בית הספר אורט שלומי, בחודש הבא: מתגייסת למג"ב
כִּיתָה ז'
אני זוכרת שבאיזשהו שלב התחילה המגפה, ואז אי־אפשר היה לצאת מהבית. התחילו לנו שיעורים בזום והיה נורא קשה. לקום בבוקר למחשב במקום להתארגן כמו בן אדם נורמלי.
רוב השיעורים היינו עם מחשב פתוח ונרדמנו. היו לנו גם מבחנים בזום - נו באמת, כל החומר מולי. אמא שלי עבדה אז כגננת, ובגלל שהגן שלה היה סגור היא הייתה איתנו בבית וצילמה סרטונים לילדים של הגן.
כִּיתָה ח'
חזרנו ללמוד בקפסולות. קצת נפגשים, עם מסכות לפנים שזה מציק ומאתגר וקשה לנשום. אי־אפשר היה באמת ללמוד כמו שצריך.
כִּיתָה י"א
הלימודים בוטלו מיד אחרי 7 באוקטובר. כמה ימים אחר כך התפנינו למלון בחיפה. החברים שלי התפזרו בין חיפה, אילת, ירושלים. בחודשיים הראשונים למדנו רק בזום. אחר כך כל אחד ניסה להשתלב בבית הספר הקרוב אליו. ואז התחלנו להתארגן, תלמידי שלומי, לנסות ללמוד יחד. נדדנו בין מקומות, ובסוף התמקמנו במכללה האקדמית גורדון שעמדה ריקה בגלל שלא היו לימודים. זה הרגיש קצת יותר בית ספר. זה לא היה יום לימודים מלא, כי צריך היה לצאת אחרי ארוחות בוקר ולחזור לארוחת צהריים במלון. למדנו בין 9:00 ל־12:00.
החיים במלון די מזעזעים. את יודעת מה יגישו לאכול כל יום. אין חברה. זה היה ממש קשה. רוב החברות שלי היו בירושלים. הייתי הרבה בחדר, לא יצאתי יותר מדי כי לא היה לי עם מי להיות. אמא שלי נחשבת עובדת חיונית, והייתה מגיעה למלון בחיפה רק בסופי שבוע. זה היה קשה, לה וגם לנו. אחותי ואני טיפלנו באחים הקטנים שלנו, שהיו בני שש ו־12. דאגנו שהם יתארגנו לבית הספר ולכל מה שצריך.
כמפונים היו לנו מלא הקלות בבגרויות, קיבלנו תוספת זמן ועשרה אחוזים יותר בציונים. זה עזר מאוד. אני חושבת שבלי ההקלות הציונים שלי היו שונים מאוד. פיספסנו חודשיים של לימודים, אחרים התקדמו בחומר ואנחנו היינו מאחור.
כִּיתָה י"ב
בתחילת שנת הלימודים עזבנו את המלון ועברנו לנהריה, כדי להתקרב לשלומי כך שאמא שלי תוכל להיות איתנו. כשנכנסנו לדירה בנהריה הרגשתי שחזר לי האוויר. לא אגזים אם אגיד שנולדתי מחדש. סוף־סוף אני מחליפה לעצמי מצעים כשאני רוצה, ולא המנקה. סוף־סוף יש לי מטבח שלי, ואני יכולה לקנות ולהכין אוכל לעצמי. סוף־סוף אני יכולה להיות סתם בחדר שלי ולא לעשות כלום, בלי עוד אחים בחדר. הרגשתי שיש לי בית.
בית הספר של מפוני שלומי עבר מחיפה לקריית חיים, למבנה של בית ספר שהתרוקן ושופץ לכבודנו. היו לנו הסעות לשם מכל אזור הצפון - מי שעבר לנהריה, מי שגר באזור חיפה והקריות. אחד הילדים היה מגיע כל יום מירושלים. זה כבר הרגיש יותר כמו בית ספר. כל החברים והחברות, המורים שלך. אבל עדיין, לא ממש שגרה. היו הרבה אזעקות ונבהלנו מכל בום. שלב שכבר התחילה הפסקת האש.
בדצמבר יצא המסע לפולין. היינו בהלם שהמסע יצא לפועל. לא האמנתי שזה יקרה. זה היה בהרגשה של "אין מצב שזה יקרה" כי זה בוטל כל כך הרבה פעמים. לא האמנתי שדווקא במלחמה יוציאו אותי. היה מסע מאוד־מאוד טוב ומרגש.
במרץ חזרנו לבית הספר בשלומי. לא האמנתי שזה יקרה. הייתי בטוחה שנסיים י"ב בקריות. אבל כשחזרנו, ביום הראשון, את נכנסת לבית הספר וזה מרגיש כמו תחילת שנה שוב. הרגשתי פתאום בבית. יש לי את הכיתה שלי - הכיתה שלי! לא חזרנו לגור בשלומי - אין לנו שם ממ"ד וגם התרגלנו לחיות בנהריה, כשהכל בהישג יד.
היינו אמורים לחגוג השבוע את מסיבת הסיום בקונספט של "המירוץ למיליון", רק שבמקום מיליון אנחנו חוזרים הביתה. ניסיון להסתלבט ולצחוק על כל מה שעברנו. בינתיים, היא נדחתה לתאריך המאוחר ביותר שאפשר לעשות אותה, לפני שאנשים מתגייסים. הפרום מתוכנן לשבוע הבא, אבל נראה מה יהיה. רק השנה חזרנו לבית הספר, ושוב אנחנו מסיימים שנה בזום. מרגיש ששום דבר לא הולך לנו לפי הספר, משהו תמיד חייב להתפקשש.
