוס ולטענתי זה בא על חשבון היצירתיות, ויש את התרבויות היותר יצירתיות ופחות ממושמעות ואולי גם פחות יצרניות. ללא ספק אנחנו, הישראלים, אומה של הפרעת קשב".
אני קוראת לזה השראת קשב.
"אני בעד. את יודעת כמה מיילים קיבלתי מאנשים בעולם שקראו את הספר, ואמרו 'תודה רבה שאתה נותן לי את ההסכמה גם לבהות וגם להיות עם הפרעת קשב?'. לא מזמן נתתי הרצאה בסרי לנקה לחברה גדולה בתחום אבטחת סייבר, ודיברתי על עייפות קוגניטיבית אצל אנשים שעובדים שעות ארוכות בתפקיד מונוטוני מול מחשב. אין שם שרירים, אז מה מתעייף? מתברר שכאשר נוירונים פועלים הם גם מייצרים פסולת, דברים במוח מתפרקים. באופן הפעולה הרגיל, המוח יודע לפנות ולמחזר את הפסולת הזו ואנחנו בסדר, אבל במקרים של פוקוס ארוך מדי, למשל כמו אנשים שמסתכלים בשדה תעופה יותר מידי זמן על מכונות שיקוף הרנטגן, המוח עושה יותר מדי זמן את אותה הפעולה, ולכן לא מספיק לפנות את הפסולת הנוירולוגית הזו. כיוון שהיא כוללת גם רעלנים, התוצאה של ההצטברות שלה היא ירידה ביכולת קבלת ההחלטות שלנו, ולכן באופן מעניין הפתרון היחידי להצטברות הזו היא שינה".
בספר אתה עושה הבחנה חדה בין מוח חוקר למוח שנתקע בלופ של פחד, ומציע הבנה חדשה של חרדה, אשמה ושחיקה. מה ההבדל בין נדידה מפרה לנדידה מעייפת?
"בספר אני מדבר על זה באריכות וחשוב להעמיק בכך כדי לספק את הכלים להבחין בין נדידה טובה ללא טובה, כולל דוגמאות שאני מביא על היכולת המוגבלת שלנו להשתלט על המחשבות. למשל, יש ניסוי ידוע שנעשה ובמסגרתו נאמר לאנשים לא לחשוב על דובים לבנים. כמובן, הדבר היחיד שהם חשבו עליו הוא דובים לבנים. בהקשר הזה, יש דרכים לטייב או לעשות אופטימיזציה לנדידה שלנו. כמו למשל אם אני עומד לצאת לריצה או לנסיעה ארוכה ויודע שהמוח שלי עומד לנדוד, אז לפני כן אני יכול למשל לקרוא טיוטה של מאמר שא
ני כותב. זה מגדיל את הסיכוי שהנושא יקפוץ לי בנדידת המחשבות הספונטנית".
זאת אומרת שההמלצה שלך היא לשים את המוח על מצב חוקר?
"תלוי, כי אם את צריכה לסיים מאמר או את דו"ח המיסים שלך, את לא רוצה עכשיו לחקור אלא לעשות אחד ועוד אחד ולהגיע למטרה שלך בזמן סביר. את לא תגיעי לשום מקום אם כל היום תחלמי".
אז איך מוצאים את שביל הזהב?
"כמו בהרבה סיטואציות בחיים חלק גדול מהפתרון זה להיות מודע לכך שיש לנו צורות חשיבה שונות ושלכל אחת מהן - אלא אם היא פתולוגית כמו בחרדה, דיכאון וטראומה - יש שימוש שגם מתחבר למצב עצמו. למשל, אם אני הולך למשחק כדורגל או לישיבת הנהלה, כל אחד מאלה דורש סטייט אוף מיינד שונה. החיכוך קורה כשאין את ההפרדה הזו, למשל כשילד היפראקטיבי יושב בהופעה של הפילהרמונית".
התפיסה הרווחת היא שנדידת מחשבות היא בעיה שצריך לתקן. מי אחראי לתפיסה הזו?
