כולנו כבר מאסטרים ב-AI ויודעים לזהות פילטרים מקילומטרים, ובכל זאת, בכל גלילה ברשתות החברתיות נתקלים בעשרות נשים שנראות כאילו יצאו מאותו פס ייצור של אידיאל היופי, וגם כשברור לנו שהתמונות והסרטונים לא תמיד משקפים את המציאות, קשה לנו להימנע מהשוואות.
השפעת החשיפה נבדקה גם במחקר שפורסם ביוני האחרון בכתב העת Body Image, ושבחן את הקשר בין השימוש ברשתות החברתיות לדימוי הגוף בקרב 282 נשים באוסטרליה. החוקרות, מאוניברסיטת פלינדרס, מצאו ששימוש תכוף באינסטגרם ובטיקטוק נקשר לתפיסה שצריך לשאוף לגוף רזה וחטוב, וגם לרמות גבוהות יותר של חרדה.
בנוסף, השבוע פורסם מחקר חדש מאוניברסיטת בן-גוריון שמצא שילדות בגילאי 12-9 נחשפות באופן קבוע לתכני דיאטה ואכילה קיצונית במסווה של אתגרים משחקיים, טרנדים ויראליים, סרטוני בישול וסקרנות לחיי כוכבי הרשת, למרות שאין להן עניין מוקדם בנושא.
ד"ר ג'וליה גוזמן, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית באסותא מרכזים רפואיים, מסבירה שהחשיפה למודלים של יופי היא כמעט בלתי נמנעת. "בעבר נחשפנו לפרסומות, למגזינים ולתצוגות אופנה. היום זה נמצא בכף היד, וברגע שיש התעניינות מסוימת, האלגוריתם עלול להמשיך להציג תכנים דומים שוב ושוב. הקושי הוא כשההשראה הופכת להשוואה שמשפיעה על דימוי הגוף, על מערכת היחסים עם האוכל ועל ההתנהגות. אנחנו רואים אצל חלק מהנערות והנשים עיסוק מוגבר במראה החיצוני, חוסר שביעות רצון מהגוף ופגיעה בביטחון העצמי".
עם זאת, היא מדגישה שלא כל מי שגולשת ברשתות תפתח הפרעת אכילה. "להפרעות אכילה יש גורמים רבים, ובהם גורמים תורשתיים. הרשתות הן חלק מהחיים ויש בהן גם דברים חיוביים. צריך לשים לב איך החשיפה משפיעה עלינו, ולא לעסוק רק בזמן שאנחנו מבלות בהן".
"הבנתי שאני צריכה להגיד לעצמי שאני מספיק טובה"
רוני גולדמן, יוצרת תוכן בת 19 מכפר סבא העוסקת באופנה ואיפור, שוב מוכיחה שמה שרואים מהמסך לא בהכרח משקף את המציאות. מי שנכנס לתכנים שלה יכול בקלות לחשוב שמדובר בצעירה מלאה בביטחון, אבל היא מודה שכמו מרבית הגולשות, גם עבורה הרשתות היו קרקע פוריה להשוואות, עד כדי כך שכשהחלה להעלות סרטונים לטיקטוק, היא השאירה את עצמה מחוץ לפריים - דווקא משום שפחדה להיתפס כ"רזה מדי".
"הייתי מעלה רק סרטוני אסתטיקה, בלי להראות את הפנים ואת הגוף", היא משחזרת. "לא אהבתי איך שאני נראית, והרבה מזה היה בגלל שהייתי נורא רזה. הייתי בתת משקל ולא הצלחתי לעלות. פחדתי מהחשיפה ומאיך יקבלו אותי". גולדמן מבהירה שלדבריה לא סבלה מהפרעת אכילה, גם כשהייתה בתת משקל, ושמבנה גופה אינו תוצאה של דיאטה.
למרות שלא חשפה את עצמה, גולדמן הצליחה לצבור כ-180 אלף עוקבים. "הייתי מראה את החדר שלי ויוצרת תוכן אפילו בלי לדבר. בשלב מסוים התחלתי לבנות את הביטחון שלי ולאט לאט להראות את הפנים. התחילו גם להחמיא לי על איך שאני נראית".
מה עזר לך לצבור ביטחון ולהתחיל להופיע בסרטונים?
"ניסיתי לאכול יותר כדי לעלות במשקל, ניסיתי תספורות, איפור ובגדים חדשים, אבל בסוף הבנתי שאני צריכה להגיד לעצמי שאני מספיק. אם הייתי חושבת כל הזמן מה אחרים חושבים עליי, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי ברשתות ובקמפיינים".
אילו תגובות את מקבלת על המראה שלך?