ישיבתית אורט המתמיד / ישיבת אמי"ת ברוכין, בשנה הבאה: מכינה קדם–צבאית
כִּיתָה ז'־ח'
באמצע כיתה ז' עברתי ניתוח, כשחזרתי לבית הספר כבר התחילה הקורונה. מהלמידה מרחוק אני זוכר שזה היה קשוח. היה יותר קשה לקום בזמן הקורונה מאשר בימי בית הספר הרגילים, ואני זוכר מריבות עם ההורים על הנושא הזה. לא היה פשוט ללמוד עם כל הסחות הדעת בבית. את רוב השיעורים בזום ביליתי תוך כדי משחק במחשב, בעיקר מיינקראפט. מבחינה חברתית היה לי טוב, הכרתי הרבה חברים חדשים דרך משחקי מחשב.
כִּיתָה ט'
היה קשוח לחזור לחוויה של לימודים בבית ספר. אפילו עצם ההליכה לבית הספר, מרחק של רבע שעה הליכה. איבדתי את הכושר שלי בזמן הקורונה. גם לימודית היה לי קשה, הציונים במתמטיקה היו ברצפה. אחר כך זה התחיל להתאזן בחזרה למעלה.
כִּיתָה י'
חזרנו לשגרת לימודים נורמלית ויציבה, הציונים שלי חזרו לעצמם. ואז הגיעו העיצומים. היו ימים שהגעתי לשעה בבית הספר, היו ימים שאפילו זה לא. לא קיבלנו ציונים למבחנים, כחלק מהעיצומים. אני זוכר שכן יצאנו לטיול שנתי, למרות העיצומים, כי בית הספר התעקש על זה.
כִּיתָה י"א
השנה התחילה יחסית כרגיל, ואז הגיע 7 באוקטובר. בשבוע שאחרי עברנו בין כמה מקומות: אצל סבתא שלי בקריית ארבע, חזרה לקריית־שמונה, ומשם נסענו לאחיות שלי שגרות באריאל, שהבעלים שלהן גויסו למילואים. מאז נשארנו שם. בתחילת התקופה באריאל, לא יצאתי מהבית בכלל. הרגשתי שאין לי מטרה. המעבר לאריאל לקח ממני הכל. כל דבר שעשיתי לפני - נעלם. לא למדתי בכלל, ההתנדבויות הפסיקו. בקריית־שמונה הייתי פעיל במועצת התלמידים והנוער, הייתי סגן יו”ר. ופתאום, אי־אפשר להוביל שום דבר. אצל אחותי היה צפוף. למרבה המזל, המצב השתפר בהמשך המלחמה.
סמינר חנוכה של מועצת הנוער המחוזית החזיר לי את המוטיבציה. ברגע שחזרתי לעשות ולהתנדב הייתה לי סיבה לקום בבוקר. החלטתי להירשם לבית ספר, כי מרכז הלמידה למפונים הכי קרוב אליי היה בתל־אביב - לא מרחק אפשרי. הבנתי שאני מעדיף להתחיל ללמוד בבית הספר בברוכין. זה לא היה פשוט. בחודש הראשון ישבתי בצד רוב הזמן. היו שני תלמידים שהתחברתי אליהם, אבל לקח לי זמן להתחבר לכיתה. אפשר לומר שאני עדיין לא מכיר את כל השכבה. היה לי קשה גם מבחינת הגודל של הכיתה – ב"המתמיד", בית הספר שלי בקריית־שמונה, היינו כיתה קטנה, 13 תלמידים, ופתאום זו כיתה של 30 חבר’ה. מבחינת לימודים היה פער גדול. זה הוביל לנחיתה בציונים שלי. צריך לומר שהמורים עשו כמה שיותר בשביל לעזור ולתת לי כמה שיותר הזדמנויות להצליח. גם המורה שלי מקריית־שמונה היה איתי בקשר צמוד, לא ויתר לי פעם אחת.
היו ימים שלא רציתי לקום לבית הספר. לא הייתי מסוגל. ימים שבהם כל מה שהיה לי בראש זה הבית שלי, וזה אכל אותי. הגעגועים לבית, לחברים. געגועים לאזור, לנוף. לזיכרונות שיש לי מקריית־שמונה. נסענו הביתה פעמיים בשביל להביא דברים. נסעתי כמה פעמים לבד בשביל לבקר בעיר, לראות מה קורה שם, ראיתי עיר רפאים.
לאורך השנה נפגשנו כמה פעמים, החברים מהכיתה בקריית־שמונה. מעבר למחנך שלי, שליווה אותי במהלך המלחמה, יש לנו מורים שהיו איתנו שעות בזומים כדי לעזור לנו. המורות לאנגלית ולשון ישבו איתנו שעות כדי שכולנו נעבור את הבגרות.
ויתרתי על הרבה דברים בגלל המלחמה. לפני המלחמה הייתי בתוכנית “פרחי רפואה”, לעידוד לימודי רפואה באזור הצפון. אחרי הפינוי החלטתי לפרוש, כי הנסיעות לשם שאבו ממני את הכוחות. הייתי גם מדריך בבני עקיבא באזור טבריה, וגם מזה פרשתי בגלל הנסיעות. בקריית־שמונה הייתי יוצא כמעט כל יום מהבית, הולך ברגל כמעט לכל מקום. כאן, באריאל, אין לי לאן לצאת. כשאני יוצא, אני כבר יוצא מחוץ לאריאל באוטובוס. אז אני הולך הרבה פחות.
