רכילות מלווה את האנושות מאז ומתמיד. היא מתקיימת בארוחות משפחתיות, במקומות עבודה, בשיחות בין חברים וכמובן ברשתות החברתיות. אנחנו נוטים לראות בה הרגל מגונה, אבל מחקרים במדעי המוח, בפסיכולוגיה ובביולוגיה מצביעים על תמונה מורכבת ומסקרנת הרבה יותר.
מתברר שרכילות אינה רק העברת מידע על אנשים אחרים. היא יכולה להפעיל מנגנונים הקשורים לתגמול, לחזק קשרים חברתיים ולעורר תגובות פיזיולוגיות בגוף. במקרים מסוימים, היא אפילו עוזרת לנו לפרוק מתח ולהירגע.
גלריה
לפעמים הציפייה לדבר מעניין יכולה להיות מושכת לא פחות מהדבר עצמו
(תמונה: Shutterstock/Nomad_Soul)
אז מדוע אנחנו נהנים כל כך לרכל, ולמה לפעמים נדמה שפשוט אי אפשר להפסיק? המשיכה שלנו לרכילות קשורה למערכת התגמול של המוח. זוהי רשת של אזורים עצביים המעורבים במוטיבציה, בלמידה ובהתנהגויות שאנחנו רוצים לחזור עליהן.
אחד המוליכים העצביים המרכזיים במערכת הזאת הוא דופמין. בניגוד לדימוי הפופולרי שלו כ"הורמון האושר", דופמין אינו אחראי רק להנאה. הוא מעורב גם בציפייה לתגמול, במוטיבציה ובתהליכי למידה שמסייעים למוח לזהות חוויות בעלות ערך. במילים אחרות, לפעמים הציפייה לדבר מעניין יכולה להיות מושכת לא פחות מהדבר עצמו.
וזה בדיוק מה שמאפיין רכילות טובה - אנחנו שומעים שיש סיפור, אבל עדיין לא יודעים מה קרה. כל פרט חדש מגביר את הסקרנות. בהקשר זה, מחקר שפורסם בכתב העת המדעי Social Neuroscience בחן באמצעות הדמיית מוח תפקודית כיצד אנשים מגיבים לרכילות חיובית ושלילית על עצמם, על חבריהם הטובים ועל ידוענים. החוקרים מצאו כי חשיפה לרכילות שלילית על ידוענים לוותה בפעילות מוגברת במערכת התגמול של המוח, אפילו אם המשתתפים לא בהכרח דיווחו שהם נהנים לשמוע את המידע. הממצא מציע הסבר ביולוגי אפשרי למשיכה שלנו לרכילות - מידע על אחרים עשוי להפעיל מנגנוני תגמול מוחיים, שבהם לדופמין תפקיד מרכזי, ולעורר בנו רצון להמשיך להקשיב ולגלות עוד. כך אפשר להבין מדוע אנחנו חוזרים שוב ושוב לסיפורים על אחרים. מידע חדש מעורר סקרנות, גילוי הפרטים מעניק תחושת סיפוק, והחוויה עשויה לחזק את הרצון לחפש מידע דומה בעתיד.
עצם השיתוף עשוי ליצור תחושה של קרבה
(תמונה: Shutterstock/MAYA LAB)
אבל רכילות היא לא רק עניין של סקרנות והנאה. מחקר שנערך באיטליה ופורסם בכתב העת Psychoneuroendocrinology מצא כי בעקבות שיחת רכילות נרשמה עלייה גדולה יותר ברמות האוקסיטוצין בהשוואה לשיחה רגשית שאינה רכילותית. אוקסיטוצין, המכונה לעיתים "הורמון האהבה", מעורב ביצירת קשרים חברתיים, בתחושת קרבה ובהתקשרות בין בני אדם. אז מה הקשר בינו לבין רכילות? כשמישהו חולק איתנו סוד על אדם שלישי, אנחנו לא רק מקבלים מידע מסקרן, אנחנו הופכים לשותפים למשהו שאחרים אינם יודעים. עצם השיתוף עשוי ליצור תחושה של קרבה, אמון ושייכות למעגל חברתי מצומצם.
