יש דבר אחד שכולם מסכימים עליו – אם אפשר, תמיד עדיף להתפנות בבית. השירותים בבית הכי נקיים - עד כדי כך שאפשר אפילו להכנס אליהם יחפים, הם הכי נוחים, מעניקים מאה אחוז של פרטיות והכי קרובים ל-"safe zone" - הבית שלנו - האזור הכי בטוח. אבל בפועל, רוב ביקורי השירותים של האדם הממוצע מתרחשים דווקא במקומות הציבוריים – במשרד, בקניון או במסעדה.
שלפוחית ביישנית: אחד מכל 10
(עריכה: ספיר גורדו)
בזמן שרוב האנשים מצליחים להתמודד עם אי־הנוחות שבשירותים ציבוריים, יש מי שעבורם זו משימה כמעט בלתי אפשרית. תופעת "השלפוחית הביישנית" קיימת אצל גברים ונשים כאחד. במצבים כאלו אפילו פעולה בסיסית כמו השתנה הופכת לאתגר של ממש ומתבטאת בחרדה של ממש המשבשת את סדר היום, פוגעת באיכות החיים וגם בבריאות. מדובר בהפרעה בעלת עוצמות משתנות, מקלה ועד מגבילה, שמוכרת במדריכים רפואיים רשמיים ובספרות הפופולרית של מוסדות בריאות.
מתאפקים? שימו לב מתי נדלקת הנורה האדומה
מחקרים בינלאומיים מצביעים על כך שכ־7% מהאוכלוסייה סובלת מדרגות שונות של שלפוחית ביישנית – כלומר בערך אחד מכל עשרה אנשים. סקירות רחבות יותר מצאו טווח של 2.8% עד 16.4%, תלוי בהגדרות ובשיטת המדידה. אצל גברים השכיחות גבוהה במיוחד: בין 75% ל־90% מכלל המאובחנים הם גברים, בעיקר בשל המבנה הפומבי יותר של שירותי הגברים.
"עוצמת החרדה שונה אצל כל אחד. לעיתים מדובר רק במשתנה, ולעיתים אפילו בתא סגור כשיש מישהו סמוך. במקרים חמורים זה יכול להגיע עד קושי להשתין בבית כשיש אורחים"
במחקר שפרסם כתב העת המדעי Journal of Social and Clinical Psychology, העוסק בקשר שבין פסיכולוגיה חברתית לפסיכולוגיה קלינית, מצא כי כ־20% מהגברים בארצות הברית חווים קושי במתן שתן בסביבה ציבורית בשלב כלשהו בחייהם. אצל כ־1% עד 5% מהאוכלוסייה מדובר כבר בהפרעה קלינית של ממש, המוגדרת במדריך ה־DSM כסוג של חרדה חברתית.
"שלפוחית ביישנית זה מצב שבו אדם – גבר או אישה – מתקשה להשתין בנוכחות אחרים או במקומות ציבוריים, גם כשהוא פיזית חייב להתפנות", מסביר מנהל מערך בריאות הנפש של קופת חולים כללית, ד"ר ירדן לוינסקי. "זה תלוי בעוצמת ההפרעה: לעיתים מדובר רק במשתנה, ולעיתים אפילו בתא סגור כשיש מישהו סמוך. במקרים חמורים זה יכול להגיע עד קושי להשתין בבית כשיש אורחים".
"היה לי מטופל עם רמת חרדה גבוהה במיוחד - גם כשהוא היה בטיול ביער, הוא לא היה מסוגל להשתין. היו לו מחשבות שאולי עומד מישהו על הר ומסתכל. תבין עד כמה זה יכול לשבש את החיים של בן אדם"
ההפרעת "השלפוחית הביישנית" אינה נובעת מבעיה במערכת השתן עצמה אלא מהשפעת החרדה על הגוף. הפחד משיפוט או מביקורת מפעיל את מערכת העצבים האוטונומית, שגורמת לשרירים האחראים על ריקון השלפוחית להתכווץ במקום להשתחרר. כך נוצר בפועל "בלוק" פיזי, שמונע את זרימת השתן גם כשיש דחף חזק להתפנות.
"היה לי מטופל שעבד בחברת היי־טק. היה לו קשה בעבודה לתת שתן, אז הוא תכנן את השתייה שלו לאורך היום ככה שהוא יוכל ללכת לעבודה, להתאפק עד הערב ולחזור הביתה. תקשיב, זה תיק רציני. הוא קיבל טיפול גם פסיכולוגי וגם תרופתי, והיום הוא עושה מה שכולם עושים – הולך לשירותים כשצריך ללכת לשירותים. זה לא עבר לו לגמרי, זאת אומרת עדיין למשל הוא לא ישתין כשיש מישהו ממש לידו במשתנה, הוא יחכה. אבל זה בסדר – בהשוואה לאדם שלא שותה שמונה שעות כדי שלא יצטרך ללכת לשירותים, זה שינוי משמעותי. הוא יכול להיכנס בלי שום בעיה לחדר שירותים ולהשתין בתא סגור, וזה כבר לא מפריע לו לתפקוד".