כִּיתָה י"ב
כבר יותר משנה וחצי אני במרוץ להשלמת חומר. לפני המלחמה הייתי ב־5 יחידות מתמטיקה, עם ציונים של 80 ומעלה. ועכשיו ירדתי ל־4 יחידות, לא עמדתי בהשלמה של החומר. וזה לא רק זה. יש בגרויות שאצטרך להשלים אחרי הלימודים. אני לא עומד בקצב, בפער שצברתי.
בתחילת השנה היה לנו סיפור עם ההקלות לבגרות - משרד החינוך קבע שרק מי שלומדים במרכזי מפונים יקבלו הקלות. המשמעות היא שמישהו כמוני, שהצטרף לבית ספר רגיל, לא זכאי להקלות. הנהגת ההורים של קריית־שמונה נלחמה על זה, וזה הצליח. מזל, אחרת המצב הלימודי שלי היה עוד יותר קשה.
בתי הספר בקריית־שמונה נפתחו במרץ, אבל אנחנו לא חזרנו לעיר. אם ההורים שלי היו מחליטים לחזור הביתה, המצב הלימודי שלי היה מידרדר אפילו יותר. חוץ מזה, ההורים שלי התרגלו לאזור. אבא שלי מצא עבודה בראש־העין, אמא שלי מורה, והיא השתלבה בבית ספר לא רחוק מאריאל. לחזור לקריית־שמונה זה
גם לאלץ אותם לנסוע כל יום מהצפון לעבודות שלהם. הבית בקריית־שמונה עומד ריק. לצערי, כנראה שלא נחזור אליו.
מהכיתה שלי חזרו בערך חצי. אני לא בטוח מי בדיוק. השבוע נסעתי למסיבת הסיום בקריית־שמונה, המקום שאני יותר מרגיש שייך אליו. אלה חברים שאני מכיר מכיתה ז’. מסיבת הסיום בבית הספר בברוכין נדחתה, מזל שהספקתי לפחות את זאת של קריית־שמונה.
בית הספר שקמה ביד מרדכי, בשנה הבאה: מתגייסת
כִּיתָה ז'
להתחיל כיתה ז' זה לעבור מסביבה מאוד מוכרת למשהו גדול ועצום. עצוב לומר את זה, אבל זה גם הזמן היחיד שבאמת למדתי בצורה נורמלית.
ואז התפרצה הקורונה. לימודים בזום זה כלום ושום דבר. ואני עוד תלמידה חרשנית - אני לומדת 5 יחידות מתמטיקה, פיזיקה, אנגלית. אבל אי־אפשר ללמוד באמת בזום. מדי פעם, כשכן אפשר היה להגיע לבית הספר, היה המון בלגן - ההורים פחדו לשלוח, והיו שלושה־ארבעה ילדים בכיתה. אני, באופן אישי, אמרתי: "טוב, למה לבוא בעצם. זה לא שנלמד משהו חדש".
היו בתקופה הזאת גם דברים טובים ומעצימים. למדתי המון על עצמי, על משמעת עצמית. חלוקת הקשב שהייתה לי בזמן הקורונה מטורפת - להיות בזום בזמן ששתי האחיות שלי בבית, והטלפון מצלצל, ויש פיתויים במחשב. בתקופה הזאת למדתי שמוזיקה ואוזניות עוזרות לי להתרכז.
כִּיתָה ח'
מה שאני זוכרת מכיתות ז'־ח' זה בעיקר את עצמי יושבת מול מסך של זום. ילדי חטיבת הביניים היו האחרונים שחזרו מהסגר. איכשהו, תמיד הייתה שכבה אחרת שהיה יותר חשוב להתעסק בה.
בגלל האזור שאני גרה בו, בנוסף לסגרים היו גם סבבים של לחימה. כל סבב מכניס אותך לתוך הממ"ד, וזה עוד יותר קשה ומחניק. עד שנפטרנו מהקורונה ואפשר היה לצאת - הגיע סבב שמכניס אותך לתוך הבית.
כשחזרנו לכיתה, לא באמת היינו כיתה, כי לא היה לנו זמן להתגבש. לחזור לבית הספר עם 30 תלמידים בכיתה, ולהתרכז וללמוד, אחרי תקופה ארוכה של לימודים בזום - זה דורש הסתגלות. במאי כבר היינו בסבב לחימה של שבועיים.
כִּיתָה ט'
שנה שגרתית יחסית, שבה למדנו איך לחיות עם הקורונה. לקראת ינואר־פברואר שוב היה גל וחזרנו לכיתות ריקות וילדים לא מגיעים. כל הזמן עלתה השאלה איך מגשרים על פער לימודי של שנתיים.
כִּיתָה י'
איכשהו, שנה יחסית נורמלית, למרות שבגלל עיצומי המורים לא היו טיולים שנתיים וסיורים אחרי בית הספר, ולא החזירו מבחנים. למידה תחת עיצומים היא לא באמת למידה, כי אם אני לא מקבלת ציון על מבחן, או לא מקבלת פידבק על עבודה - אני לא יודעת מה המצב שלי.
