ראיתם פעם סרטון של הילדים שלכם בלי סאונד? זה מרגיש כמו לראות אותם מתנהלים בשפה אחרת. הם רוקדים בלי מוזיקה, צוחקים בלי קול, שולחים מבט חטוף למצלמה (אלינו). פתאום בלי קול, שפת הגוף, ההבעות, תנועות הפנים, הכול נהיה בווליום גבוה יותר. ה mute (השתק) מגביר את השפה הלא מילולית ומזכיר לנו אמת פשוטה: לשים לב לא רק למה שאנחנו אומרים לילדים שלנו, אלא גם לאיך.
בהורות, זה עובד בדיוק אותו הדבר, זה קורה גם סביב הגרביים. זוג אחד ליד הספה, עוד אחד ליד המיטה. אני מבקשת פעם אחת, מבקשת שוב ובפעם השלישית כבר שומעת את עצמי אומרת: "לא הבנתי, כמה זה קשה להרים גרביים מהרצפה?!"
עכשיו בואו נעשה גם לזה mute, בלי לשמוע מילה, רק לראות. רואים אותי עומדת מעליו, הגוף קצת נוקשה יותר, הכתפיים מורמות. הבעת הפנים מתכווצת, השפתיים מהודקות, המבט חד. גם אם לא צעקתי באמת, הגוף כבר צועק.
ומה הוא רואה? לא בקשה, לא גבול, הוא מרגיש חוסר סבלנות, אכזבה, ביקורת. עוד לפני הגרביים, הוא כבר עסוק בלהתגונן. הרבה הורים אומרים: אבל אמרתי את זה יפה, אפילו רגוע. וזה נכון, המילים עצמן היו בסדר. הבעיה היא לא מה אמרנו, אלא איך זה נשמע מהצד השני.
ילדים לא שומעים משפטים, הם חווים יחס. הם קולטים טון, תנועה, מבט. וברגע שהבקשה נטענת בעייפות או תסכול, הם כבר לא פנויים לשתף פעולה. לא כי הם "עושים דווקא", אלא כי הם מגיבים לחוויה. וכאן נכנס מושג חשוב: שוויון ערך. לא שוויון זכויות, אלא שוויון ערך. אלו שני דברים שונים לגמרי. שוויון ערך לא אומר שאין גבולות, אלא שיש כבוד. התפקידים בבית לא שווים, הסמכות לא שווה אבל הערך האנושי כן. זה אומר שאנחנו רואים את הילדים שלנו כבני אדם. לא להתבלבל, אני עדיין מצפה ממנו לפנות אחריו, אבל אני מדברת אליו כמו למישהו שערכו שווה לשלי.
אותה בקשה, עם 'איך' אחר לגמרי: "תוכל בבקשה לפנות אחריך?" בלי תנועה חדה, בלי גלגול עיניים, בלי מטען. זה לא ויתור על סמכות, זה דיוק סמכות. כי שוויון ערך הוא ה־מה, והתקשורת היא ה־איך. וכשהאיך משתנה, גם המה מתחיל לעבוד.
אבל אם נעצור כאן, נפספס משהו חשוב עוד יותר. כי הרבה פעמים, מאחורי חוסר שיתוף הפעולה של הילד, לא מסתתרת עצלנות או חוצפה, אלא מאבק אחר לגמרי. מאבק על המקום שלו בקשר איתנו. ברגעים כאלה הילד לא נאבק על גרביים, כלים או שיעורים. הוא מגיב לתחושה שהוא קטן מול מבוגר גדול, שהוא שוב "לא בסדר", שכרגע אין לו מקום להסביר, רק לבצע. וברגע שילד מרגיש שאין לו ערך שווה בקשר, הוא יעשה אחד משני דברים: יילחם או ייעלם. לא כי הוא בעייתי, אלא כי זו הדרך היחידה שלו להגיד: "תראו אותי. תדברו אליי, לא מעליי".
זו נקודה שקשה לנו כהורים לפגוש. כי הרבה יותר נוח לחשוב שהבעיה היא בילד, בהתנהגות, בהרגל. הרבה יותר מאתגר להבין שהכוח לשינוי נמצא אצלנו, לא כי אנחנו טועים, אלא כי אנחנו המשמעותיים. ואולי זה האתגר ההורי הכי גדול שלנו: לא ללמד את הילדים להקשיב לנו, אלא להרגיש בטוחים לידנו גם כשאנחנו מבקשים מהם משהו. להבין שברגעים המאתגרים, הם לא צריכים שנדבר חזק יותר או ברור יותר, הם צריכים שנישאר אנושיים, נוכחים ושווים בערך.
כי בסוף, הרבה לפני שהם זוכרים אם הרימו את הגרביים או לא, הם יזכרו איך הרגשנו להם ברגעים האלה. ואת זה, בניגוד לגרביים, אי אפשר פשוט להרים מהרצפה.
ואם יש משהו אחד לקחת מהטור הזה, זה רגע קטן של עצירה. לפני שאנחנו חוזרים על הבקשה, לפני שאנחנו מעלים טון, לפני שאנחנו מתוסכלים מזה ש"שוב צריך להגיד". לעצור לשנייה ולבדוק איך זה נראה בלי קול. איך הגוף שלנו עומד, מה המבט משדר, איזו תחושה זה משאיר בצד השני.
לפעמים שינוי קטן שם, בטון, בגישה, בדרך, עושה שינוי גדול כאן. לא כי הילדים השתנו, אלא כי הם סוף־סוף יכלו להקשיב בלי להתגונן. לפני שאתם מדברים, נסו לעשות mute.
עדי אלוף היא מדריכת הורים ויועצת ארגונית