עניין אבולוציונלי
כדי להבין מדוע רכילות הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו, כדאי לחזור אל העבר האבולוציוני שלנו. הפסיכולוג רובין דאנבר הציע כי רכילות ממלאת אצל בני אדם תפקיד דומה לטיפוח ההדדי אצל קופים, המשמש לא רק לניקוי הפרווה, אלא גם לחיזוק קשרים חברתיים וליצירת בריתות. לדבריו, התפתחות השפה אפשרה לבני האדם להשיג מטרות דומות באמצעות שיחה ושיתוף מידע. מעבר לזה, לרכילות יש גם תפקיד הישרדותי- היא מאפשרת לנו ללמוד על אחרים, לזהות על מי אפשר לסמוך וממי כדאי להיזהר. מחקר שנערך באוניברסיטת ברקלי מצא כי העברת מידע על התנהגות לא הוגנת עשויה להגן על אחרים ולעודד שיתוף פעולה. מכאן שלמרות המוניטין השלילי שלה, רכילות יכולה לשמש מנגנון חברתי חשוב לחיזוק האמון ולשמירה על כללי ההתנהגות בקבוצה.
לא מדבר אלי?
אז אם הרכילות כל כך מתגמלת וגם חשובה ברמה החברתית, איפה הבעיה? רכילות יכולה לעורר עניין, ליצור תחושת קרבה ולספק לנו מידע חשוב על הסביבה החברתית שלנו. אבל אותם מנגנונים שהופכים אותה למושכת עלולים גם לגרום לנו להתעניין בסיפור יותר מאשר בהשלכות שלו.
יש הבדל משמעותי בין שיתוף מידע שנועד להזהיר אדם מפני פגיעה לבין הפצת סיפור מביך רק משום שהוא מעניין. כשאנחנו נהנים מתחושת השייכות שנוצרת סביב סוד משותף, קל לשכוח שהמידע שאנחנו מעבירים עשוי להיות חלקי, לא מדויק או פשוט לא שלנו לספר.
וכאן, באופן מפתיע, המדע המודרני פוגש רעיון שהמסורת היהודית עוסקת בו כבר אלפי שנים: היהדות כבר זיהתה את כוח המשיכה של הרכילות, בספר משלי נאמר: "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן". כלומר, הפסוק מתאר את דברי הרכילות כדברים שאדם בולע בשקיקה, כמעט כמו מאכל מפתה. זהו דימוי ספרותי שממחיש עד כמה אנחנו נמשכים לשמוע דברים על אחרים ולהפנים אותם. אלא שהמסורת היהודית אינה מסתפקת בזיהוי הפיתוי. היא גם מזהירה מפניו.
אם זה עושה אותנו שמחים זה לא יכול להיות רע?
(תמונה: Shutterstock/GaudiLab)
בתורה נאמר: "לא תלך רכיל בעמיך", ובתלמוד הבבלי מופיעה האמירה "לשון תליתאי קטיל תליתאי", כלומר לשון הרע פוגעת בשלושה: במי שאומר אותה, במי ששומע אותה ובמי שעליו היא נאמרת. מעניין במיוחד שהאזהרה אינה מתמקדת רק באדם שעליו מרכלים. היא כוללת גם את האדם שמפיץ את הדברים ואת האדם שבוחר להקשיב. המרכל עלול לפגוע באמינותו ובאמון שאחרים רוחשים לו, שכן מי שמפיץ סודות על אחרים מעורר את החשש שיעשה זאת גם לנו. המקשיב עלול לאמץ דעות קדומות, לפתח חשדנות ולשפוט אדם על סמך מידע חלקי או לא מבוסס. ואילו האדם שעליו מרכלים עלול לשלם את המחיר הכבד ביותר, בפגיעה בשמו הטוב, במעמדו החברתי ובמערכות היחסים שלו.
וכאן טמון הפרדוקס, אותה רכילות שמעניקה לנו תחושת קרבה ושייכות ברגע אחד, עלולה לפגוע באמון ובקשרים החברתיים שלנו ברגע הבא. המדע מסביר מדוע אנחנו נמשכים לרכילות, והמסורת היהודית מזכירה לנו שגם למילים שנאמרות בהנאה יש מחיר.
הכותבת היא דוקטור לגרונטולוגיה וחוקרת אורח חיים בריא
פורסם לראשונה: 09:46, 11.11.26