כִּיתָה י"א
התחלנו את השנה עם האטרף של הבגרויות, ואז פרצה המלחמה. אני זוכרת שבשבת בבוקר, כשהתחילו המטחים, אבא שלי (הרבש"ץ של המושב) יצא לפתוח את המקלטים ועדיין חשבנו שהכל בסדר. לא האמנו למה שראינו בחדשות, לא האמנו שמחבלים מסתובבים ביישובים. פתאום את שומעת על מישהו שלא מוצאים אותו. את שומעת שמשהו נורא קורה בנתיב העשרה - שבו גרות חברות טובות שלי. בדיעבד, התברר שבאותו היום נרצחו שלושה תלמידים משכבה י"ב - טל קרן, אור תעסה ונדב טייב ז"ל - שיצאו לדוג בחוף זיקים. כשהכל נגמר, אבא שלי רצה שנצא לסבא וסבתא שלי באשקלון, כדי שלא נהיה לבד בבית בזמן שהוא לא שם. אמרתי לו: אני לא יוצאת מהבית. פחדתי לצאת. התפרקתי בבכי. זה לא דבר שקורה לי לעיתים קרובות.
התפנינו למלון בהרצליה ולקחתי איתי שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים. חשבתי - כמה זמן זה כבר יימשך? בסוף נשארנו שם חודש. אני זוכרת מהחודש הזה צפיפות, כמויות של תרומות ושל אנשים. היה המון בלבול. מי אני? מה אני עושה פה? ב־10.10 הייתה לי יום הולדת. איך חוגגים במצב הזה?
חזרנו הביתה אחרי חודש בערך, מהר יחסית. אבל המושב לא באמת חזר לעצמו. חיילים ישנו במועדון הנוער ובמתנ"ס, ובית הספר עצמו היה עדיין מפונה. למדנו בזום, וגם זה לא באמת, כי בין לבין היו אזעקות. הכיתה הייתה מפוצלת בין מי שפונו ובין מי שחזרו לגור בבית. בדיעבד, אנחנו יודעים לצחוק על התקופה הזאת. במסיבת הסיום שלנו יש מערכון עם נהג מונית שנוסע בכל פעם ל”שקמה" אחר - כי בית הספר עבר בין כל כך הרבה מקומות. אז איפה הבית שלנו?
בפברואר היה מפגש של כל השכבה, בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר. זה היה הלם. חוויה מוזרה מאוד, לראות אותנו כשכבה ביחד. בהמשך השנה, כשראו שאי־אפשר ללמוד כל הזמן בזום, התחלנו להיפגש בבית הספר היסודי במועצה. למדנו במשמרת שנייה, אחרי שבית הספר היסודי סיים את יום הלימודים. אחר כך עברנו ללמוד בקריית־מלאכי. לא היו מספיק כיתות פנויות בשביל הבחינות והמתכונות, זה דרש הרבה אלתורים.
כִּיתָה י"ב
חזרנו לבית הספר ביד מרדכי, אחרי שנה שלא היינו שם. זו תחושה של הלם, עברה שנה. הייתה התרגשות באוויר, כי בסוף זה לחזור הביתה. הרגיש כאילו קפצנו כיתה - מכיתה י' ישר לי"ב. זה לא שאנחנו חיים במציאות מושלמת - יש פיצוצים ואזעקות, המלחמה נמשכת. אבל בסוף, חזרנו הביתה.
השנה אין לנו הקלות משמעותיות בבגרות, אנחנו לומדים כמו כולם. זה תסכול. אין דרך להשלים את כל החומר שהפסדנו. אני לא סופרמן, אני לא יכולה להשלים שנתיים של חומר בשנה. את הפרויקט שלי במדעי המחשב הגשתי על הקשקש, רציתי לוותר כל כך הרבה פעמים. במתמטיקה, 95 אחוז מהכיתה נכשלה במבחן הראשון שהיה השנה. חסר לנו הבסיס.
השקענו המון, כשכבה וכיחידים, כדי להשלים את החומר ולסיים בצורה מכובדת. לשמחתי הצלחנו. אנחנו מסיימים עם אחוזי זכאות גבוהים לבגרות. גם מבחינה חברתית, השקענו המון בגיבוש, לא ויתרנו על החברים. בסוף, כל המשברים הביאו אותנו להיות אנשים פי אלף יותר חזקים מנערים רגילים שמסיימים י"ב. לא חיכינו שהמציאות תסתדר לנו - יצרנו אותה בעצמנו.
אבל עכשיו פתאום זה מרגיש כאילו חזרנו לתחילת המלחמה – הכל נעצר ולא ברור מה יהיה. בינתיים הדברים נדחו – מסיבת הסיום, הרונדו (מסורת של נסיעה ברכבים מקושטים מסביב לבית הספר – שק"ע), היום האחרון ללימודים, הפרום שבסימן שאלה. גם הבגרויות שנשארו לי נדחו בשבוע. מצב הרוח משתנה בהתאם לחדשות הקשות, אבל אנחנו מנסים לשמור על מצב רוח טוב. בקבוצה של השכבה צחקנו שכל זה קורה כי בית הספר לא רוצה לשחרר אותנו כל כך מהר. למזלנו, או לצערנו, אנחנו כבר רגילים להיות במצב הזה, ויודעים שלבכות ולהתבאס לא יקדם שום דבר. אז אנחנו מנסים לשמור על שגרה שפויה ככל האפשר.