"זה נכון שאני הרבה פעמים מצר על זה שאומרים לילדים שחולמים בכיתה או שחושבים על משהו אחר שהם לא בסדר ושהם צריכים לחזור לכאן ועכשיו. זה קוטם להם את היצירתיות. מצד שני מורה לא יכול שכיתה של 40 חולמנים לא ילמדו את לוח הכפל ולכן אני לא רוצה להאשים את מערכת החינוך, היא הרי צריכה להשיג מטרות ברורות. וזה מתחבר לכך שיש עת לכל צורת מחשבה, ושברוב המקרים הטבע מתנדנד בצורה שמאזנת את עצמה. את חולמת לכמה דקות, חוזרת ללוח ושואלת מה היה ומשלימה את הפערים, זה לא שאת נעלמת לשעה וחצי נדידות. הטבע ידע לסדר שנתנדנד בין המצבים האלה בלי שהמצד יבחינו בכך בהכרח".
"יש מיתוס שמסרב למות שלפיו אנחנו משתמשים רק בעשרה אחוז מהמוח, ובעצם המחקרים שלנו על נדידת מחשבות עוזרים לנו להבין שהמוח פעיל מאוד גם כשאנחנו לא עושים כלום"
ובכל זאת, מה הטעות הגדולה ביותר שלנו לגבי איך מוח אנושי אמור לעבוד? מה לא הבנו?
"קודם כל לא הבנו את מה שאמרנו עכשיו, את העובדה שעלינו לכבד את המקום הנודד. וגם שתהליך היצירה דורש שתי צורות חשיבה, זה לא בום אני יצירתי, אלא יש שלבים. אנחנו מדמים ליהלום את צורת העבודה של המוח בזמן החיפוש אחר הפתרון היצירתי. יש את השלב הראשון, שהוא מחשבה פתוחה, וזה השלב שבו אנחנו יורים רעיונות לכל הכיוונים".
סיעור מוחות?
"כן. גם בסיעור מוחות יש חוקים. למשל אין רעיון מטופש, אין זה לא יעבוד, אין כבר עשו את זה ואין בוס בחדר שמצריך לייצר כמה שיותר רעיונות. אבל אז מגיע הצד השני של היהלום הזה, וזו הסגירה. המוח אומר 'יצרתי 37 רעיונות ואני צריך אחד. בואו נעריך את האפקטיביות של כל רעיון ונבחר את הכי טוב'. כלומר, אנחנו מתחילים בהתפרעות מנטלית של הרבה רעיונות, ולבסוף צריך לסגור. גם מי שהוא עם הפרעת קשב ומאוד יצירתי, צריך בסוף לשבת ולבחור את הרעיון שאיתו מתקדמים. אין רק בהייה ורק פוקוס. יש שילוב".
אם היית צריך לשבור מיתוס אחד על האופן שבו המוח פועל, איזה מיתוס זה היה?
"יש מיתוס שמסרב למות שלפיו אנחנו משתמשים רק בעשרה אחוז מהמוח, ובעצם המחקרים שלנו על נדידת מחשבות עוזרים לנו להבין שהמוח פעיל מאוד גם כשאנחנו לא עושים כלום. הרי אנשים הולכים לריטריטים בשביל להשתיק את המוח וזה מאבק קשה. אז גם כשאנחנו לא עסוקים בכלום, עדיין המוח שלנו מאוד פעיל במקלחת, בפקק תנועה, הוא לא עוצר".
ומה הגילוי הכי מסעיר שגילית במחקר שלך?
"שאם אנחנו יודעים לאן המחשבה נודדת, מה הטעם שנחשוב אותה?" הוא שואל כממתיק סוד עם עצמו, ומיד עונה בדוגמה מתקופת הפרופסורה שלו בהרווארד, שממנה חזר אחרי 13 שנים לנהל את המרכז לחקר המוח בבר אילן.
"כשהייתי בהרווארד, פעם בשנה נהגתי לנסוע למקום מאוד יפה בפלורידה, שם התקיים כנס בתחום חקר המוח. זו היתה השנה השביעית שבה טסתי לאותו כנס, ואני במטוס כבר מדמיין איך אגיע לשדה התעופה, אקח את המזוודה, אסע להביא את המוסטאנג הפתוחה, אגיע למלון היפה והקבוע ואפרוק את המזוודה, אצא לרוץ יחף על הים כמו שאני אוהב, בערב אצא למסעדה שאני מכיר ואוהב, אראה סרט בחדר ואירדם. ואז אני מגיע למלון, ומה את חושבת שקרה במציאות? לא יצאתי לשום מקום. הסימולציה היתה כל כך מדויקת שלא הייתי צריך לחוות במציאות שום דבר ממה שדמיינתי, האנדורפינים במוח כבר נקצרו".