"יכולים להגיד לי 'את רזה ברמות, את אוכלת בבית? מאכילים אותך?'. אנשים לא יודעים מה עברת. יש גם כאלה שקשה להם לעלות במשקל. בעבר תגובות כאלה היו יכולות להכניס אותי לתקופה מזעזעת. היום אני מדברת על זה בחופשיות. בנות כותבות לי שגם הן רזות, שגם להן יש חזה קטן, או דווקא גדול, ושהן לא אוהבות איך שהן נראות".
אבל גם היום, היא מודה, ההשוואות מצליחות לערער אותה. "אני מסתכלת על פוסטים של בנות שהן אפילו יותר רזות ממני, ולפעמים גם לי יש תחושה שאולי אני לא מספיק רזה. הייתה תקופה שהייתי מוצפת רגשית, הרגשתי פתאום יותר נפוחה ואמרתי לעצמי שאולי אוכל פחות ואעשה יותר אימונים כדי להיות יותר רזה".
רוני גולדמן: "אני יכולה ללכת ברחוב ואישה תגיד לי: 'את רזה ברמות, את אוכלת בבית? מאכילים אותך?'. אנשים לא יודעים מה עברת. יש גם כאלה שקשה להם לעלות במשקל"
אילו תכנים ברשת מפריעים לך במיוחד בהקשר של דימוי גוף?
"יש טרנד שבו מניחים גופייה על המיטה ושמים עליה עיפרון כדי להראות כמה היא קטנה, וכותבים: 'כשהאקסטרה סמול הוא באמת אקסטרה סמול'. יש בנות שיראו את זה ויחשבו שזה מגניב, אבל יש גם כאלה שיסתכלו וישאלו: ככה אני צריכה להיראות? יש בנות שהרזון הזה הוא כבר תת משקל, ואנשים לא מודעים לכך".
מה את עושה היום כשאת תופסת את עצמך משווה?
"אני אומרת לעצמי: הבחורה שאני רואה בפוסט יפה, אבל גם אני יפה. לא כל מה שרואים ברשת הוא כל מה שקורה באמת. גם כשמישהי מעירה לי שאני רזה מדי, אני אומרת לעצמי שהיא לא יודעת על מה היא מדברת ושאני יפה בדיוק כמו שאני. אני מנסה להעביר גם לבנות שעוקבות אחריי שלא צריך להיות כל כך קשות עם עצמן".
"החלום שלי - דוגמנית הלבשה תחתונה עם סימני מתיחה"
גם ליוצרת התוכן זהר גורמס, בת 30 מרחובות, נשואה ואם לשניים, חשוב להעביר מסרים של דימוי עצמי חיובי ובודי פוזיטיב. "שנים לא הייתה מישהי שתהיה הקול שלנו. זה תמיד היה או רזון או שתסתתרי מתחת למיטה, תתביישי במי שאת. היום נשים מלאות עומדות בפרונט ומדברות על אהבה עצמית, ומבחינתי זה מדהים. חברות האופנה עוד לא נותנות לזה מספיק מקום, אני כל הזמן שומעת מנשים שאין להן מה ללבוש ואין להן מאיפה לקנות, אבל גם באקסטרה לארג' ובמידה 44 אפשר להתלבש יפה ובסטייל. זה שאת לא לובשת אקסטרה סמול לא אומר שאת לא יכולה להיראות טוב".
''זה שאת לא לובשת אקסטרה סמול לא אומר שאת לא יכולה להיראות טוב''. זהר גורמס
(תמונה: אוסף פרטי)
את המשקל שלה היא אינה רואה כבעיה שצריך לפתור. "ברור שיש דברים שהייתי רוצה לשפר בעצמי, כמו כל בן אדם, אבל אני מאוד אוהבת את עצמי ואת הגוף שלי. אני מרגישה סקסית ובשיא שלי. יש לי סימני מתיחה בבטן אחרי הלידות, וגם על זה אני מדברת. החלום שלי הוא שתהיה דוגמנית הלבשה תחתונה עם סימני מתיחה".
בינתיים נדמה שאנחנו מוצפות בתכנים עם נשים שחוזרות לג'ינס שבוע אחרי הלידה.
"אני חושבת שליוצרות תוכן יש אחריות. אין בעיה בלהיראות טוב אחרי לידה, ויש גם עניין של גנים, אבל צריך להיות אמיתיות. לא רק להגיד 'תראו איך חזרתי לג'ינס', אלא להסביר גם את הרקע: אם יש לך גנים כאלה, אם לא עלית הרבה במשקל. יש נשים שעדיין מדממות ובוכות על הבטן שנשארה להן מההיריון".
זהר גורמס: "ברור שיש דברים שהייתי רוצה לשפר בעצמי, אבל אני מאוד אוהבת את עצמי ואת הגוף שלי. אני מרגישה סקסית ובשיא שלי. יש לי סימני מתיחה בבטן אחרי הלידות, וגם על זה אני מדברת"
וכשאת רואה את הסרטונים האלה, הם לא מערערים גם אותך?