תיכון אמי"ת שדרות, בשנה הבאה: ישיבה גבוהה ואז צבא
כִּיתָה ז'
כיתה ז' זאת כאפה רצינית. עם כמה שהכינו אותנו לזה, זה הלם. אתה מגיע לבית הספר, אתה נכנס. אני נמוך יחסית, והסתכלתי על השמיניסטים בכזה "וואו". לא חשבתי שאהיה עד כדי כך קטן לעומתם. הולכים לשחק כדורגל בהפסקה וכששמיניסטים אומרים לך "עוף מהמגרש" אתה פשוט הולך. זאת כאפה.
בנובמבר היה מבצע חגורה שחורה. אין לימודים במשך שלושה ימים.
בפורים התחיל כל העניין של בידודים, היו זומים, שלא ממש עבדו. אני זוכר שתמיד הייתי פוגש חבר, היינו פותחים את הזום, יושבים עם המחשב ומתחילים לשחק בסוני ביחד, כביכול תוך כדי "למידה". לא הסתדרתי עם זה.
הגיע סוף השנה ואי־אפשר היה להסתיר את זה שלא עשיתי את המשימות. בתכלס הבנתי שעשיתי טעות. אבל כשאתה ילד בתחילת גיל ההתבגרות, אין כל כך הרבה שכל ואתה תלך ראש בקיר בשביל הכבוד שלך. זכיתי בהורים מדהימים שנתנו לי גב. הם דיברו עם המורים, ואחרי הרבה שכנועים ומאמצים הגענו להסדר שאעשה כמה משימות מכל מקצוע. והציונים שלי היו סבירים.
כִּיתָה ח'
לפני ראש השנה אחי הקטן נדבק בקורונה והכניס אותנו לבידוד. את ארוחת החג אכלנו כשכולנו בפינת האוכל, והוא מעבר לחלון. באחד הערבים היה צבע אדום ואחי ישן לבד בחדר. מהפחד שהוא לא יידע אם לצאת לממ"ד או לא לצאת, הוא נכנס ללחץ והתחיל לבכות.
יצאנו מבידוד בדיוק בזמן לשבת בר־המצווה שלי. רוב המשפחה לא הגיעה, בגלל המגבלות. העלייה לתורה הייתה ברחוב. פעם ראשונה בחיים שאתה קורא בתורה וזה לא בבית כנסת, לא בכותל, פשוט מחוץ לבית, עם שולחן "כתר" וטלית שעליה ספר תורה. זה היה מבאס.
התחלנו ללמוד בקפסולות, לסירוגין. זה היה מוזר - אתה מגיע לבית הספר, אין לך מושג מי לומד, מה לומד, איפה, מה קורה עם ההפסקה. למדנו עם הפרדה באמצע כדי שהקפסולות לא יתערבבו. חוויה הזויה. לפעמים אתה הולך לבית הספר בשביל החברים והצחוקים בהפסקה, אבל לא היה את זה. הרבה מהחברים לא למדו בתקופה הזאת, זה הרגיש שעושים את זה רק בשביל לסמן וי.
בין פורים לפסח התחילו להסיר את המגבלות וחזרנו ללימודים הרגילים. אפשר להגיד שחזרנו ללימודים בלי ממש לדעת איך לומדים.
בשומר החומות רצו שנחזור ללמוד בזום, אבל זה היה בעייתי עם כל האזעקות, זה היה יותר גרוע מהקורונה. נשארנו קצת בבית ואז המשכנו כרגיל, כמו אחרי כל סבב.
כִּיתָה ט'
בגדול, עד כמה שאני זוכר, השנה התנהלה יחסית כרגיל. סוף־סוף הבנו מה זה בית ספר. באוגוסט היה את מבצע עלות השחר, ושוב הסתגרנו בבתים.
כִּיתָה י'
השנה הייתה רגילה יחסית, אבל במאי היה את מבצע מגן וחץ. אני זוכר שזה היה בל"ג בעומר - היינו במדורות בחוץ, ובום! אתה שומע פתאום ירי מטורף. מבין שקורה משהו. ואז שיחה מאבא, שמתחיל לנהל כמו חמ"ל - אומר לי לעוף מיד הביתה ודואג שאחי יאסוף אותי באוטו. נשארים בבית כמה ימים, שוב ניסו לעשות לנו קצת זום, מה שלא צלח, וחזרה לשגרה.
כִּיתָה י"א
בתחילת השנה דיברנו חצי בצחוק על זה שאולי יהיה מבצע קטן בעזה ונקבל הקלות בבגרות כמו שהיו לפני שנתיים בשומר החומות.
ב־6:30 בבוקר של 7 באוקטובר התחיל צבע אדום. בהתחלה אתה בכלל לא מבין מה קורה, מה קשור עכשיו. ואז מתחילים להגיע הסרטונים, התמונות. אנחנו אומרים "אין סיכוי, זה פוטושופ". במוצ"ש אבא שלי, שמתנדב בזק"א ופינה בשבת גופות, אמר לנו - אני לא יודע מה אומרים בחדשות, אבל אנחנו נמצאים בסיפור אחר. ב־21 באוקטובר עברנו למלון בתל־אביב, ובאותו השבוע התחילו לנו קצת זומים עם בית הספר, בעיקר כדי להבין איפה כולם. היינו מפוזרים בכל הארץ.