במקרים אחרים, הוא אומר, רמת החרדה גבוהה עד כדי שיתוק מוחלט גם בסיטואציות שנראות מובן מאליהן: "היה לי מטופל אחר שרמת החרדה שלו הייתה כזאת שגם כשהוא היה בטיול בחו"ל, ביער, לא היה מסוגל להשתין. הוא נסע בכביש ביער, אין אף אחד מלפניו או מאחוריו, והוא היה צריך לעצור. יורדים מהאוטו ומשתינים ביער – אבל הוא לא היה מסוגל, כי היו לו מחשבות שאולי עומד מישהו עומד על הר ומסתכל. תבין עד כמה זה יכול לשבש את החיים של בן אדם. הטיפול גם אצלו עזר. המטרה היא לא בהכרח להעלים לגמרי את החרדה אלא להגיע למצב שזה לא מנהל לך את החיים. זה ייצר שיפור מאוד משמעותי באיכות החיים שלו".
ולפעמים, מוסיף לוינסקי, ההפרעה מונעת גם השתתפות באירועים מקצועיים או חברתיים בסיסיים: "היה לי גם מטופל שלא היה נוסע לכנסים. כי בכנס הוא היה יכול ללכת לשירותים רק בחדר שלו במלון, ואי אפשר כל פעם באמצע הרצאות ללכת לחדר מלון. לפעמים זה בכלל לא אותו מלון. זה הפך להיות אופרציה בלתי אפשרית. במצב כזה, אנשים פונים לעזרה כי זה באמת משבש את החיים. גם הוא קיבל טיפול שכלל CBT וחשיפה הדרגתית למצבים שונים, וגם טכניקות הרפיה. בסופו של דבר הוא הצליח להשתחרר מהמגבלה הזאת ולחזור להשתתף בכנסים".
אז מתי בעצם אדם פונה לעזרה מקצועית?
"בדרך כלל כשזה כבר מפריע באופן מהותי לחיים. למשל, כשאדם נמנע מטיולים, מנסיעות עבודה או מכנסים כי הוא יודע שלא יצליח להשתמש בשירותים מחוץ לבית. במצבים כאלה זה הופך לאופרציה שלמה, ואז פונים לטיפול. מי שסובל במידה קלה פשוט מחכה שהתא יתפנה או בוחר תא סגור – וזה עובר".
איך נראה הטיפול בפועל?
"הטיפול מבוסס בעיקר על כלים של CBT – טיפול קוגניטיבי־התנהגותי. עובדים גם על דפוסי החשיבה (׳מסתכלים עליי׳, ׳שומעים אותי׳) וגם על חשיפה הדרגתית למצבים מעוררי חרדה. מתחילים בסיטואציות “קלות” יחסית ומתקדמים בהדרגה. בנוסף מלמדים טכניקות של הרפיה ונשימות, שמסייעות לשחרר את השרירים. לפעמים מנסים להבין אם יש אירוע טראומטי שקשור לנושא. במקרים מסוימים נעזרים גם בטיפול תרופתי, אבל זה לא הקו הראשון".
"הגיע אליי לטיפול עובד בחברת היי־טק שהיה לו קשה לתת שתן במשרד, אז הוא תכנן את השתייה שלו לאורך היום ככה שהוא יוכל ללכת לעבודה, להתאפק עד הערב ולחזור הביתה. זה היה תיק רציני. הוא קיבל טיפול גם פסיכולוגי וגם תרופתי, והיום הוא עושה מה שכולם עושים – הולך לשירותים כשצריך ללכת לשירותים, גם אם זה בעבודה"
עד כמה התופעה נפוצה?
"לפי מחקרים שונים, מדובר בכ־7% מהאוכלוסייה – קרוב לאחד מכל עשרה. לא לכולם יש שלפוחית ביישנית ברמה חמורה, אבל אצל רבים זה מתבטא באי־נוחות בשירותים ציבוריים. הנתונים הם גלובליים, ולא ייחודיים לישראל. אנחנו לא רואים כאן שכיחות גבוהה יותר מאשר במדינות אחרות".
אז למה בכל זאת מדובר יותר על גברים?
"לא בהכרח שיש יותר גברים שסובלים מזה, אלא שהם נתקלים ביותר סיטואציות שבהן הקושי נחשף. לנשים אין משתנות, והפרטיות אצלן גבוהה יותר. אצל גברים השירותים הרבה יותר חשופים, ולכן התופעה נראית ומורגשת יותר".
