הצגות ילדים בשבת בבוקר. אתם מכירים את הריטואל. עוד סוף שבוע הגיע ועשרות הורים מחפשים פעילות כלשהי לזאטוטים המשועממים שלהם, משהו שהוא יותר מהתרוצצות בגינה השכונתית, "משהו עם תוכן" כפי שמגדירה זאת חברתי הטובה. ומה נחשב יותר מ"משהו עם תוכן" מאשר הצגת תיאטרון? קצת קולטורה עוד לא הרגה אף אחד.
אז הם רוכשים כרטיסים, מודיעים לדור הבא על קיומה של ההצגה וכך הם מוצאים את עצמם ביום החופש היחיד בשבוע מצטופפים באולם, עם אין ספור קטנטנים נרגשים. לפעמים הם מצליחים ליהנות קצת. רוב הזמן הם מחכים שהסיוט הזה הסתיים. נשנוש קטן בקפיטריה הסמוכה, קפיצה לגינה בדרך הביתה ו- הופ. עוד שבת הסתיימה בהצלחה.
ככה זה בדרך כלל. אבל הפעם זה היה אחרת.
הפעם, כשהודעתי לפרינססה בת ה-8 שאת השבת הזו נבלה בתיאטרון לא נרשמה כל התלהבות מצדה. היא לא התנגדה אבל גם לא קפצה מאושר. אני, לעומת זאת, התרגשתי מאוד. לא עוד הצגה שאת רובה אבלה בבהייה במסך הטלפון, מגניבה מדי פעם מבטים כדי לוודא שהאוצר הפרטי שלי נהנה. לא, לא. הפעם מדובר במחזמר "הלב", כלומר במרקו, דמות שממש קשה לדמיין את ילדותיה בלעדיה.
"מרקו" היה הבינג' הראשון של חיי, הרבה לפני שידעתי מהו בינג'. ראיתי את כל הפרקים ואז שוב בשידור חוזר ואז שוב ושוב. הספר "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס הוא ככל הנראה הספר שקראתי הכי הרבה פעמים בחיים. בשורה התחתונה, אין לי שום אפשרות להתייחס להצגה הזו כאל "עוד הצגת ילדים". מבחינתי, ילדותי שלי מופיעה כעת על הבמה. ובת ה-8 שסחבתי איתי? ובכן, היא הייתה רק תירוץ.
ומתברר שלא הייתי לבד בעניין הזה. במהלך הצפייה בחנתי היטב את הקהל. הרוב המוחץ של ההורים היו מרותקים לבמה, חייכו ברגעים הנכונים, התעצבו היכן שצריך. ואם היה צריך אישור רשמי למעורבות הרגשית שלהם קיבלתי אותה עת הצטרפו כל המבוגרים לשיר הנושא של "הלב" בקולי קולות: הלאה, אל המרחב, אמא, שם במרחק. עוד מצפה לו דרך ארוכה אל המקום בו אמא מחכה. רוב הילדים בהו בהוריהם קצת המומים. הרי מרקו הוא לא כוכב טיקטוק והם עצמם לא מכירים את המילים אבל כמה נחמד לשמוע את אמא ואבא שרים בהתלהבות.
"הלב" גרסת 2025 מאת הבמאי בר קדמי מתמקדת כמתבקש בסיפורו של מרקו (לוטן פארן) שיוצא לחפש את אמא שלו (מיכל ינאי) שנסעה לארגנטינה כדי לפרנס את המשפחה. במהלך המסע שלו הוא לומד דבר או שניים על העולם, נאלץ להתמודד עם קשיים ושאלות מוסריות ובעיקר- מתבגר. בכל רגעי המצוקה בדרך נחלץ לעזרתו שלמה בראבא, פעם הוא קבצן ופעם הוא מלח והוא בעיקר הלב של מרקו שמצביע לו על הדרך הנכונה. בולט בהיעדרו קופיפו שלא נכנס לגרסה הנוכחית. שוין, סלחתי.
עבור הילדים, חסרונו של קופיפו לא הורגש כלל שכן, רובם בכלל לא מודעים לקיומו. הם פשוט צפו בהצגה שבה הגיבור עושה ככל שביכולתו להגיע לאמא שלו והם צפו בה בעניין רב. הסתכלתי מהצד על הקטנטנה שלי וראיתי על הפנים שלה את החרדה מהפרידה הכפויה של מרקו מאמו ואת התפילה שלה לסוף טוב. וכשהסוף הטוב הגיע – ראיתי בבירור את ההקלה על פניה היפות. היא התרגשה.
מילה טובה צריך גם לומר על ההשקעה. צפיתי בלא מעט הצגות ילדים בעשור האחרון. לפעמים נדמה שבגלל שקהל היעד הוא ילדים אז אפשר "להוריד הילוך". ב"הלב" לא זלזלו בצופים שלהם וזה מבורך בעיניי. התפאורה מושקעת מאוד, התלבושות ססגוניות וקאסט השחקנים נהדר. שלמה בראבא מוכיח שהוא שחקן אדיר לא רק למבוגרים, הילד לוטן פארן מוכשר מאוד (וגם יפה תואר, יש לציין) והילדה יולי שפלר בתפקיד ג'ולייטה לגמרי גונבת את ההצגה עם קול נפלא ותצוגת משחק משכנעת מאוד. סביר להניח שעוד נשמע עליה.
מניסיוני, אין המון פעילויות שגם הורים וגם ילדים נהנים מהן באותה המידה. איכשהו, תמיד אחד הצדדים היה שמח לוותר על התענוג. לא הפעם. "הלב" מצליחה לספק שעה וחצי של הנאה "חינוכית" לקטנים ושעה וחצי של נוסטלגיה מענגת למבוגרים. כולם יוצאים מרוצים.