כשהיה ברור שלא חוזרים בקרוב לשדרות התחילו דיבורים על למידה מרחוק. אבל למרות שהמורים עשו בשבילנו המון היא לא הייתה כל כך משמעותית. אחרי שהבינו שזה לא כל כך עובד, ניסו לשלב אותנו בבתי ספר בתל־אביב. אני השתלבתי, עם עוד חבר משדרות, בישיבת בר אילן. בהתחלה נכנסנו בעיקר למקצועות הליבה, ובשאר הזמן ישבנו בחדר שהוקדש לנו והרצנו בדיחות.
בהמשך, בית הספר שלנו הקים מרכז למידה בתל־אביב עם מורים מבית הספר. למדנו שלוש־ארבע שעות ביום, פעמיים־שלוש בשבוע, וחזרנו למלון. מדי פעם נסעתי גם לימי למידה שעשו לנו בירושלים, יחד עם התלמידים שהתפנו לשם. בשאר הזמן בעיקר טיפסנו על הקירות. הכרנו טיפה חברים מבית הספר בתל־אביב, קיבלו אותנו מאוד יפה, הזמינו לסניף שלהם. דאגו לנו מאוד טוב, אבל עדיין היה חסר מה לעשות.
במרץ התמקמנו בבית אחרי חצי שנה. זה החזיר אוויר לריאות. חזרנו לבית הספר, אבל לא חזרנו מיד לשגרה. אתה קצת בטראומה ואתה לא יכול להדחיק את זה.
התחלנו עם מרתון לבגרות בלשון, וככה למדנו כל השנה - מרתונים ובגרות. כל הבגרויות שלנו היו פנימיות, כדי להקל עלינו. בכלל, קיבלנו הרבה הקלות, ועדיין זה דרש למידה. מי שלא למד לא כל כך הצליח. לפעמים זה הרגיש כאילו אתה בתוך שדה קרב. זאת לא באמת למידה רגילה, כי פתאום יש בום חזק, המורה נבהלת. באחת המתכונות היה לנו צבע אדום.
כִּיתָה י"ב
אחרי ההקלות בשנה שעברה היינו בטוחים שגם השנה יהיו הקלות בבגרויות, כי לא באמת למדנו יותר מדי, רק מה שהספקנו לבגרות נטו. היינו שאננים, נכנסנו רק לשיעורים שהיה לנו כוח אליהם. אחרי חודשיים כל הכיתה אכלה כאפה: הבגרויות עוד רגע, בלי יותר מדי הקלות. אנחנו בפער מאוד גדול משאר הארץ מבחינת חומר, כי אין מה לעשות - אלה אותן בגרויות ולא למדנו חלק מהחומר. הבנו את זה דרך של"פ (תלמידים מרחבי הארץ שמגיעים ללמוד בשדרות בכיתה י"ב – שק"ע) וראינו את הרמה שלהם במתמטיקה ופיזיקה. אתה קולט - וואו, אנחנו בפער. המורה אומרת משהו - לנו אין מושג, ותלמידי השל"פ יודעים. זה לא רק פער בחומר, לא ידענו בכלל מה זה ללמוד כמו שצריך לבגרות חיצונית.
עכשיו ממש נתנו לנו פינאלה לתיכון. מבחינה לימודית, נשארו לי עוד מועדי ב’ במתמטיקה ובפיזיקה. לשמחתי, הספקנו לעשות מסיבת סיום ולחגוג אחר כך אצלי בבית. היה מרגש, טיפה עצוב. מה שנהרס זה בעיקר התוכניות עם החברים. היינו אמורים לטוס לחו”ל, חשבנו על אלבניה או רודוס, אבל לא ברור אם השמיים יהיו פתוחים.
בית הספר איש שלום, יו"ר מועצת התלמידים הארצית, בשנה הבאה: מתגייסת
כִּיתָה ז'
המעבר לחטיבה מהיסודי הוא קפיצה ענקית. מהרגע הראשון אמרו לנו - כל מה שתעשו עכשיו יהיה לבגרות. וזה היה לפני שמישהו דמיין מה הולך לקרות.
העיר שלי הייתה הראשונה שבה ילדים נדבקו - זה היה מיד אחרי מסיבת פורים, הכל עוד היה הזוי ומפחיד. רק התחלנו להבין מה זה חטיבה וקצת שגרה, ונכנסנו לסגר. בהתחלה לא למדנו בכלל, המחנכת ביקשה שנכתוב מדי פעם מה שלומנו, וזהו. לאט־לאט התחילו לימודים, בערך. אני זוכרת שיעורי ספורט הזויים, שאנחנו צריכים לעשות "פלאנק" בחדר השינה, או מבחנים מקוונים שקרסו באמצע. היה הרבה בלגן.
בהתחלה חיכינו לזומים האלה, ואז התחלנו להבין שאין לזה באמת משמעות. בהדרגה, הופיעו לזום פחות ופחות תלמידים. באיזשהו שלב המורה רצתה לבדוק שאנחנו עדיין מתקשרים, אז היא ביקשה מאיתנו לשלוח סרטון שבו אנחנו מספרים על עצמנו ולשלוח לשאר הכיתה. זה היה מוזר - אנחנו כבר בסוף שנת הלימודים, ולא מכירים אחד את השני.
כִּיתָה ח'
התחלנו את השנה בקפסולות. פתאום היינו עם תלמידים שבכלל לא הספקנו להכיר, ולא פגשנו תלמידים שכן הכרנו. היו גם פערים בתוך הכיתה -
כי יש קפסולה שנכנסת לבידוד ומפסידה חומר ואחרת שלומדת כרגיל. באמצע השנה חזרנו ללמוד ככיתה, אבל כל שבוע בממוצע מישהו חלה בקורונה וחזרנו לבידוד.