הרעש, הצפיפות והתחושה שמישהו שומע
מעבר למרכיב הפסיכולוגי, הסביבה הפיזית של השירותים הציבוריים משחקת תפקיד משמעותי. מבנה השירותים הגבריים חושף את המשתמשים הרבה יותר מאשר אצל נשים: שורת משתנות עומדות זו לצד זו, לעיתים ללא מחיצות כלל או עם מחיצות חלקיות בלבד, שמייצרות תחושת חשיפה ואי־נוחות. המרחקים הקצרים בין המשתמשים מחדדים את התחושה שמישהו יכול להבחין או להקשיב – גם אם בפועל איש לא מתעניין.
גם כאשר מדובר בתאים סגורים, הם אינם תמיד מספקים פרטיות מלאה. דלתות שלא מגיעות עד הרצפה או עד התקרה, רווחים בין המשקופים, רעשים מבחוץ וריחות לא נעימים – כל אלו מעמיקים את החרדה. עבור מי שסובל משלפוחית ביישנית, די בכך שמישהו ישהה בתא הסמוך כדי לייצר "בלוק" מוחלט ביכולת להתרוקן.
העומס והצפיפות מוסיפים נדבך נוסף. באצטדיונים, בתחנות רכבת או במרכזי קניות גדולים, התור הארוך לשירותים יוצר לחץ זמן ומבטלים פוטנציאליים מאחוריך. עצם הידיעה שממתינים לך מגבירה את החרדה ומציבה שעון מתקתק בראש. מחקרים מראים כי לחץ זמן הוא אחד הגורמים הנפוצים ביותר להחמרת הפרעת הפרורזיס.
גם האקוסטיקה משחקת תפקיד. קולות של זרימה, רעשים מהמשתמשים האחרים או שיחות שמתקיימות בשירותים יכולים לייצר תחושה חודרנית, כאילו כולם שומעים אותך. מנגד, דווקא שקט מוחלט מגביר אצל חלק מהסובלים את המודעות העצמית לרעש שהם עצמם מייצרים. שתי הקצוות – רעש מוגבר או שקט מוחלט – עלולים להוות טריגר.
לבסוף, גם תחזוקה לקויה מחמירה את המצב: ריחות חזקים, לכלוך או חוסר אוורור יוצרים חוויה שלילית עוד יותר. במצבים כאלה גוברת המגמה של “חיפוש שירותים בטוחים” – כלומר חיפוש תאים או מבנים שמספקים תחושת פרטיות טובה יותר, אפילו אם זה דורש עלייה לקומה אחרת או מעבר למבנה סמוך.
אז מה המסר שלך למי שמתלבט אם לפנות לעזרה?
"אין שום סיבה לסבול בגלל חדרי שירותים. ברגע שזה מתחיל לפגוע באיכות החיים – אם אתה מתאפק שעות, נמנע מפעילויות או בונה את סדר היום סביב השירותים – זה הזמן לפנות לרופא משפחה, שיכוון אותך למטפל המתאים. הטיפול יכול להביא להקלה משמעותית ולשפר מאוד את איכות החיים".
הצד ההפוך: כשהשלפוחית ממש לא ביישנית
ומי הם האנשים שהם ההפך הגמור? את אלה אפשר למצוא בערים מסוימות באירופה, שם עדיין קיימות עמדות השתנה ציבוריות חצי־חשופות, באמצע הרחוב. המבנים האלה, שנולדו בפריז במאה ה־19 ונקראו אז Pissoirs או Vespasiennes, נועדו למנוע מגברים להשתין על קירות העיר. הם בנויים כך שהחלק המרכזי של הגוף מוסתר, אבל הראש והרגליים חשופים לגמרי לעוברים ושבים. בגרסאות מודרניות יותר, שהוצבו בעיקר בהולנד, בלגיה ובריטניה, אפשר למצוא אפילו מתקנים מתקפלים שנעלמים לתוך המדרכה ביום וצצים מחדש בלילה.
המתקנים האלה מעוררים מחלוקת עד היום. מצד אחד, רשויות מקומיות מצדיקות אותם כחלק מהמאבק בזיהום סביבתי, ריחות לא נעימים ופגיעה באסתטיקה העירונית. מצד שני, הם נתפסים כסמל לחשיפה קיצונית, שמנוגדת לצרכים הפסיכולוגיים של פרטיות בסיסית. מחקרים סוציולוגיים מצביעים על כך שבעוד חלק מהגברים רואים בהם פתרון נוח ומהיר, אחרים נמנעים מהם לחלוטין, גם במחיר של אי־נוחות ממושכת. עבור מי שמתמודד עם שלפוחית ביישנית, עצם קיומם של מתקנים כאלה מחדד את הפער: בין אלה שיכולים להתפנות כמעט בכל סיטואציה, לבין מי שנאבקים גם כשהם נמצאים בתא סגור.