"לא, כי אני מאוד אוהבת את הגוף שלי. אבל נשים כותבות לי שהן היו רוצות להיות רזות מאוד, והשגרה ואילוצי החיים, במיוחד כשנהיים הורים, לא מאפשרים להן. אם תלכי ברחוב, לא כולן אקסטרה סמול, וזה מה שמפריע לי בייצוג הזה. צריך שיהיה גם קול שייתן לנשים האלה להרגיש טוב עם עצמן. הרבה כותבות לי: 'הלוואי שהיה לי הביטחון שלך', 'תמשיכי, את עוזרת לי'. הן רואות בגדים שאני לובשת, הולכות לקנות וכותבות שסוף סוף הן מוצאות ג'ינס. נשים צמאות לזה".
''ההייט קטן לעומת האהבה שאני מקבלת''
(תמונה: אוסף פרטי)
גורמס מקבלת גם תגובות פוגעניות, שלדבריה מגיעות בעיקר מגברים. "יורדים על השומנים ועל סימני המתיחה, כותבים 'איך בעלך נוגע בך?'. בהתחלה זה ממש העליב אותי. הייתי בוכה, והיו פעמים שאמרתי: די, אני לא רוצה לעבוד בזה, מה אני צריכה את זה? ואז אני מבינה שההייט קטן לעומת האהבה שאני מקבלת. אם גרמתי לבחורה אחרי לידה ללבוש ג'ינס במידה 44 בלי להתבייש במידה שלה, עשיתי את שלי".
זה לא מובן מאליו להצליח להחזיק כזה ביטחון עצמי בזמן שרוב הפיד מראה לנו מודלים אחרים של יופי. מה הסוד?
"ההורים שלי תמיד פרגנו לי ולאחים שלי וחינכו אותי שלא משנה מה אחרים חושבים עלייך, העיקר שאת והסביבה שלך אוהבים אותך. בגלל זה היום אין בוקר שאני לא אומרת לילדים שלי כמה הם יפים, טובים וחכמים".
כשההשוואה הופכת לשגרה
הסיפורים של גולדמן וגורמס ממחישים עד כמה הרשתות החברתיות יכולות להשפיע על האופן שבו אנחנו תופסות את הגוף שלנו, אבל גם עד כמה אפשר להשתמש ברשתות כדי לשנות את השיח. אז איך מתמודדים עם ההשפעה הזאת, ואיך אפשר לפתח יחס בריא יותר לתכנים שאנחנו צורכות?
ד"ר גוזמן מציעה לאמץ גישה קצת יותר ביקורתית כלפי מה שהאלגוריתם מביא לפיתחנו, ובמקביל לבסס לעצמנו את הביטחון העצמי כך שלא יהיה תלוי רק במראה החיצוני. "אפשר ורצוי לקחת השראה מסרטונים", היא מדגישה. "אם, למשל, אני רואה סרטונים של מישהי שעוסקת בספורט, אני יכולה לקחת ממנה רעיונות לתרגילים, אבל במקביל צריך לפתח את הביטחון העצמי בדרכים נוספות. זה מושג רחב, שהיחס לגוף הוא רק חלק ממנו. כדאי גם להרחיב את תחומי העניין שלנו ברשת, כך שהתכנים שאנחנו רואות לא יעסקו רק במראה. יש מקום להתפתחות אישית גם בתחומים אחרים".
''הקושי הוא כשההשראה הופכת להשוואה''. ד"ר ג'וליה גוזמן
(תמונה: עוז שכטר)
איך הורים יכולים לחזק נערות שדימוי הגוף והביטחון העצמי שלהן מושפעים מהתכנים שהן רואות ברשת?
"חשוב להיות מעורבים בעולם הדיגיטלי שלהן ולא להגיב ב'איזה שטויות את רואה'. אנחנו רוצים לתת להן תחושה שאפשר לדבר איתנו על הדברים האלה. אם נערה שואלת באיזה גיל אפשר לעשות ניתוח אף, לא צריך לענות רק טכנית, וגם לא להגיד 'איזה שטויות, האף שלך יפה'. צריך להבין מאיפה זה נובע ולתת לזה מקום. האם הרצון הזה קשור לתמונה מסוימת שראתה? למישהי שהיא עוקבת אחריה? זאת הזדמנות לדבר על מודלים שונים של יופי ועל מה שגורם לה להרגיש לא בנוח עם עצמה. חשוב להיות קשובים לאמירות שלהן ולפתח תחושת ערך שלא תלויה רק במראה ובמספר הלייקים. קל להגיד את זה, אבל הרבה יותר קשה ליישם".