אחרי פסח חזרנו לשגרה, והיינו אמורים לצאת לטיול השנתי הראשון שלנו, ואז הוא בוטל בגלל מבצע שומר החומות. זה ממש מוטיב חוזר בדור שלנו, כמעט יוצאים לטיול שנתי - ובסוף לא.
מבחינה חברתית, המצב היה נורא. גיל 13 גם ככה גיל קשה חברתית, ובגלל כל מה שהפסדנו הגענו למצב שאנחנו בכיתה ח', ויש ילדים שעדיין מפחדים לדבר בכיתה כי אין להם חברים.
כִּיתָה ט'
שנה יחסית יציבה, עם קצת הפסקות בגלל הקורונה. כיתה ט' היא הכיתה שבה אמורים להתכונן לתיכון, לסגור פערים. אבל הגענו לשלב הזה אחרי שנתיים בלי לימודים. לא ידענו דברים בסיסיים. עד היום אני מרגישה שיש לי פערים בדברים מסוימים, כמו חוקי חזקות, כי למדנו את זה בקורונה.
יצאנו לטיול שנתי, אבל לא בדיוק לפי התוכניות. היה חשש לטילים אז הזיזו לנו את המיקום בדקה ה־90. באופן כללי, בגלל שהייתה יחסית שגרה, אפשר לומר שאנשים פרחו בכיתה ט'. היו יותר שמחים, מצאו את עצמם מבחינה חברתית.
כִּיתָה י'
חודשיים לתוך השנה התחילו עיצומים בארגון המורים. זה נראה בערך ככה: באים לבית הספר, עושים מבחן בלי לדעת מה הציון, וחוזרים הביתה. עד היום אני לא יודעת מה הציונים שלי בחלק מהמקצועות.
גם לא היה לנו טיול שנתי. שוב. בשלב מסוים הרמנו "מחאת אוהלים" כדי לדרוש את הטיולים שלנו בחזרה. העיצומים יצרו תחושה שאין הרבה משמעות לבית הספר - הרי אם אין תעודה ואין ציון, למה בכלל להגיע? השאלה הזאת הידהדה כל התיכון.
היינו המחזור הראשון והאחרון שיישם את רפורמת הבגרויות של יפעת שאשא ביטון. בגלל העיצומים, המורים לא היו בהשתלמויות על הרפורמה, וכך קרה שכולנו למדנו את הרפורמה תוך כדי תנועה. היישום היה מהיר, והיו הרבה דברים לא מובנים. אחרי זמן קצר היא בוטלה בידי שר החינוך קיש. גם זה יצר הרבה חוסר ודאות ובלגן.
כִּיתָה י"א
7 באוקטובר תפס את כולנו לא מוכנים, גם את מי שלא חווה זאת על בשרו. יש לי חברים מהעוטף, ראיתי בסטורי של חלקם את המחבלים מחוץ לבית. בשבועות הראשונים, כשלא היה בית ספר, החלטתי שאני חייבת להעסיק את עצמי. יחד עם חברים מהמועצה פניתי למשפיענים שהעבירו שיעורים לתלמידים לייב באינסטגרם. זה צבר תאוצה גדולה וניצלנו את הפלטפורמה כדי שילדים יוכלו לשתף בלייב מה עובר עליהם.
בשלב מסוים ניסו ללמד אותנו בזום, אבל קשה לומר שהיה הרבה קשב לזה. למה לי ללמוד מתמטיקה כשיש מלחמה בחוץ? חזרנו לבית הספר אחרי חודש בערך, ישר לתקופת מבחנים. לא כולם חזרו מיד, היו המון סיבות להיעדר – הלוויות של בוגרי בית הספר, חרדה של תלמידים בגלל חשש לקרובי משפחה במילואים. לצד זה, היה המון רצון להתנדב, הרי מה ההבדל בינינו לבין מי שנמצא עכשיו בעזה? רק שנתיים.
אנחנו דור שלא הכיר את הארץ, לא היו לנו טיולים שנתיים כבר שנים. יומיים לפני “מסע ישראלי", הטיול הכי חשוב בתיכון, הוא בוטל. לא בגלל המצב הביטחוני, אלא בגלל עיצומים. ושוב השאלה – למה להגיע לבית הספר? התשובה היחידה היא החברים.
הבגרויות שלנו נדחו לחופש הגדול, בגלל המלחמה. ניגשנו אליהן בלי לקבל את ציוני המגן, בגלל עיצומי המורים. לא ידענו לומר אם אנחנו על סף נכשל או שהציון שלנו הוא מאה.
כִּיתָה י"ב
השנה נפתחה בשבוע שביתה של המורים. אחרי שבוע, ב־12 בלילה, רן ארז הודיע שמחר יש לימודים, אבל העיצומים יימשכו. קיימנו הצבעה במועצה, והחלטנו על שביתה. הודענו שאי־אפשר לשחק ככה בתלמידים. זו הייתה שביתה נודדת - פעם ירושלים, פעם מרכז הארץ, פעם חיפה. השביתה שלנו יצרה לחץ, שהוביל לחתימה על הסכם עם ארגון המורים. לעולם לא אשכח את ההודעה שקיבלתי משר החינוך יואב קיש עם התמונה של ההסכם: "הצלחנו". כשהעיצומים נגמרו, קיבלנו את הציונים שלנו מכיתה י'.
יצאנו לטיול שנתי. בשלושה ימים ניסינו לדחוס כל מה שפיספסנו בשש שנות תיכון. זה הרגיש כמו ניסיון לחפות על הכל. אפשר לומר שזו הייתה השנה הכי נורמלית שלנו. אבל לא באמת. כי יש מלחמה בחוץ. ויש חטופים. ופתאום, באמצע מבחן חשוב, יש אזעקה והראש לא מתעסק במבחן. מה שנחשב נורמלי הוא כבר לא נורמלי.
ועכשיו יש הרגשה של דז'ה־וו, גם השנה לא מסתיימת כמו שצריך. יש בזה משהו אירוני. למזלי הספקתי מסיבת סיום, אבל עדיין לא היה לנו הרונדו. גם הנשף, שזה ה־דבר שחיכינו לו, נמצא בסימן שאלה. קבעו לנו תגבורים לקראת הבגרויות שנשארו, אבל מי יעלה לזום אחרי שלושה ימים בלי שינה? הבחינות שעוד נשארו זזו כרגע קדימה, המשמעות היא שהכל מתקרב לגיוס יולי, ומקצר את הזמן הקצר שנשאר לנו לפני הצבא.
כִּיתָה ז', 2019־2020
מבצע חגורה שחורה, 12־16 בנובמבר 2019 ביומיים הראשונים לא היו לימודים בכל הארץ, ביום השלישי בעוטף עזה ובאשקלון
הסגר הראשון של הקורונה, 14 במרץ־17 במאי 2020 אין לימודים פרונטליים בכל הארץ
שנת הלימודים נגמרה פחות מחודש אחרי שחזרו לבתי הספר
כִּיתָה ח', 2020־2021
הסגר השני של הקורונה, 16 בספטמבר 2020 שבועיים אחרי תחילת השנה שוב לימודים בזום. חטיבות הביניים חזרו ללימודים ב–6 בדצמבר, חמישה ימים לפני שיצאו לחופשת חנוכה
הסגר השלישי של הקורונה, 27 בדצמבר לימודים פרונטליים באזורים "צהובים" ו"ירוקים". ב–8 בינואר כולם עברו ללמוד בזום, ורק שלושה חודשים אחר כך החטיבות חזרו ללמוד בהתאם לרמזור
חזרה ללימודים, 18 באפריל 2021 בפועל הלימודים התחדשו ללא כל הגבלות רק ב–24 באפריל, בגלל חופשת הפסח
מבצע שומר החומות, 10־21 במאי לא התקיימו לימודים ביישובים שרחוקים עד 80 ק"מ מרצועת עזה, כולל במרכז הארץ
כִּיתָה ט', 2021־2022
תחילת השנה, 1 בספטמבר 2021 כרבע מיליון תלמידים לא החלו את השנה כסדרה. מתוכם כ–35 אלף
נדבקו בקורונה וכ–55 אלף היו בבידוד
לימודים בצל הקורונה תלמידים מאזורים שהוגדרו עם תחלואה גבוהה למדו בזום או במרחבים פתוחים
ינואר 2022 התלמידים נדרשו לבצע שתי בדיקות קורונה בשבוע. מדיניות הבידודים במקרה של חשיפה בוטלה
אוקטובר 2022 ארגון המורים החל בעיצומי אזהרה
מרץ 2023 עיצומים נרחבים של ארגון המורים - ביטול ימי הורים, אי–מסירת ציונים, כולל ציוני מגן, וביטול טיולים ויציאות מחוץ לשטח בית הספר
מבצע מגן וחץ, 9־13 במאי הלימודים בעוטף עזה, שדרות ולכיש בוטלו למשך ארבעה ימים
כִּיתָה י"א, 2023־2024
7 באוקטובר 2023 בשבועיים הראשונים של המלחמה לא התקיימו לימודים, גם לא בזום. בהמשך, חלק מבתי הספר למדו בקפסולות לסירוגין, בשל מחסור במרחבים מוגנים
פברואר–מרץ 2024 בית הספר בשער הנגב נפתח מחדש עבור תלמידי י"ב, תלמידי שדרות חזרו הביתה. מפוני הדרום למדו במסגרות במוקדי המפונים
תלמידי הצפון: התלמידים הועברו לבתי ספר מרוחקים או כאלה שהוקמו במוקדי המפונים
עיצומי המורים: לאורך השנה ארגון המורים עדיין ממשיך בעיצומים מהשנה שעברה
כִּיתָה י"ב, 2024־2025
תחילת שנת הלימודים: שנת הלימודים נפתחה עם שביתה של המורים שנמשכה שבוע. גם אחרי שהשביתה נגמרה, העיצומים נמשכו. בתגובה התלמידים שבתו, וב–24 בספטמבר העיצומים הסתיימו
לימודי המפונים: בתי הספר של המועצות האזוריות בעוטף עזה נפתחים מחדש, חלק מבני הקיבוצים טרם שבו לביתם ולומדים בסמוך לאתרים הזמניים. מפוני הצפון עדיין לא שבו, והמשיכו ללמוד במוסדות קרובים
מרץ 2025 בתחילת החודש חוזרים תושבי קריית–שמונה ושלומי לבתיהם. ב–18 במרץ לא מתקיימים לימודים בעוטף עזה ליום אחד בלבד
המלחמה עם איראן, 15 ביוני מאז החלה המלחמה עם איראן אין לימודים בכל חלקי הארץ. מועדי ב' ובחינות הבגרות שנותרו, נדחו.
